המסע לגילוי עולמות – קניה וזנזיבר

חינוך, חברה וקהילה

אני מלא בזעם, באהבה, בכאב ובהתפעמות. ערימות של מושגים שצמחתי דרכם מתלכדים ומרכיבים יחד תפיסת עולם שהופכת את המסע הזה לכל כך חי ובועט. היבשת הזאת נושמת, ואני חושש שבכל מיני מובנים את נשימותיה האחרונות. נדידות ענק של מיליוני יצורים כמו דם שפועם בעורקים של מערכת אקולוגית מורכבת וגאונית. טורפים של טורפים של טורפים ואוכלי נבלות מכל הסוגים הבנויים בצורה כל כך מדויקת לתפקיד היפה שלהם במארג

P1000282האמת שהפעם לא תכננתי לכתוב יומן מסע, כי אני בטיול יקר עם המשפחה שלי, אך אני עולה על גדותיי. אפריקה היא כל כך הרבה. כל כך הרבה יחסים, יחסי כוחות , מערכות של יחסים ויחסי גומלין. אני מלא בזעם, באהבה, בכאב ובהתפעמות. ערימות של מושגים שצמחתי דרכם מתלכדים ומרכיבים יחד תפיסת עולם שהופכת את המסע הזה לכל כך חי ובועט. היבשת הזאת נושמת, ואני חושש שבכל מיני מובנים את נשימותיה האחרונות. נדידות ענק של מיליוני יצורים כמו דם שפועם בעורקים של מערכת אקולוגית מורכבת וגאונית. טורפים של טורפים של טורפים ואוכלי נבלות מכל הסוגים הבנויים בצורה כל כך מדויקת לתפקיד היפה שלהם במארג. היבשת הזו היא אחד השדיים האומללים של המעצמות כבר כל כך הרבה זמן, ינקו ממנה כמעט את כל מה שהיה אפשר. נפט וזהב, יהלומים ופרוות, עבדים ושנהב, קרניים וגולגלות המעטרות מאות אלפי בתים ברחבי העולם.P1000992

היום התמלאתי כולי בדמעות וכאב על הניצול הזה. על הניכור הזה. זה הגיע יחד עם התפעמות אינסופית מהיופי הזה, מהגאונות הזו. אני חושש שילדיי יוכלו רק לראות סרטים על המארג הזה. על אריות ופילים, קרנפים ונשרים, קופים ואנטילופות בסוואנות שלא נגמרות לכל כיוון שנביט – אני לא יכול להסביר כמה שאני מרגיש שהיצורים האלה הם חלק ממני. זה הזוי. אני גבר אשכנזי לבן ועמוס פריבילגיות שחי אמפתיה וחיבור כל כך עמוק לכל זה. ככל שאני נמצא כאן אני מרגיש שאני יכול להישאר בדיוק היכן שאני לנצח. אני יכול להישאר לבהות בפילים, זה לא יימאס לי. אני רוצה לשבת עם הבבונים כל היום ולהיות. להיות.

P1010559מעניין אם אני יכול פשוט להחליף משקפיים כל הזמן ולראות את היופי הנוכחי בכל מצב. הרי לאורך כל ההיסטוריה שלמדנו בתיכון, כל מה שהכירה האנושות הוא סוגים שונים של מוות. זה מאוד מבלבל אותי. אני מגיע לכפר של שבט המסאי. הם נוודים עתיקים שחיים אורח חיים שבטי בבתי בוץ. הם מתעללים בחיות שלהם, קונים ואונסים את הנשים שלהם, ועוסקים בהכחדה מסורתית של האריות האחרונים בעולם על מנת לזכות בכבוד. הם החברים שלי לאנושות. אני הם. אני נוסע דרך הטריטוריות העצומות שלהם שמחולקות לחלקות בגלל שיטות הממשל המתחלפות כאן במאה האחרונה. אני רואה השמדה שיטתית של מערכות אקולוגיות דרך רעיית יתר, פיזור זבל וכריתת יערות.

