כל שבוע נפרסם מידע על מוצר אחד הנבחר מסל הקניות הסטנדרטי. נשאל אם אנחנו בכלל צריכים אותו, נגלה איך אפשר להכינו לבד, איפה אפשר לקנותו מעסק מקומי, או למה עדיף בלעדיו… והפעם – ממרח השוקולד!
למה לא?
קודם כל – הבריאות! בממרח שוקולד רגיל יש יותר מ-30% שומן! ואף יותר מזה בכמות הסוכר הלבן! ואיזה שומן! רוב השומן הוא שומן צמחי מוקשה (הידוע יותר בכינויו מרגרינה..) לתאגיד נסטלה נכסים בשווי כולל של 142.65 מיליארד דולר, אתם באמת רוצים לתת להם עוד כסף שאתם לא יודעים לאן הוא הולך? ואי אפשר בלי להזכיר את האריזה… עוד קופסת פלסטיק ומכסה אלומיניום שיגיעו אחרי שבועיים למטמנה, ייצרו גז מתאן ויזהמו את העולם שלנו.
אז מה כן?
מכינים לבד!
המתכון של תמי
משרים תמרים ישראליים במים למשך הלילה, מגלענים אותם וטוחנים בבלנדר ללא המים (המים כבר סמיכים ונהדרים להמתקה של משקאות, עוגות וכו’), מוסיפים אבקת קקאו מאיכות טובה. נשמר במקרר לכ- 5 ימים.
המתכון של אופק
מערבבים טחינה גולמית ואבקת חרובים מקומית. נשמר לאורך זמן, ניתן לדלל בהוספת שמן קוקוס.
וריאציה על מתכון של ראסל ג’יימס (תודה לניב השף על ההפניה ועל הוריאציה)
רכיבים
- חצי כוס ממתיק (דבש תמרים, דבש חרובים, דבשת ענבים, דבש דבורים…)
- רבע כוס שמן קוקוס
- חצי כפית שטוחה מלח טבעי טחון דק
- חצי כפית תמצית וניל
- חצי כוס אבקת קקאו משובחת
הכנה
יש לדאוג שהבלנדר יבש. לטחון את כל הרכיבים מלבד אבקת הקקאו במהירות איטית, להוסיף את אבקת הקקאו להמשיך לטחון לאט ואז להגביר מהירות עד למרקם חלק.
קונים משכן!
אם כבר קונים מתועש, תעדיפו מכולת, חנות תבלינים או בית טבע מקומיים ומוצר שיוצר בישראל. שוקולד השחר למשל הוא מפעל קטן של 50 עובדים שעדיין נמצא בבעלות 2 המשפחות המקימות. יצרנים מקומיים ובריאים יותר: משק לין, נאות סמדר, שקדיה ועוד.
בוטל הכסף!
מגדלים או מלקטים ספוטה שחורה: “כשהוא (הפרי) בשל הוא מתרכך והופך בטעמו ובצבעו למעין משחת פודינג שוקולד”. מי יודעת איפה יש עצי ספוטה בארץ?
זה רק רעיון אחד, אנחנו מזמינות אתכם לשתף את כולנו בעוד רעיונות לדרכים חלופיות, למוצרים אחרים, לצריכה מקומית. ביחד, כקהילה, נוכל לומר לסופר שלום!
מה קורה פה?
בעץבעיר יש לנו בועה חמימה, אבל כשיוצאים החוצה וחוזרים הביתה, עלול להיות קשה לשנות לבד. אנחנו מבינים שהכסף שלנו מזיז דברים בעולם, אבל איך מתחילים?
כל שבוע נפרסם כאן, בפייסבוק ובאימייל מידע על מוצר אחד הנבחר מסל הקניות הסטנדרטי. נשאל האם אנחנו בכלל צריכים אותו, נגלה איך אפשר להכינו בעצמנו, איפה אפשר לקנותו מעסק מקומי, או למה עדיף בלעדיו… הקמפיין נועד גם לשתף במידע ובעיקר ליצור קהילה תומכת שבעזרתה בסוף השנה לא ניכנס לסופר יותר.
למה אנחנו יוצאים מהסופר?
כסף מזיז דברים בעולם, בואו נשים אותו איפה שאנחנו באמת רוצים אותו. כשאנחנו קונים בסופר אנחנו מעודדים מקום די מדכא – חסר אור יום ואוויר, חסר יצירתיות ושמחה, נראה בדיוק כמו הסופר השכן, לא פלא שהקופאית עצובה.
