עבודת מתכנן הפרמקלצ’ר, בשונה ממקצועות תכנון אחרים, כמעט תמיד כוללת עבודה מול לקוחות מרובים, בטח ובטח שבארצנו הקטנטונת בה הפרמקלצ’ר כמקצוע תכנוני של ממש עוד לא התבססה דיו. רק במעט המקרים מתכנן פרמקלצ’ר ניגש לעבודה מול לקוח בודד שמבקש תכנון לשטח שבבעלותו או תחת שיפוטו. רוב הפרוייקטים שנפגוש יהיו כאלו שמערבים קהלים שלמים וקבוצות של “לקוחות” מגוונים – כמו בעבודת תכנון של גינה קהילתית או מרחבים משותפים כאלו ואחרים. יותר מזה, אפשר לומר שבמתודולוגיה של הפרמקלצ’ר עצמה טבועה הנטייה לתכנון מרובה לקוחות, ואף אולי ניתן לומר שהגבול בין הלקוח למתכנן מתטשטש. יותר עיניים, יותר פרספקטיבות, יותר התאמה לצרכי המשתמשים.

אבל איך בעצם עושים זאת? האם בהכרח יש שוני גדול בשימוש במתודולוגיות התכנון של הפרמקלצ’ר כאשר מבצעים אותם יחד עשרות ואולי לעיתים רחוקות מאות לקוחות-מתכננים – חלקם ללא ניסיון ממשי בפרמקלצ’ר או אפילו הכרות עם המושג – מאשר מתכנן יחיד ומנוסה? בסדרת מאמרים זו אודות פרמקלצ’ר ותכנון משתף אנסה להניח קווים כלליים להגדרות ולחפיפה בין שתי הגישות תוך כדי ניסיון למזג אותן כך שתיווצר תמונה פרקטית יותר למתכננים.

רגע, מה זה פרמקלצ’ר?

יש קוראים שעבורם הגדרת הפרמקלצ’ר מיותרת, אבל בשביל אלו שהגיעו עד כאן ולא מבינים על מה אני לדבר, שווה ליישר קו (לקריאה מעמיקה יותר, אני ממליץ לעבור על הקישורים השונים כאן, ואם נשאר לכם זמן נוסף אז כאן). לא נדבר על ההיסטוריה של הפרמקלצ’ר או על התנועה החברתית שנוצרה סביבה, אלא על הפרמקלצ’ר כמתודולוגיית תכנון. ההגדרה היבשה שאני משתמש בה היא מעט ארוכה ומורכבת (אבל לא מסובכת, יש הבדל) אבל עושה את העבודה:

“(1) שיטת תכנון השואפת לצור מערכות אנושיות מקיימות על ידי (2) זיהוי דפוסים טבעיים ממערכות אקולוגיות בנות קיימא ו(3)ניצולם באופן מושכל מחושב ומלאכותי, (4) תוך הקטנת ההשפעה של המערכות המלאכותיות על סביבתן ו(5)מתוך הכרה בערכה הישיר והעקיף של בריאות הביוספירה.”

אוקי. קראתם? פעמיים? יופי. במילים פשוטות יותר, אפשר לומר שמתכנן הפרמקלצ’ר מודע לחשיבות השירותים האקולוגיים שהמערכות הטבעיות מספקות לנו, והן מספקות לו השראה להקמת מערכות אנתרופוצנטריות (זאת אומרת, מערכות שהאדם במרכזן) ותחזוקתן כמו בתים, קהילות, ערים וכלכלות, מתוך הבנה אינטואיטיבית שניתן לזהות במערכות מקיימות דפוסים שנכונים לכל מערכת באשר מתכננה שואף להפכה למקיימת.

מה זה תכנון משתף?

עקרונות ומתודולוגיית התכנון המשתף (בדרך כלל Participatory Design בלעז, אך גם Community Planing ועוד שמות) החלו להתגבש בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת בעיקר בסקנדינביה ומאוחר יותר גם באוסטרליה ובריטניה, בתחילה בקרב מערכות תעסוקה שביקשו לייעל את תהליך התכנון ושיתפו את עובדי הארגון, ביחד עם החוקרים, לשיפור המנגנון הטכני. אך גם בקרב הרשויות שהתמודדו יותר ויותר עם מגמה שדורשת לשתף את האנשים שעבורם המערכות מתוכננות בתהליך התכנון עצמו (לקריאה נוספת, בערך בוויקיפדה האנגלית אודות Participatory Design).

