במאמר זה אני משתף את הקוראים במסע בתוך לפני ואחרי מעגלי גברים. מה קורה שם בדיוק? איך המעגל מסייע ועובד? הכול כתוב בכנות ובשפת דיבור, ממש כפי שהדברים מופיעים במחשבותיי.
מפגש קבוצתי של גברים זה אחד הדברים הכי עוצמתיים ומרגשים שיוצא לי להשתתף בהם ולהנחות אותם בשנים האחרונות. המפגש מתחיל עבורי כמעט מיד לאחר שהמפגש הקודם הסתיים: מישהו יצא נסער, מישהו אחר מסופק. לחלק היה מרגש ולאחרים סתמי. כל משתתף חווה את המפגש דרך עצמו והמטרה העילאית של המעגל היא ליצור את הבחירה או נכון יותר את הרב-ברירה איך להקשיב, איך להגיב ולפעמים גם איך להרגיש. לתת יותר אפשרויות בחירה לאדם.
במשך השבוע שחולף בין המפגשים, אני שואל את עצמי על האנשים במעגל…הם עולים לי במחשבות, מדברים איתי ועם מערכות היחסים שלהם שמבקשות ריפוי. לפעמים אני מתקשר לאחד המשתתפים או יותר אם אני מרגיש שמישהו יצא פגוע או מעורער או שהייתה לי תחושה שמשהו לא יושב טוב וסגור אצלו מהמפגש.
לדוגמא: אני שם לב שמשתתף אחד מתבטא בצורה מרוחקת במפגשים האחרונים. יש שקט לאחר שהוא מדבר ואנשים פחות מגיבים לדבריו. שאני מקשיב לו נוצרת בי הרגשה של נוכח-נפקד. הוא מדבר אבל נעדר, נמצא אבל נעלם והמילים שלו לא מצליחות לגעת בי. בשיחת טלפון אני אומר את הדברים. בתחילה הוא אומר שהכול בסדר אבל אני מתעקש ואומר את הרגשתי כפי שאני חווה אותה בשיחה מתגלה חשש של הגבר לפתוח חוויות מורכבות שעברו עליו מתוך למידה שנוכחות והנכחה שלו עלולה להיות לא בטוחה. העבודה של אותו משתתף במעגל תהיה להביא את עצמו באותנטיות ולהסתכן במתן אמון – ריענון של “הוראות פתיחה באש” מול יחסים והעולם. השיחה שאני מקיים איתו, למרות שהיא לא במסגרת הקבוצה, מאפשרת לו לחוש שאני רואה אותו גם מעבר לדבריו, אלא רואה את הצורך העמוק שלו. דבר זה אולי יאפשר לו להביא את עצמו אמיתי יותר למעגל בהמשך.
התקשורת שלי עם המשתתפים לאחר שעות המפגש זו דוגמא טוב לשונות בין מעגל “טיפולי” סטנדרטי (אם יש דבר כזה בכלל). בקבוצה טיפולית המטפל לא יבקש לדעת מה שלום המטופלים לאחר שעות המפגש כי התיאוריה אומרת שזה לא נכון כלפי המטופלים, ואולי גם יש בזה מן האמת – גבולות הקבוצה הן רק בזמן הקבוצה וכל דבר מעבר פוגם בטיפול הקבוצתי. במעגלי גברים שאני מנחה, כוונת הלב שלי היא להיות אבא מיטיב למשתתפים – להוות דמות מסורה, אוהדת ואוהבת ולראות בגברים כאילו היו ילדים שלי – לראות את הצרכים והרגשות הגולמיים שלהם, לצעוד איתם את המסע, לחבק שצריך וגם לתת בראש ולהציב גבולות שצריך. יכול להיות שגם פסיכולוג או מטפל קבוצתי עושה את אותם הדברים ממש אבל בדרך קצת שונה תוך הסתמכות על תיאוריות שונות.