IMG-20150803-WA0026

סלפי לרנרים

 

המסאי הם התותחים הקטנים בתוך המשחק הזה. אחרי כמה מאות שנים של אונס שיטתי של היבשת הזאת דרך חטיפה ומכירה לעבדות של מיליוני אנשים חופשיים – מגיעות לכאן שוב ושוב מעצמות שמגלות אילו משאבים יפים יש לאפריקה המסתורית. הגיעו לכאן בעשורים האחרונים חברות הולנדיות לגידול פרחים על גדות אגם נייבשה – אחד האגמים הגדולים והמרשימים באיזור – שטחו המקורי משתרע על כ-175 ק"מ רבוע. זהו אגם שיושב על קצהו הדרומי של השבר הסורי אפריקאי. הוא לא מתנקז לתוך נהר, אלא מזין בצורה תת קרקעית מעיינות רבים ברחבי קניה בתוך השבר הסורי אפריקאי. לפני חמש שנים האגם הגיע לשפל חמור של 300 מטר רבוע והתרכזו בו מספר היפופוטמים. חקלאות הפרחים שאבה ושאבה את האגם הזה בשביל סידורי נוי לאירופה הנאורה בזמן שהאגם הזה התייבש, ויחד איתו מעיינות רבים באיזור. לפני חמש שנים, יחד עם חקיקה שאסרה את השאיבה מהאגם, הגיעה שנה גשומה כל כך שהיא הצליחה להביא את האגם הזה ליותר מגודלו המקורי.

P1000708המחזה האחרון שצפינו בו מהג'יפ שלנו לפני שיצאנו משמורת המסאי מארה היה להקה של ציפורים אוכלי נבלות שביתרו באקסטזה את גופתה של זברה צעירה שנטרפה באותו הבוקר על ידי אריות. הכל מסודר בצורה כל כך אקולוגית. הגיונית. יש יצור שאחראי לפירוק האורגאני של כל חלק וחלק בגופתה של הזברה. אין שאריות. היא מזון. היא בכלל לא קיימת בפני עצמה. היא חלק ממארג מורכב לאין שעור שפועל כמו מערכת עיכול ענקית – כולה אוכלת ומחרבנת בספירליות ומחזוריות. ויש בזה משהו אסתטי, לראות אותם מפרקים אותה לגורמים. לדעת שיצורים לאורך ההיסטוריה אוכלים ואוכלים ואוכלים עד שהמערכת שלהם יוצאת מהאיזון והיא קורסת. והם נכחדים. וכבר היו כאן על כדור הארץ חמש הכחדות אדירות שבהן כל פעם נעלמו תשעים ותשע אחוזים מכל החיים ואז שוב הקיבה האינסופית הזו קמה לתחייה והתחילה לשגשג. כשמספרים כך את הסיפור, זה מציף פחות רגשות קמאיים. כשאתה מתבונן מנקודת ההישרדות האישית – אז צפות החרדות.

 

לא ציפיתי לחשוב על הולנד במסע לאפריקה אך אירופה מופיעה כאן שוב ושוב. הולנד היא מהמדינות המובילות את רפורמות האקולוגיה היום בעולם. אנרגיות מתחדשות, טכנולוגיות ירוקות, תקנות וחוקים שומרי סביבה. ההתחממות הגלובאלית היא הסכנה הכי גדולה עבור העם ההולנדי שחי מתחת לגובה פני הים, מוקף בסוללת עפר בגובה מטר וחצי שמפרידה בין החיים שלהם לבין השקיעה של אחוז נכבד מארץ השפע שלהם. העם ההולנדי מייבש את אגם נייבשה כבר עשורים מספר בשביל הפרחים שלו תוך שמירה הדוקה ומקומית על הישרדותה של חבל הארץ שלו.

P1010188שבט המסאי לא כל כך מסתדר עם כל הנושא של מדינות. הם רגילים כבר זמן רב להסתובב עם העדרים שלהם ברחבי אפריקה בעקבות שדות המרעה המתחדשים בכל עונה עונה. הם מזיזים את הבית שלהם ממקום למקום. עדרי הגנואים האדירים של מיליוני יצורים שחוצים הלוך ושוב את אפריקה בנדידות ענק לא מכירים את נושא הגבולות. להולנד אין יכולת לשלוט על גורלה לבד. רעיית היתר, ייבוש האגמים, שאיבות הנפט, ושריפת היערות בכל "מדינת משאב" של מי שיכול לשאוב היא בסך הכל פציעה של איבר נוסף בגוף המשותף שלנו. והולנד תשקע כי גאיה גוססת. או שהיא פשוט עושה שוב נשל הנחש לקראת עידן הקרח הבא. לכל היכחדות גדולה היה גורם כלשהו, מטאור, התפרצויות געשיות, מושבות חיידקים שהגזימו במתאן שפלטו – אולי אנחנו פשוט אחד הגורמים של הגלגול הזה.