מתוך https://madegood.wordpress.com/: תכנון ריכוזי (A), מבוזר (B), ומרושת (C) כמודלים לתכנון משתף

בהגדרה תכנון משתף הינו (בתרגום, עריכה, הדגשות ועיבוד חופשי שלי):

“תהליך בו הציבור עבורו התכנון מתבצע מוזמן לקחת חלק ולשתף פעולה עם מתכננים, חוקרים ומפתחים בתהליך החשיבה. ההשתתפות יכולה להתבטא, באופן אידיאלי, בכל שלבי תהליך התכנון: בשלב הגדרת הבעיה והחקירה הראשונית, בין השאר לצורך חידוד הבעיות בשטח והעלאת רעיונות לפתרונות, ותוך כדי הפיתוח, בעיקר בעזרה בהערכת הפתרונות המוצעים, אך לא רק”.

מאז התהוותה של אסכולת התכנון המשתף המתודה נפוצה הרבה מעבר לתחומים שבהם היא החלה, כמו תכנון ארגוני ותכנון מרחבים ציבוריים (ופיתוח תוכנה, בעיקר בארה”ב), עד שבעשרים שנה האחרונות השיח המעניין יותר סב סביב תכנון משתף כמתודה, כגישה, ופחות סביב הנושא או הבעיה עבורה מתכננים.

שיתוף ציבור – הקנקן ומה שיש בו

יותר מדי פעמים בזמן האחרון השתתפתי בתהליכים שהוכרזו כתהליכי שיתוף ציבור. אם לרגע נתעלם מאותן סיטואציות מרגיזות בהן המילים נכתבות רק לצורך הרושם וגם המינימום ההכרחי לא נעשה, תהליכים בהם נעשה שיתוף ציבור פעמים רבות מדי הם בדיוק מה שהשם מרמז – החלטנו לעשות את זה ואת זה, וכדי לא לייצר סצינה, הבנו שכדי שתהיו מודעים. אולי עוד יותר מרגיז הפעם המסויימת ההיא בה השתתפתי בתהליך שכזה בו דווקא החליטו להיוועץ בציבור, שהגיע אד-הוק ללא שום הכנה או שפה משותפת, באמצעות השאלה “מה הבעיה עם …?”. על הלוח (חבל שלא צילמתי אותו) הצטברו תלונות באורך הגלות, כשבסופו של דבר הסתכמו בסכום אפס – כל בעיה נסתרה על ידי בעיה אחרת, ומבחינתי את כל הרשימה הארוכה הזאת היה אפשר לזרוק לפח בדרך החוצה מהחדר, כי שימושית היא בטח לא הייתה.

איני מנסה כאן לטעון נגד תהליכים בהם אנשי מקצוע מתכננים עבור לקוחות (במובן הרחב של לקוחות, כמו שהפרמקלצ’ר משתמשת במושג – לא בהכרח מי שמשלם את הכסף, אלא מי שהולך להשתמש בתכנון בפועל). להפך, לתהליך תכנון שכזה יש יתרונות ברורים רבים, בעיקר כאשר מדובר במספר לקוחות קטן (שואף לאחד) וחסרי ידע מול בעיה מורכבת ורב-מימדית (למשל, לתכנן בית שלא יפול לנו על הראש).

יהיה יותר קל להסביר את הקונפליקט אם נבין שהיחסים בין הלקוח למתכנן נעים על ציר. הטבלה הבאה, הלקוחה (ותורגמה בתרגום חופשי על ידי) מתוך הספר The Community Planning Handbook מאת Nick Wates, מצליחה לעשות סדר בדברים לדעתי.