הסופר כמו שאנחנו מכירים אותו היום מכוון כדי לגרום לנו לקנות כמה שיותר! לא משנה האם זה בריא לנו, האם זה מזיק לנו, האם יש צורך אמיתי בזה, איך ייצרו את זה ואיפה, ובעיקר זה לא האיכות שחשובה אלא הכמות…
הכסף הולך לתאגיד, לא ידוע לנו מהם תנאי העובדים, לאן בדיוק הכסף מגיע, מהיכן המוצרים מגיעים – הם לא מכירים אותי ולא אכפת להם ממני, אין להם קשר אישי איתי.
לצאת מהסופר זה גם להפסיק לקנות את ההבטחות שהוא מייצג: מהר, בזול, יותר!
גם אם תקנו מוצר זהה רק ממכר, שנמצא בקהילה, הכסף יישאר בקהילה ותהיה השפעה על מה שקורה איתו, כי עם בעל המכולת שלך יש דו-שיח, קשר.
העולם שאנחנו יוצרות (יחד עם המון-המון אנשים בכל העולם כרגע) הוא עולם שפועל מהלב. מה מרגיש יותר נכון? מה באמת עובד בשבילי ובשביל הסביבה, בכל הרמות. וגם מהראש – כשמתחילים לפרום את פקעת הצריכה הקפיטליסטית, נדרשת הרבה עבודה של איסוף מידע ותמיכה של קהילה ולשם כך הקמפיין שלנו נוצר.
ככל שנתארגן וניצור לעצמנו פתרונות טובים, ייקל עלינו. גם אחרי עשר שעות עבודה עדיין יש בידינו בחירה – גם הנסיעה לסופר היא תוצאת בחירה, ותקבע אותה נקודת המוצא שלנו – מה אנחנו רוצים? אם נחליט, שאת מעט הפנאי לא נשרוף בסופרמרקט ובמכונית, נתחיל למצוא את החלופות, ובסופו-של-דבר גם ייווצר לנו יותר פנאי.
אז נפגש מחוץ לסופר.
כתיבה: תמיא ואלינה ארביטמן.
עיצוב: אודליה ליפשיץ.
תמיכה נפשית: אלון אלירן.
נהדר. קוראת בזאת לשוקולד השחר למצוא חלופה כדי לשמור על המותג והעסק ועדיין גם על הבריאות של הקונים(!) שכך גם יחיו יותר זמן ויקנו עוד ועוד (-: (אבל באמת. שמני מרגרינה הולכים ישר לעורקים, זה פלסטיק מינוס הרי, ואפילו זבובים לא נוגעים בה, נסו והיווכחו…)
עניין אחר – הבאג היחידי שנותר לכולנו – איפה בדיוק מייצרים קקאו איכותי תוך שמירה על סחר הוגן? זה משהו שצריך לשאוף אליו.
הגזמתם!
אחלה רעיון להתחיל להכין בבית בריא יותר וטעים יותר וברוב המקרים גם זול יותר,
מימרח שוקולד שאני מכינה לילדים בבית (תחליף השחר שהיו מכורים לו בעבר)
2 יחידות שמנת חמוצה
200 גר’ שוקולד מריר איכותי
3 כפות סוכר חום
מכניסים הכל לסיר קטן ומבשלים עד להמסה מלאה של החומרים
שומרים במקרר עד שבועיים – סמיך ונוח למריחה
טוב להתקדם צעד-צעד, אז אם את מוכנה לצעד הבא, הביאי בחשבון, שהשמנת החמוצה לאו-דווקא הרבה יותר בריאה – גם-כן מוצר מתועש (שנמכר בסופר…), שיסודו בחלב, שמקורו בפרות לא-בריאות… בטח נרחיב על כך בהזדמנות.
והסוכר החום הסטנדרטי לאו-דווקא שונה בהרבה מהלבן.
טוב אני לא מתקדמת לכיוון הזה שלך, אני מכינה את הגבינות והשמנת בעצמי, ואני סבורה שזה כן בריא, מעניין שמאז שמוצרי היסוד הבסיסיים הפכו למוצרים מתועשים הם הפכו ללא בריאים, לא בטוח שאני יכולה לקבל את זה, מה שהתעשיה והארכת חיי מדף עשו לכל מוצרי היסוד כולל לירקות ולפירות לא בריא לאף אחד מאיתנו
הייתה לי הרגשה, שכוונתך לשמנת מתוצרת עצמית <~;
יוזמה מדהימה ורעיון מבורך
אבל, כמה הערות לגבי שוקולד השחר:
נכון שמדובר בעסק משפחתי קטן ועוד ישראלי, אבל את חומרי הגלם הם מייבאים מסין- אני מכירה את היבואן שלהם, שכן שלי.