כתבתי לסבתא שלי בהספד שלה – "מוות. הדבר הזה שמסתתר בין כל נשימה לנשיפה. השבריר הזה של הרגע שנמצא מעבר לתהום של חוסר הוודאות. זה כל כך מפחיד, ויחד עם זאת כל כך נוכח. אני בטוח שיש בזה משהו משחרר ונעים, להפסיק להחזיק כל כך חזק אחרי כל כך הרבה שנים… יש משהו מיסטי ורך במוות שלך, לא מלחמה ומאבק אלא שחרור מדורג. מאפיינים של חברת שיא אנושית ואקולוגית, עץ בוגר שנופל חזרה לאמא אדמה בתוך יער שהוא התחיל."P1000702

אני תוהה אם הדבקות שלי בכעס ובכאב על ההתאבדות של האנושות הוא פשוט תוצר של פחד וחוסר רצון לשחרר לשבריריות והזמניות של כל הדבר הזה. בתרבויות של ציידים לקטים מסוימים, אין מילים המתארות עבר ועתיד. הן שוהות בהווה באופן מלא יותר מהתרבות שאני גדלתי בה. השעון על היד שלי הוא סוכן של פחד שמראה לי שהחיים בורחים ממני ושאני חייב לתפוס את הרגע, חייב להספיק. זה חיים של פחד מוות. לספור בן כמה אני ואם אני עומד בלוח הזמנים שבין הלידה שלי למוות שלי. לקחת כמה צעדים אחורה, לנשום, ולראות את התמונה הגדולה יותר.

החיים בתחילתו של האלף הזה הם פרדוקס אירוני. נבואות מדעיות ברורות צופות את קריסתה של האנושות, ואני חי חיים הכוללים בתוכם מחשבות על הילדים של כל האנושות הזו. אני שותל עצים, מחנך, ומנסה להעיר את האנושות לגודל המשבר. אני מדמיין את עצמי מגדל ילדים וחושב על הבית שלנו. אני חי במציאות כל כך אלימה ומסוכנת שיכולה להתפוצץ סביבי בכל רגע נתון ולסיים את חיי, ואני ממשיך לדמיין את עצמי מזדקן.

P1000725אני מתרגש מלראות את הזברה נאכלת. זה גאוני. וכואב. והגיוני. אני מתחלחל כולי מלדעת שמיליוני אנשים חיים בעבדות היום, מהקיום של רצחי עמים, מכריתה של יערות גשם, ומזה שבני אדם שוחטים את הפילים האחרונים שיש בעולם. למה זה כל כך כואב? אולי אני סתם עבד של אתוסים של פחד ממוות. אולי האורגניזם שהוא האנושות נמצא בפאניקה ואני פשוט מרגיש את זה מבפנים.P1000735

כשהמשפחה שלי צחקה על זה שהגנו הוא חיה טיפשה ומכוערת. אמרתי להם שאי אפשר להתייחס לגנו כיחיד בכלל. הוא לא מתקיים כיצור נפרד. הם עדר ענק של מיליונים וככה הם חיים. אם אחד נשאר לבד הוא מת. אם מתייחסים אל העדר, אז הם אחד היצורים היותר "חכמים" בסוואנה ששורדים כרגע הרבה יותר טוב מהאריות שנמצאים בסכנת הכחדה. במאה האחרונה אוכלוסיית האריות באפריקה צנחה ממאה אלף לשלושים אלף. אבל הגנואים ימשיכו לאכול ולאכול גם אחרי שהאריות ייכחדו והם יכולים בעצמם לפרק את מערכת הסוואנה מאכילת יתר של הדשא. אז גם העדר שלהם הוא לא משהו שאפשר להתייחס אליו כיחיד חכם, כי מה שיפה בכלל בכל התמונה הזו היא העובדה שהסוואנה הזו היא מערכת יחסי גומלין שפשוט עובדת מאוד יפה. באמת יפה. יפה עד כדי כך, שאני יכול לשבת שעות על גבי שעות ורק לבהות ולהרהר במורכבויות ובגאונות שלה.