מידת מעורבות הקהילה (הלקוח) בתכנון ביחס לשלבי הפרוייקט

רוב התכנון הקהילתי מתקיים בשטחים הצבועים. כל צד (הרשות/האוטוריטה או הלקוחות/ הקהילה) עשוי להניע את התהליך, אך המרכיב החיוני בתכנון משתף יהיה בסגול הכהה. ההטמעה והתחזוקה תתבצע בשילוב כוחות או על ידי הרשות לאחר היוועצות בקהילה. שימו לב כמה חיוני התכנון המשותף, לפחות על פי תרשים זה. אם כך, שיתוף ציבור לא מחליף תכנון משתף, אלא הוא מרכיב הכרחי בתוכו. ניתן לבצע תכנון בו הקהילה מיודעת בצורה חד-סטרית בלבד, אך תהליך שכזה איננו תכנון משתף.

תכנון משתף בקהילה: לקוח מhttp://www.nuevasesperanzas.org

מה צריך שיתקיים כדי שיהיה אפשר לקרוא לתהליך כלשהו תהליך תכנון משתף? אפשר לנסות לקחת את השאלה הזו ולענות עליה על דרך השלילה. כמה דוגמאות למצבים בהם לא מתקיים, לדעתי, תכנון משתף:

• הפתרון הסופי ידוע למתכנן לפני תחילת התהליך או בשלבים הראשונים שלו
• מעגל המתכננים מתוך הקהילה הוא צר והומוגני מבחינה אתנית, מגדרית או פוליטית.
• הצוות המקצועי גויס רק על פי יכולותיו הטכניות וכל אופן לא על פי יכולותיו לנהל דיאלוג וסיעור מוחין פורה עם הקהילה

על דרך החיוב, אפשר להגדיר מה כן הוא תהליך תכנון משתף, כך:

“תהליך שמאפשר לקולות רבים להשמע ולהתערב בתכנון, ומביא בתורו לתוצאות שמתאימות למגוון רחב יותר של משתמשים. מתוך ההבנה שהתכנון משפיע על כולם נטען כי “אלו שפרנסתם, סביבתם וחייהם נמצאים על כף המאזניים צריכים להיות מעורבים בקבלת ההחלטות שמשפיעות עליהם” (מתוך ההגדה בוויקיפדיה האנגלית לתכנון משתף, כאן)

אז מה בין תכנון משתף לפרמקלצ’ר?

לעניות דעתי, למתכנני פרמקלצ’ר אין את ה”פריבילגיה” לבחור האם הם מיישמים תכנון משתף או לא. במתודולוגיה של הפרמקלצ’ר טמונים אספקטים רבים כל-כך של תכנון משתף שלא ניתן לראות איפה האחד מתחיל והשני נגמר. במקום שבו מתכנן מאסכולה אחרת היה אומר ללקוח (מטאפורית אבל בדרך כלל גם מילולית “אני יודע יותר טוב ממך מה אתה צריך”, בפרמקלצ’ר הקווים בין המתכנן ללקוח מטשטשים ומשימתו של מתכנן הפרמקלצ’ר (אם יבחר לקבל אותה) היא יותר לאפשר ללקוח “להוציא מתוכו” את התכנון. לא סתם אנו מזכירים את הקלישאה  שעל מתכנן הפרמקלצ’ר לבוא לשטח “טבולה ראסה”, לשכוח את כל מה שהוא הכיר לפני, להקשיב טוב, להתבונן, והתכנון כבר יצא מעצמו. אותה “טבולה ראסה”, על אחת כמה וכמה כאשר עובדים עם קהילה שלמה, לחסום את האגו והניסיון של המתכנן, ובוואקום שנוצר עולים ונשמעים הקולות הרבים מפי הלקוחות האנושיים והלא אנושיים, משתמשי העתידיים של המערכת.

במאמר הבא, אנסה לשרטט את העקרונות לתכנון משתף ולהשוות אותם עם עקרונות התכנון של הפרמקלצ’ר על פי דיוויד הולמגרן. עד אז, אשמח לשמוע בתגובות את חוויותיכם מתהליכים של תכנון משתף ושיתוף ציבור, אם כמתכננים ואם כ”לקוחות”.

דגם ביצירה משותפת. לקוח מ:https://commondesigns.wordpress.com