הם קונים חומרי גלים זולים מאוד באיכותם, ממפעלים מזוהמים בסין.
היבואן שלהם סיפר לי כי בביקור שערך עם נציגי המשפחה בסין הוא רצה לזרוק את הנעלים שלו לאחר שדרך במפעלים, מרוב כל הזוהמה והלכלוך שהיה שם.
אז נכון, מדובר במוצר ישראלי וכאש קונים אותו אנו תורמים למשק ומצמצמים במקצת את זיהום הסביבה, אבל עדיין מדובר בבריאות שלנו, ובעיקר של ילדינו!!!
עדיף להימנע בכלל משוקולד ולהכין בבית.
יום טוב,
יעל
אהלן יעל,
תודה על המידע אודות שוקולד השחר.
בעיני זו דוגמה מעולה למשמעות של קניית מוצר מקומי באמת, כזה שאנחנו מכירים את ההורים שלו, החל מהחקלאים, דרך יצרני חומרי הגלם ועד ליצרני המוצר הסופי.
ככל ששרשרת היצור קצרה יותר, למשל ממרח שאנחנו מכינים בעצמנו מתוצרת טרייה שקנינו מחקלאי שכן, יש פחות נעלמים.
כשהיא ארוכה אין לנו דרך לקבל מידע מהימן על כל חוליותיה..(למשל אין חובה לציין על מוצר באיזו ארץ גודלו ויוצרו חומרי הגלם ממנו הוא עשוי).
לכן אנחנו משתדלים לקנות בעיקר חומרי גלם, ובמידת האפשר מקומיים, בהעדפה מחקלאים שאנחנו מכירים (וגם לגדל או ללקט חלק מהם..)
בפוסט אמנם הבאנו דוגמאות מסקלת פתרונות רחבה, כדי לפנות לקהל רחב, אך אני מסכימה אתך שאין סיבה להתפשר – לא על הבריאות ולא על המקומיות.
אלינה
תשובה להילה (בהמשך לתגובות של אלון ותמיא):
אני רואה בזה דרך לצמצם פערים חברתיים. אפשר לדרוש מהממשלה (ובצדק) לדאוג לצמצום הפערים ואפשר גם לצמצם אותם הלכה למעשה בבחירות היומיומיות שלנו (ולא כל ארבע שנים). כשאנחנו קונים ברשת גדולה רוב הכסף שנשקיע בה יפרנס את העומדים בראש הרשת ומיעוט יגיע לאנשים שעובדים בתנאים בסיסיים ובשכר מינימום. כך הפערים החברתיים מונצחים או אף גדלים.
לעומת זאת אם נקנה בעסק קטן הכסף שלנו יפרנס משפחה אחת או כמה משפחות. כך הפערים מצטמצמים.
כמובן נוסף על מרכיב התשלום למתווכים (החנות/באסטה במקרה שלנו), מועבר תשלום לספקים/יצרנים. גם כאן יש לנו הזדמנות לתמוך ביצרנים קטנים ובכך לתרום לצמצום הפערים. מה גם שמניסיוני המוצרים שלהם בלאו הכי טובים ובריאים יותר בדרך כלל.
כמו כן, קניה בעסק קטן פועלת לטובתנו משום שהכסף הזה יעבור מיד ליד מספר פעמים ובכל פעם יופרשו מסים שלפחות באופן חלקי יושקעו בציבור.. ואילו בעלי הון משלמים פחות מסים מכל שקל שמועבר אליהם.
בהקשר זה מענין לציין את מדד “המכפיל המקומי” אותו מתאר מתן יעקב גולן, שגם כותב כאן באתר, בפרק 1 של החוברת “כלכלה מקומית מקיימת” (ניתן להוריד את החוברת מכאן http://www.shatil.org.il/files/kamam.pdf).
לפי מדד זה בוחנים שלוש פעמים בהן הכסף עובר ידיים בתחום המקומי, ומחשבים כמה ממנו נשאר בתחום המקומי וכמה זולג החוצה (בד”כ שלוש פעמים יהוו קירוב טוב לכל הפעמים בהן הכסף עתיד לעבור ידיים). לדוגמא: אם ערכתי קניות במכולת אז זוהי הפעם הראשונה, לאחר מכן בעלי המכולת ישלמו לספק שלהם, זוהי הפעם השניה, וכך הלאה.
מענין לחשב את המכפיל המקומי בהקשר לקניה במכולת לעומת קניה בסופרמרקט, לפי הגדרה סבירה כלשהי של התחום המקומי, שמתאימה לעניננו.
אלינה