תזונה אי-אפשר ללמוד בלי לערב את הבטן. כדי לייעץ לאנשים איך לאכול כדאי לדעת איזה טעם יש למלפפון כשהוא רק נקטף, איך מתנהג חומוס מונבט בבישול ואיך נראה השאור של הלחם כשהוא כבר באמת מעופש. ככה זה אצלנו, רוב הידע בא מתוך חיי היום יום, מתוך הבישול, הקריאה וההקשבה לגוף ולחוויותיהם של אחרים. אחרי שמתחילים לבדוק מה עושה האוכל בגוף שלנו, לומדים גם להקשיב לגוף – מה עושה עצירות? מה נותן אנרגיה? איך הגוף מתנקה? לומדים לחשוב לפני שאוכלים ולומדים ליהנות מכל ביס.

כשאני חוזר להתנגשות בין הגישה האקולוגית לגישה הטכנולוגית, אני מגיע למסקנה שהשאלה המרכזית היא האם האנושות מתקרבת לנקודה בה החגיגה עומדת להסתיים: פגיעה אנושה בטבע, פיצוץ אוכלוסין, הידלדלות מלאי הדלקים המאובנים (נפט, גז טבעי). עפ”י הגישה האקולוגית, זה הולך לקרות במוקדם או במאוחר, וההתעלמות מהסימנים שכבר נראים היום אינה חכמה. הפיתרון האקולוגי הוא לשנות את הדרך בה אנחנו חיים, ובמקביל, להשקיע עוד היום משאבים במציאת טכנולוגיות חלופיות וידידותיות לסביבה. הגישה הטכנולוגית גורסת שכרגע הכול בסדר, ואם נגיע למצב בו נהיה מוכרחים להתמודד עם משבר – נמצא את הכלים לצאת ממנו, כמו שעשינו פעמים רבות בעבר.

בבריכה הטבעית והרוחשת של העשייה האקולוגית בארץ צפה בקביעות שאלה טורדנית: “איפה לגור?” (מי שהצטרף לעשייה אקולוגית בגיל יחסית מבוגר כבר גר מן הסתם היכן שהוא ופתור משאלה זו). אלה שעוסקים בשאלה באינטנסיביות עד כדי אובססיה הם צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, אלו שנמצאים בתחילתה של זוגיות, אלו שנמצאים בתחילתה של משפחה. אחד המקומות המרתקים בהם מתקיים בשנים האחרונות ניסיון אמיתי ומושכל ליצור התיישבות אקולוגית הוא הישוב קדיתא.

יש ערך רב לשימוש בכלי בישול דומים לאלה ששימשו לפני אלפי שנים. חוץ מהנוסטלגיה והסקרנות שיוצר שימוש בכלי כזה (ושימור הידע והמסורות, שקוסמים לי כהיסטוריון) – אלה כלים שמאפשרים פיזור חום מצוין, ושאיכותם ורעילותם נבדקה לאורך אלפי שנים, סביר לסמוך על כך שמי שהשתמש בכלים רעילים פשוט לא שרד להעביר את המסורות הקלוקלות הללו. לכן סביר שהכלים המסורתיים שיש בידינו לא יככבו יום אחד בכלבוטק. בנוסף לכל זאת, אלה כלים מקומיים, המתאימים לאזור בו אנחנו חיים ונוצרו ברובם מחומרים מקומיים. הם מתאימים לשימוש מרובה ובסופו של דבר מתכלים לחומרים שהטבע מסוגל לקלוט בבטחה בלי לחלחל רעלים למי התהום שלנו.