P1010783הסוואנה הזו היא לא משהו קבוע. היא פאזה אחת בהיסטוריה של הכוכב הזה. היא משתנה כל הזמן וכנראה שעוד אלף שנה היא לא תיראה כמו שהיא נראית עכשיו. שחיתי היום בים של זנזיבר סנטימטרים מעל קיפודי ים ושונית אלמוגים מרהיבה שנמצאת בתהליכי גסיסה ניכרים. סוחרי חוף מסתובבים ומנסים למכור קונכיות ענק שהביאו מקרקעית הים לתיירים. בחדר אוכל במלון הפאר הזה אוכלים דגים שנמשו כמה מאות מטרים מתוך אותה השונית המהווה את המצע החי לרוב ענף התיירות של האי. תושבי זנזיבר מרוויחים בין דולר לשלושה ליום בעוד התיירים משלמים 500 ללילה כדי לשהות כאן ויש מי שמרוויח מזה.

ושני הדברים האלה הם שונים. כי זה לא משנה שזה תמיד קורה ושזה מאוד רציונלי ושיצורים נכחדו ונכחדים ואחרים משגשגים. עדיין זה כואב לי. אני לא מצליח להיות ניהיליסט עד הסוף – עבדות וסבל של אנשים, הכחדה של מינים והרס של מערכות אקולוגיות פשוט מכווץ את כל כולי.P1010740

היום עשיתי צלילה חופשית והרגשתי את הלחץ הזה של המים ושל חליפת הצלילה. הרי גם להיות באויר מפעיל עליך לחץ כזה, אבל כשנכנסים למים זה מאוד נוכח. יש סיפור על שני דגים ששוחים להם בים ומפטפטים. עובר מולם דג זקן ושואל אותם – "איך המים היום?" עוברים כמה רגעים ואחד הדגים הצעירים פונה לשני ושואל אותו – "תגיד לי, על מה הוא מדבר – מה זה מים?". הסיפור הזה נוגע בתופעה בשם "הביטואציה" – זאת שפועלת כשאחרי כמה זמן שהמזגן פועל – אתה שוכח שיש רעש גדול סביבך. המוח שלנו מסנן רעשים קבועים שהוא חושב שהם לא רלוונטיים אלינו באופן המיידי וזורק אותם אל התת מודע. החיים היום יומיים שלנו מלאים ברעש בלתי פוסק – פרסומות, תחבורה, מכונות, חשמל, מזגנים, שעונים, ורדיו. חיים של חוסר שקט. חוסר שקט לא מבורך.

P1010787הכניסה למים היא כמו תרגיל מדיטציה שמאיר על הרעשים הקטנים. השמיעה מתחדדת, הקצב יורד, הלחץ האטמוספרי מורגש, וכך גם הבדידות. זו תחושה מדהימה. האמת היא שלא רק הכניסה למים. המעבר בין מימדים, בין עולמות, הטיול לארץ אחרת עם תרבות ותפיסת זמן אחרת – מאירה על ההבדלים הגדולים ועל הצפנים הזהים. הניצול ויחסי הכוחות מאוד בולטים כאן על רקע היסטוריה מקומית רווית סחר בבני אדם. ההבדל ביני לבינם מתחדד ולא רק בגלל הצבע שלנו. להיות מטייל מאפשר לך לעסוק בהתבוננות. להיות מתבונן מאפשר לך לעצור לנשום. לנשום פנימה את השוניות האלה שאני כל כך מתרגש מהן. הן כל כך גאוניות, יפות, פסיכדליות. ככל שאני מסתובב בכוכב הזה שלנו יותר, אני קולט עוד חוקים ותופעות במשחק הגאוני הזה שאני חלק ממנו. משחק של צבע וצורה, של כאב ושל עונג, של היגיון מסודר וכאוטי, של לחצים ותנועה, של זמן, ושל צמיחה והתפרקות.

חמש צ'יטות שהחליטו להתיישב על ג'יפ מלא אנשים

חמש צ'יטות שהחליטו להתיישב על ג'יפ מלא אנשים

עידו הרטוגזון כתב לאחרונה פוסט בבלוג שלו על המתח שבין להיות ישות פוליטית לישות רוחנית. אני מרגיש שזה אחד המתחים הגדולים שמלווים אותי במסע הזה שלי. זה מאוד ניכר במה שאני כותב. המעבר החד שבין התפעמות מהיופי של המימדים ושל כל מה שקורה סביבי, לבין העוולות והדיכוי שעוטפים אותנו, הוא מופע חוזר בחיי. הם לא סותרים אחד את השני. אני מאמין שאילולא ההתפעמות הזו, לא היה לי כעס על הפערים וחוסר השוויון. אני זוכר את עצמי כבר בכיתה ב' מתאהב במנאטי(פרת הים), ומגלה שהן בסכנת הכחדה. לא חשבתי פעמיים וכתבתי לנשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, מכתב שקורא לו להציל את פרות הים המסכנות ממנועים של סירות מנוע(האויב הטבעי היחיד שלהן).index1233