הדרך שאני עושה במכונית למפגש השבועי נהיית מיוחדת ושונה בכל פעם עבורי: לעיתים אני עייף, לעיתים עצוב או שקט. אולי הגעתי מאיזה מצב מלחיץ או לא נוח בבית ואולי הראש שלי מלא במחשבות. לא משנה מה מצבי אני מגיע כמו שאני וכפי שאני מתקיים באותו הרגע. אני משתדל להרפות מכל מיני “צריכים”. זה ההבדל בין רעיון למצב – הפנטזיה היא לבוא שקט, קשוב מכיל ובמצב רוח מצוין אבל זה רק רעיון. המצב הוא מה שקובע וזאת תמיד תהיה ההזמנה שלי לגברים: “תבוא בדיוק כפי שאתה כי ככה זה הכי טוב”. כאשר אני מאפשר לעצמי להיות אני עצמי במפגש, אני מאפשר לגברים לבוא ולהיות הם עצמם גם כן במפגש. ללא מסיכות והסתתרות.
גברים מגיעים למעגל בגלל כל מיני סיבות: רצון להיות בחברת גברים אחרים, רצון לשיחה עמוקה וכנה שלא מתאפשרת בחייהם עם הסובבים אותם, אתגרים בחיי הנישואים או בחיי הגירושים, התמודדויות עם ילדים והתמודדות עם כל מיני שינויים ואתגרים שהחיים מביאים איתם. מעניין לגלות, תוך כדי שהמעגל נבנה, שלעיתים הסיבות אשר מניתי, הן רק סיבות משניות. למה הכוונה? למשל גבר שהגיע למעגל כדי “להיות יותר בסביבה קשובה ובשיחות אמתיות”, מתגלה כמישהו סגור ומוגן היטב אשר מרבה באמירות ציניות ובהתנגדות לקחת חלק בעבודה תוך נפשית. האדם מתגלה במעגל בתוך האינטראקציה הקבוצתית והמשתתפים יכולים לספר לו על עצמו ועל תגובותיו. אותו גבר, אם הוא קשוב ובוטח במעגל ומרגיש תדר של אכפתיות, יוכל ללמוד להרפות מההגנה הצינית ולהתבונן טוב יותר בעצמו. זאת אומרת, שהסיבות המוצהרות הן לא תמיד ולפעמים רחוקות מהסיבות האמתיות. המשתתף רוצה להבין מי הם אותם “חבלנים” בחייו אבל לא יאמר זאת במפורש בדרך כלל, בשל בושה או חוסר מודעות.
שהלכתי לטיפול בעבר אמר לי המטפל שלי שהסיבות שבאתי עימם לטיפול (למצוא זוגיות למשל) הן לא הדברים המהותיים (אגרסיה ותוקפנות שיוצאת מול בנות זוג שנעלמות בשל כך) שעליי לעבוד עליהם, שכן הנפש מגנה על עצמה מפני תוכן מכאיב ובלתי רצוי. אין זה אומר שהרצון שלי לזוגיות הוא לא אמתי, פשוט הסיבות והדרך בהן חיבלתי לעצמי בזוגיות הייתה נסתרת מעיני והתגלתה בתוך האינטראקציה עם המטפל. בקבוצה מתרחש דבר דומה בתוך מפגש עם גברים רבים – אדם לומד על התנהגותו הגלויה והנסתרת תוך כדי מפגש.
אני מאמין בכנות רדיקלית בחיים אבל בעיקר במעגלי הגברים ובטיפול שאני עושה עם גברים. אני גם מעודד את חברי המעגל להיות “לא מנומסים אחד לשני”. למה הכוונה? אם נהיה מנומסים במקום שבאנו לצמוח ולהתרפא, לא בטוח כמה רחוק נגיע. אם משתתף במעגל מדבר בלי סוף, מתאר לפרטי פרטים סיטואציה, גולש לסיפורי צד, הסברים מעמיקים ופרטי נוף – המעגל יתחיל לזוז בחוסר נוחות בכיסאות (זאת הדרך של הגוף להתנהג משהו במקום לומר אותו. הגוף מתחיל “להשפריץ” את חוסר הנוחות והתסכול שנבנית בו). עכשיו יש 2 אפשרויות: או שנהיה מנומסים ונאפשר לבנאדם לסיים את דבריו או שנקטע אותו, בעדינות עד כמה שנוכל ונכוון אותו לומר את דבריו בצורה מדויקת וישירה – מהלב אל הלב וללב העניין. כמובן שאין כוונתי להיות לא מנומסים בצורה של גסויות וקללות או שנצעק על האדם המדבר שיקצר את דבריו. “חוסר הנימוס” מתבטא בעמדה אכפתית, אוהבת ישירה ואסרטיבית. השאלה הגדולה היא איך לומר את הדברים בצורה ישירה ולא לחרב מערכת יחסים. אני מניח שאדם רוצה לומר את עצמו באותנטיות אבל להישאר ולהרגיש ביחד וזאת אחת מהאומניות הנלמדת בקבוצה.
