בהתבונני בבני הקטן מגרד את עצמו עד כדי פצע, מצאתי את עצמי חושבת על כך שפעולת הגרוד הינה פגיעה בעצמך בצורה המוחשית והגלויה לעין ביותר – במו ידי אני פוצעת ופוגעת בעצמי. בעצם כל המחלות האנטי-אימוניות, החל באלרגיות הקלות ביותר וכלה בסרטן, הן סוג של פגיעה עצמית. ומה עם כל סוגי הפגיעה העצמית העקיפות כביכול שאנשים נוקטים בהן, כגון עישון, הרגלי אכילה פוגעניים, התמכרויות ועוד… האם יש בכלל מישהו בעולם הזה שלא פוגע בעצמו בדרך כלשהיא?
שנים רבות סבלתי מגרד בעור.
אני חושבת שכבר מינקות, קצת אחרי שנולדתי, דרך כל הילדות, ההתבגרות ועד היום.
אפילו הורשתי את ה”מתנה” הזו לשלושת ילדי, מי יותר ומי פחות.
בהתבונני בבני הקטן מגרד את עצמו עד כדי פצע, מצאתי את עצמי חושבת על כך שפעולת הגרוד הינה פגיעה בעצמך בצורה המוחשית והגלויה לעין ביותר – במו ידי אני פוצעת ופוגעת בעצמי. ואז, המשכתי לחשוב, שבעצם כל המחלות האנטי-אימוניות (=מחלות שבהם מע’ החיסון תוקפת את הגוף עצמו ), החל באלרגיות הקלות ביותר וכלה בסרטן, הן סוג של פגיעה עצמית. אח”כ המשכתי וחשבתי גם על כל סוגי הפגיעה העצמית העקיפות כביכול שאנשים נוקטים בהן, כגון עישון, הרגלי אכילה פוגעניים, התמכרויות ועוד…
האם יש בכלל מישהו בעולם הזה שלא פוגע בעצמו בדרך כלשהיא?
מה גורם לנו לפגוע בעצמנו?
מה גורם לנו לפגוע באחרים?
מה גורם לנו לפגוע בסביבה, בחיות, בצמחים, באדמה?
האם יכול להיות שבמידה ונצליח לרפא את הגורם שמפעיל אצלנו את דפוס ההרס העצמי, נפסיק גם את הרס העולם?
אני מבקשת הכוונה והבנה מלמעלה, מנקודת מבט גבוהה יותר:
“ישנו מצב אשר בו כל מה שמתקיים וחי סופו למות, לקמול ולהתפוגג על האין ושוב לחזור.
בכל דבר חי מתקיים במקביל המוות.
כאשר אנו במצב של מודעות גבוהה אנו מסוגלים לחיות ולהיות במצב של הכלה לאותו חלק שאנו קוראים לו מוות בתוכנו. כאשר אנו מתכחשים אליו, מכחישים את קיומו, מדחיקים אותו ואת כל מה שקשור בו או מזכיר אותו – אנו מייצרים מצבים בחיינו או בגופנו (הפיזי או הרגשי) של התפרצות אותו חלק שאנו מכנים מוות.”
עד כאן תקשור.
אז מה אני מבינה מזה? שהחלק בתוכי שפוגע בי-בעצמי, הוא החלק שאנו מכנים אותו מוות?
רגע.
אני צריכה זמן להפנים את זה. לנשום. לקרוא שוב את המילים שהועברו אלי.
איפה אני מכחישה בחיי את המוות?
וואו! בכ”כ הרבה תחומים… יש כ”כ הרבה מוות מסביבי בעולם. ואפילו לאחרונה אני רואה אותו יותר ויותר. אבל לא מצליחה להכיל, לקבל, להיות עם זה בשלום. כאשר אני לא בשלום עם משהו, זה אומר שאני לא שלמה איתו. זה אומר שאני לא שלמה. זה אומר שאני לא בשלום. זה אומר שאני לא יכולה לייצר שלום במציאות שבחוץ.
בתקופה אחרונה אני רואה מסביבי (ובתוכי) הרבה מוות, סוף, התפוררות של דברים, של מבנים, של חפצים… הבית שלי מתפורר. הקהילה שבה חייתי בארבע השנים האחרונות והיוותה לי מקור של אהבה וצמיחה מתפוררת ונעלמת. הגוף שלי מזדקן (בינואר הגעתי לגיל 40!)…
ובעולם הגדול אני שומעת על כלכלה שמתפוררת, מערכות שלטון וממסד שמתמוטטות, משפחות שמתפרקות, ערכים שמתים…
רגע.
אבל בכל סוף כזה יש הרי משהו חדש שמתהווה לצמוח מתחתיו, במקומו.
אז למה אני לוקחת את זה כ”כ קשה?
אני הרי רוצה לראות שינוי בעולם.
אני רוצה לראות שינוי בתוכי, בחיי.
איך יבואו שינוי? איך ייקרה שינוי בלי המוות.
נשימה עמוקה להפנמה…
אולי למרות הכל אני יכולה לחיות עם המוות בתוכי. עם המוות בחוץ.
בשלום.
אולי גם הגרד מפסיק.
לתוכן זה נכתבו 0 תגובות