יום אחד אחה"צ שהייתי ממש מפורק, עייף ומובס התקשרתי לאבא שלי שיבוא. "פשוט תבוא אמרתי לו". והוא בא לחבק אותי ונתן לי לבכות את כל העצב והתסכול והחרא שאגרתי בתוכי הרבה זמן. שנרגעתי ניסה לומר לי שאני צריך להתמודד וכל מניי דיבורי חיזוק, אבל אני ביקשתי שרק יקשיב וייתן לי להוציא ויהיה שם עבורי. והוא היה.

כאשר שואלים גבר ממוצע "מה שלומך"? סביר להניח שהתשובה תהיה "הכל בסדר". לא משהו כמו "תשמע אני נורא עצוב כבר כמה ימים" או "היום הרגשתי ממש חוסר אונים".
מעגל גברים נותן, אולי בפעם הראשונה, מקום לגיטימי לגברים לדבר על רגשות. ולמה זה חשוב? כי כל מה שלא נאמר משפריץ את עצמו בחומציות החוצה.