הסיטואציה הזאת היא לב ליבה של עבודה קבוצתית בכלל ומעגל גברים בפרט. הדבר הזה שקורה בזמן שהאדם מדבר לפעמים חשובה יותר מתוכן דבריו. הוא מספר על התסכול והעייפות שיש בתקשורת וביחסים עם אשתו ועם קולגות בעבודה והקבוצה מרגישה ב”כאן ועכשיו” הקבוצתי את העייפות והלאות שמתרחשים בתוך עצמה; משתתף מספר על חווית דחיה שמרגיש מהוריו מאז ילדותו ותחושות הדחיה משחזרות את עצמן בקבוצה תוך כדי דיבור. איך ניתן לומר לאדם שאני אוהב, שנמצא איתי במעגל שיש בו גם צד שיכול לעורר דחיה? איך עושים זאת כדי שלא יהיה הרסני לאותו אדם ומצד שני לא ישרת איזו נימוסיות מסרסת? המעגל זקוק לכמויות רבות של אמון ויחסים קרובים על מנת להצליח להסכים ולחוש את מגוון התחושות והרגשות שאנשים מביאים עימם. לעיתים שבנאדם עצוב והוא משתף על העצב הזה, ישר כמה אנשים יתחילו לשאול אותו שאלות טכניות, לבקש הסברים מפורטים על פרטים בסיפור – הכול בשביל להימנע רגע מלחוות יחד איתו את העצב או התסכול שהוא חווה.
בתוך כל זה אני נמצא כמנחה. אני גדל עם הקבוצה ומתפתח עמה. קבוצה שמתפתחת וגדלה לעיתים כבר פחות זקוקה לי או זקוקה לי בדרך אחרת. אז אני נסוג מעט אחורה אל הצללים ונותן למשתתפים לקחת את השיחה קדימה ולדאוג לצרכים של המשתתפים עם פחות התערבות ממני. האבהות שלי לקבוצה היא לא חסרת טעויות ממש כפי שהאבהות שלי לילדיי איננה מושלמת. בקבוצה יכולים לצאת ממני תסכול, כעס או שאני יכול לשהות בתוך עמדה דיכאונית או ילדותית. אני יכול להיתפס במקום שוביניסטי, גזעני או להיות מפוזר, לא מכיל ולא אסוף. אני מאמין שאלה הם החיים וזו הכנות הרדיקלית. כמובן שאין לי כוונה להיות במקומות האלה בצורה מכווונת. הכוונה שלי היא תמיד לתת לצרכי הקבוצה מקום בעדיפות עליונה, להקשיב להם, להנחות ולכוון אותם אך כפי שכתבתי בהתחלה יש רעיון ויש מצב. לנצח אהיה פגיע וחשוף לאתגרי החיים, לאישיות שלי ומקומות הפגיעים והלא מעובדים שלי אך כל עוד אהיה בתקשורת עימם הם פחות יפתיעו אותי ואת הקבוצה ואני אוכל לווסת את עצמי ולפעמים גם להתבונן עם הקבוצה בתרומה שלי לדינמיקה. כל עוד דברים מדוברים ומונכחים אז הם לא מבעבעים והופכים לחומציים מתחת לפני השטח.
המפגש מסתיים ואני מעודד את הקבוצה להמשיך ולשוחח אחרי שאלך, לייצר קשרים משמעותיים שלא קשורים אליי ישירות וליצור את הדבר הזה שאנשים כ”כ כמהים אליו – תחושת שייכות וביטחון.
לתוכן זה נכתבו 0 תגובות