ניסיתי לחשוב אם מה שיש לי זה סוג של או.סי.די, איזו תופעה של מחשבות טורדניות. אני לא מצליח להפסיק לחשוב על עבדות, על פערים, על ניתוחים פוליטיים, על שואות אקולוגיות, וחשיפת שחיתויות. אני ואמא שלי ניסינו לנתח ביחד את הנושא ועלה לי סיפור. אני כבר כמה זמן עוקב אחרי שירי עם של בחור אמריקאי בשם יוטה פיליפס שעסק בלהנציח ולהנגיש את שיריהם של תנועות הפועלים באמריקה. הוא סיפר על עיירה קטנה בשם לורנס בשנת 1912 שהיה בה מצב של ניצול מחפיר, עם גיל תמותה ממוצע בגילאי ה26 בגין חשיפה לחומרים מזעזעים במפעלי הטקסטיל. היו שם מהגרות עבודה שדיברו ב17 שפות שונות. ממש מגדל בבל. הגיע לשם בחור בשם ג'ו וייט שעסק באיגוד עובדים ולמד לדבר בכל 17 השפות של הפועלים. הוא הסביר מולם בקול אדיר – "שהכוח המצטבר של ידיהם הטחובות בכיסים של כלל הפועלים – הוא גדול מכוחם של כל הבוסים יחדיו." יחד איתם הוא אירגן את אחת השביתות הקשות והעצובות שהיו באותה התקופה – רעב, אלימות משטרתית ומוראל נמוך. אחרי כמה שבועות הפועלות זכו בשביתה והצליחו להבטיח חמישה ימי עבודה ושכר הוגן יחסית. באחת ההפגנות האלה עמדה אישה צעירה עם שלט שהיה כתוב בו "אנחנו רוצים לחם כן –  אבל ורדים גם כן". המשפט הזה הפך לסמל של מאבקי עובדים שלא רק רוצים לשרוד – אלא לחוות עונג ולחיות חיים טובים.

 

יוטה פיליפס מספר בשיר שהעובדה שהוא לא גדל בסדנת יזע מגיל 8 ושהיו לו זכויות עובדים בסיסיות, קשורה לכך שהרבה מאוד דם נשפך בעבור המאבק על הנחת הבסיסים לכך שיהיה מנוף וכוח לפועלים. אנשים כמו המאגד מרובה השפות ג'ו וייט, גיבורי האחד במאי, מורדי הגטאות, משחררי העבדים ודומיהם – היו מוכנים למות בעבור רעיון שהיה מעבר לעצמם. זה מה שמאפשר את זה שהיום אני יוכל לדרוש שכר הוגן מבלי שיירו בי. הם בוודאות היו אנשים עם מחשבה טורדנית. אני בטוח שהרבה אנשים תיארו אותם כאובססיביים ומוזרים, כפושעים מסוכנים ומשוגעים. אני לא מתיימר לשים את עצמי באותה המשפחה שלהם. אבל אני מזדהה איתם מאוד ומוכן להקדיש את חיי לכיוון הזה של חיים עם ייעוד.P1000161

אני יושב כאן בבוקר האחרון שלי בזנזיבר וכותב במקום לצאת לאחד החופים היפים בעולם. אני מתבונן על עשרת הצדפים שאספתי בזמן שהותי כאן. מחלק מהם אני ממש מרוצה ומחלק מהם אני רק בסדר. לא מאוהב. את חלק מהם אני מצאתי, את חלק מהם קיבלתי, וחלק מהן מצאו אותי. איסוף צדפים זה משחק עם התודעה שלי. עם הפחדים שלי. עם התאוות והדאגות. וזה משחק מורכב של תודעה, אני רואה פראקטלים מרהיבים, צדפים של שברי תודעה שחושפים את הצפנים הכאוטיים שהם התשתית לסדר המדומיין שכולנו מסכימים עליו. משום מה, דווקא בצדפים האלה מצאתי את השער אל מעבר לאותו הסדר הזה. קונכייה שבורה ושחוקה המהונדסת על פי מיטב השפות ההנדסיות שיש לכדור הארץ להציע – חושפת את הפיגומים ואת האינסופיות שבתכנון שלה. כל אחת מהן, מופע חד פעמי שאני בחרתי להיות הקהל המשתהה שלו. מסובב אותה בין אצבעותי ומתרגש ממה שיתגלה אליי הפעם מהסודות של היקום.

