לכבוד הלידה של ביתנו השנייה, רצינו לשתף אתכם במחקר שעשינו על המסורות והדרכים השונות של תרבויות אדם ביחס לשליה. אנחנו לא לוקחות אחריות לגבי הבחירות שלכן.
לכבוד הלידה של ביתנו השנייה, רצינו לשתף אתכם במחקר שעשינו על המסורות והדרכים השונות של תרבויות אדם ביחס לשליה. אנחנו משתפים אתכם מתוך רצון לעורר מודעות לנושא חשוב ורגיש זה. אנחנו לא לוקחות אחריות לגבי הבחירות שלכן. תעמיקו את הידע שלכן לפני שאתן בוחרות.
בתרבויות מסורתיות, ברחבי העולם, יש טקסים מיוחדים לטיפול בשליה. באינדונזיה מתייחסים לשליה כאחות תאומה או אחות גדולה והיא נתפסת כרוח השומרת על הילדה למשך חייה. האחריות לניקוי, עיטוף וקבירת השליה מוטלת על האבא ונעשית ביום הולדת התינוקת.

השליה באדמה
אימהות פיליפיניות קוברות את השליה ביחד עם ספרים, בתקווה שהילדה תהיה חכמה. בקוריאה שורפים את השליה ואת האפר שומרים. בתקופות של מחלה האפר ניתן כמשקה כדי לרפא את הילד. בהוואי שוטפים את השליה ואז קוברים אותה ושותלים מעליה עץ באופן טקסי. הן מאמינות שכך הילדה נשארת קשורה למולדת שלה.
לעוד סיפורים על מסורות של תרבויות שונות כאן וכאן.

עץ שתול מעל השליה
בין קרובינו הפרימטים יש גם מסורות שונות. יש שימפנזות שלוקחות את השלייה ביחד עם הגור שלהן, עד שהיא מתייבשת ומתנתקת בעצמה. בין בני האדם, קוראים לטיפול כזה בשלייה “לידת לוטוס”. זה הקצה השני של המתרס ביחס לנוהג בבתי החולים, לחתוך את חבל הטבור מיד לאחר הלידה ולזרוק אותה בזבל.
אנחנו לא בחרנו בלידת לוטוס, אבל גם לא חתכנו את חבל הטבור מיד לאחר הלידה. השליה היא איבר של התינוקת. כשהתינוקת נולדת, עד 1/3 מנפח הדם שלה נמצא בשליה. אם משאירים את השליה בגובה התינוקת, בתוך כלי סטרילי, תוך שעה-שעתיים הדם יעבור בהדרגה לתינוקת. האינדיקציה שהתהליך הסתיים היא הפסקת הדופק בבסיס חבל הטבור הקרוב לטבור התינוקת. חבל הטבור הופך מכחול ושמנמן לדק ולבן.
ברפואה הסינית נהוג ליבש את השליה ולהשתמש בה כאבקה. בבריטניה בשנת 1994 אסרו את איסוף השליה מבתי חולים לאחר שהתגלה ש360 טון של שיליות יוצאו מדי שנה לצרפת לשמש בתעשיית הקוסמטיקה והרפואה.
על המנהג של אכילת השילייה שמעתי ממזמן, ברגע ששמעתי עליו ידעתי, אינטואיטיבית, שזה נכון לי. ילדתי לפני חדשיים. ישר אחרי הלידה אכלתי מעט מהשילייה וגם כל פעם של צניחה במצב הרוח או אנרגיה ירודה, בהרגשה שלי זה עזר.
דימום מאד קל למשך שבועיים, התאוששות גופנית מהירה, הנקה כמעט ללא קושי, מצב רוח טוב וחוזק פנימי רוב הזמן.
יכול להיות שהשיליה עזרה לי!
(אך גם בן זוגי, אימי, חמותי, יועצת הנקה, מנוחה של 6 שבועות ונשמה מוארת שישנה איתי…)
ממליצה בחום
מידע מרתק…
אני יכול להניח שמקורות המנהג להחזיק שיליה נבעו מהצורך לוודא שהשילה לא חוזרת לגוף לאחר הלידה. בטח בשנים טרום התפתוחות מדע ומחקר.
אם היולדת מחזיקה את השיליה היא יודעת שלא יהיו לה זיהומים עתידיים.
לאכול אותה, טקסים וכו’ זה כבר עיניין של תרבות… אני מניח שמעבר לכך אין שום היגיון מדעי.
תודה, מעניין.
יש לי שאלה, כתבתם שאחרי שעה-שעתיים חבל הטבור הופך לבן ודק וזה הסימן שכבר לא עובר בו דם.
אבל.. אצלנו זה קרה אחרי משהו כמו עשר דקות, זה בגלל שלא הרמנו את השיליה לגובה?
הזמן שצויין הוא הזמן הממוצע שלוקח לדוק בבסיס חבל הטבור להפסיק.
אצלנו דרך אגב זה לקח יותר.
מניסיון אישי, בישראל אפשר לעשות מיצוי שלייה הומופטי, עובד מצויין לייצור חלב ולכל מחלה שיש.
אנחנו גם שתלנו את השלייה ובהחלט אפשר לראות את השוני בגודל העץ שגדל מעליו.
יש ברחבי האינטרנט מתכונים לצונט ותבשילי קדרה וכמו כבד שאחרים ניסו והזמינו את החברה לארוחה.
תודה על הסקירה ועל הלינקים. שתי שאלות:
– האם בארץ בתי חולים מאפשרים לא לנתק את השליה ולאפשר את מעבר הדם הטבעי לתינוק/ת? או שזה אפשרי רק בלידה ביתית?
– הייבוש לאבקה אפשרי גם אחרי נשירה טבעית של השליה או שבשביל זה מומלץ לנתק אותה מוקדם יותר (עניין של טריות?)
חג שמח :-)
היי ניבה,
אף פעם לא ילדתי בישראל וגם לא בבית חולים כך שקשה לי לדעת, תצטרכי לשאול במחלקות היולדות השונות.
ניבה תודה גדולה על השיתוף
אמרת ש ילדת בחו”ל ומחוץ לבית חולים, איפה ובאילו תנאים ילדת?
יום נפלא
היי נינה
ילדתי בלידת בית עם מיילדת.
אני חיה בניו זילנד וכאן ליווי מיילדת לאורך ההיריון ובלידת הבית משולמים ע”י המדינה.
יום טוב