P1000268

אגם נאקורו

"השאלה שסכנת-ההכחדה מציבה בפני החיים – היא: למי יחסרו חייהם של בני האדם, אם הם יכחידו חיים אלה? התשובה ההוגנת היא: אף לא אחד. כיוון שכך פני הדברים, עלינו להסכים שההכחדה איננה הפסד, שכן לא-ייתכן הפסד באין מפסיד. על כן שומה עלינו לחפש את משמעות ההכחדה אך ורק בציפייה לקראתה של האנשים החיים, שאת חייהם ציפייה זו משחיתה ומנוולת." The fate of the earth, jonathan shell, 1982

אנחנו כבר שבעים שנה חיים כאנושות המסוגלת להשמיד את עצמה במו ידיה. זו הכרה מאוד משחיתה להסתובב איתה. המגולמניה של שיכרון הכוח, וחרדת חוסר העתיד – מולידה תודעה מפוחדת קולקטיבית המגלה מאחורי כל פינה – סוף מזוויע אחר לעלילת האדם. העלילה החביבה עליי היא השואה האקולוגית. היא המשחק הפרדוקסאלי שאני משתעשע בו ביום ובלילה. החזית שלי.

P1010714ועכשיו ארזתי את הצדפות שלי אחרי סיבוב אחרון מתחת למים. כשיש מעט שונית, אז כל אלמוג הוא עניין. צפתי בתוך נחיל של מדוזות קטנות ופתאום מצאתי את עצמי שרוי בתוך להקה של דגים שבאו לאכול אותן. הרגשתי בר מזל. התרחשות מטריפה ומלאת חיים עטפה אותי. ים של צבעים ומשחקי אור, זרמי ים ובועות אויר. הגאות והשפל באיזור הזה הם מאוד חזקים. יש תקופות שיש הפרש של חמישה מטרים. זה מאוד משפיע על ההתנהלות כאן באי. חצי מהיום אין בכלל חוף, יורדים ישר לתוך הים. בשעות אחרות יש רצועת חוף ענקית שחושפת את כל האוצרות שהגלים השאירו.

המשפחה שלי זזה עם זרמי הים של מצב הרוח. מריבות ושיחות מעמיקות, עייפות ואכסטזה, התפעמות ואדישות. לכולנו הפרשי המעמדות היו עניין רגיש כאן. מנתחים יחד את המציאות הפוליטית במקום, מרחמים וכועסים, ממאקרו למיקרו. זה היה מורכב. כשבאנו להיפרד מהעובדים במקום, היינו כולנו בהתלבטות. כל אחד ניגש לזה אחרת. בסופו של דבר, אני רוצה להאמין שבני אדם יכולים פשוט להיפגש. אפילו שהיסטוריה עקובת ניצול ויחסי כוחות קשים עומדת ביניהם. אתה אף פעם לא בא לבקר, אתה חלק מהכל – אני חלק מהמשחק.

P1010439בנחיתה באדיס אבבה עכשיו עברנו בתוך שקיעה שנמשכה יותר משעה בגלל הגובה שהיינו בו. היו שכבות עננים מעלינו ומתחתינו וצללנו לנחיתה מטלטלת באוירה אפוקליפטית ומרשימה. עם חיוך וחצי צחוק, אמרתי למשפחה שאם אנחנו נמות עכשיו אז שידעו שאני ממש מרוצה מהחיים שלי עד כה ואני לא מרגיש שפספסתי שום דבר. זה כמעט עובר לי חלק לגמרי בגרון. יומן המסע הזה קצר. חווית הכתיבה שלו הייתה כמו כתיבת שיר בשבילי. מעניין. היא הייתה קצת כמו לאסוף צדפים על החוף, או לנסוע בשמורה בחיפוש אחר היצורים הגדולים. סוג של אוסמוזה – מפעפע פנימה והחוצה מילים ומחשבות. נעים. אני בבית עכשיו. תודה לך אפריקה על טריפ אמיתי.

לתוכן זה נכתבה תגובה אחת

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן