שפתנו העתיקה התפתחה במקביל להתפתחות החקלאות, שני מאפיינים אלה של התרבות האנושית צמחו שזורים האחד בשני. השפה ליוותה את החקלאות לסוגיה וכך נולדו שפע מושגים המיועדים לתרגם את המציאות ללשון המדוברת והכתובה. טרמינולוגיה מדויקת לכל פרי ועץ. עושר השפה מתבטא בהרבה מישורים, שורשי המילים מספרים לנו על תהליך התפתחות המושגים.
לא בכדי מכונה השפה העברית “שפת עבר”. בזכות ראשיתה הקדומה, גילגוליה והתפתחויותיה ניתן ללמוד מהשפה הרבה על התרבות של האנשים שחיו אותה במהלך הדורות. השפה שישנה שנת חורף במשך מאות שנים התעוררה הרבה בזכותו של “הנסיך”, אליעזר בן-יהודה שנשף בה חיים חדשים כשהחזיר אותה להיות שפה מדוברת היום כמו בימי קדם.
עושר השפה מתבטא בהרבה מישורים, שורשי המילים מספרים לנו על תהליך התפתחות המושגים. קיימת התאמה מיוחדת בין מילים, למשל, בין שמות פועל לשמות עצם:”לעשות מעשה” ו”לזרוע זרע”- ואלו רק דוגמאות קטנות. שפה מפותחת מאפשרת תקשורת יותר מדויקת.
שפתנו העתיקה התפתחה במקביל להתפתחות החקלאות, שני מאפיינים אלה של התרבות האנושית צמחו שזורים האחד בשני. השפה ליוותה את החקלאות לסוגיה וכך נולדו שפע מושגים המיועדים לתרגם את המציאות ללשון המדוברת והכתובה. טרמינולוגיה מדויקת לכל פרי ועץ.
פירות לא סתם מורידים מהעצים, כל עץ מקומי מקבל פועל המתאר את אופן האיסוף המיוחד לו:
התומר מניב תמרים, את התמרים יש לגדוד- גדיד תמרים
התאנה מניבה תאנים, אותם יש לארות- אריית תאנים
הגפן מניב ענבים שאותם יש לבצור- בציר הענבים
הזית מניב זיתים אותם יש למסוק- מסיק זיתים.
שדה עצי תפוחים הוא מטע, שדה פירות הדר הוא פרדס וגפן גדל בכרם.
פרי המאכל

אין פסולת בפרי התאנה
לפרי התאנה הייתה חשיבות רבה בתזונה של תושבי הארץ במשך רוב חודשי השנה : הפרי היה זול ונגיש. את הפרי אוכלים בשלמותו: קליפה, ציפה וזרעים. בספר “ילקוט שמעוני” נכתב: “כל הפירות יש בהן פסולת, תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהן קליפין, אבל תאנה כולה יפה לאכל. כך דברי תורה אין בהם פסולת”.
עץ התאנה גדל היטב בכל אזורי הארץ, כך שאפשר היה להשיג תאנים טריות במשך חודשים רבים. בעמק הירדן התאנים היו מקדימות להבשיל – תאנים בכורות, ובהרים היו התאנים מאחרות. בנוסף לתאנים טריות, ניזונו מתאנים מיובשות במגוון צורות – והשפה, פרחה בהתאם:
גרוגרות – תאנים בודדות מיובשות, קציעות – עיגולי תאנים מיובשות, דבילות – גוש של תאנים מיובשות יחדיו, קיץ – חלות תאנים.
גפן, תאנים ומעשים טובים
צרוף התאנה והגפנים היה מקובל מאוד בבוסתנים, את הגפנים היו מדלים (מאפשרים טיפוס) על תאנים. וכך גם בשפה. פרט מעניין, בשל חשיבותם הרבה של פירות אלו בחיי האדם, נביאי ישראל נהגו להזהיר את העם שאם לא ילכו בדרך הנכונה לא יצמחו הפירות ואילו ייטיבו במעשיהם היבול יהיה שופע, כגון:
“תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים”, חבקוק ג’ י”ז, “הגפן הושיב והתאנה אומללה”, יואל א’ י”ב לעומת “כי עץ נשא פיריו תאנה וגפן נתנו חילם”, יואל ב’ כ”ב
שפת הפירות
ענב מיובש הוא צימוק, וגרגיר רימון מיובש הינו פרד.
האתרוגאים הם אלו שסיפקו אתרוגים מארצות רחוקות לקהילות יהודיות באירופה.
מקורו של השם שקד בפועל שקוד, כלומר, למהר. זאת כיוון שהעץ מקדים להתעורר מתרדמת החורף לקראת פריחה וליבלוב.
שמם של פירות ההדר ניתן להם כיוון שהפרי שלהם עוד “דר” (מתגורר) בעץ כאשר ניצני הפרחים פורחים, וכך הפרי “גר” ומתפתח על העץ במשך תקופה ארוכה.
השם “אפרסק” מגלה מהכין הגיע הפרי, (שמקורו בסין) לארץ, הלא מדובר על פרס.
זרעי השפה
ישנו מגוון של מילים המתארות את אופיו של הזרע:


זרעי שמיר
גרעין (seed) – זרעים רבים המקובצים יחדיו. הגרעינים יכולים להימצא בתוך פרי אחד (למשל אבטיח, תפוח או אגס), על גבעול אחד (כמו חיטה) או על תפרחת אחת (חמנייה).
גרגיר (grain, caryopsis) – גרעין עטוף בקליפה דקה המכילה גם זרע וגם פרי. למשל גרגירים של רימון, פירות יער, תירס ואורז.
גלעין (fruit stone, pit) – פרי שהזרע שלו מוגן על ידי חרצן קשה, כגון מנגו, משמש או שזיף. ברוב הפירות בעלי זרע יחיד הזרע הוא גם גלעין, אבל יש גם פירות בעלי זרע יחיד שאינו נחשב גלעין, למשל אבוקדו.
חרצן – לרוב משתמשים במילה זו רק לזרע של ענב או של זית. על פי ההגדרה הבוטנית, החרצן הוא המעטה הקשיח העוטף את הזרע בחלק מהפירות. עד היום יש חוסר הסכמה לגבי השימוש במילה זו על פי פרשנות הפסוק בספר במדבר: “מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג – לֹא יֹאכֵל”. מהפסוק לא ברור מהו החרצן ומהו הזג. יש הטוענים שהחרצנים הם ענבים אחרי שנדרכו ליין. יש המפרשים כי מדובר בצימוקים. בשפה המדוברת היום משתמשים במושג חרצן בכדי לכנות את הגרעין וזג לקליפת הענב.
לחיי שורשי השפה ושורשי העצים!
מכירים עוד מילות פרי ועץ? ספרו לנו!
מקורות ומידע נוסף
- פירות ארץ ישראל, אסף גור. ספר נהדר!
- עצים מקודשים בישראל, מאת אמוץ דפני, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- אתר השפה העברית – https://www.safa-ivrit.org
שלום דבורה
(אני מנחש שזהו שמך המלא מתנצל אם טעיתי)
למרות המקוריות אני חושש שסטית סטייה גדולה מהמקור
מציע לך כיוון שהנושא מעניין אותך להקליד
‘נפלאות לשון הקודש’-מאמר של ארגון ערכים
גילוי נעים
אמיר
שלום אמיר, תודה על תגובתך!
איני מבינה בדיוק למה כוונתך, אני לא רואה סטייה אלא ריבוי תפיסות ורעיונות, ובעיני זה נהדר!
תודה על הקישור, מעניין.
ימים טובים,
דבי.
בס”ד
ברשותך אסביר מה הבעיה עם ריבוי תפיסות, כמו שמקובל לומר פלורליזם.
למעשה ריבוי התפיסות הייתה תמיד הבעייה הראשית של עם ישראל.
ריבוי דעות, נקודות השקפה ,נטיות לב שונות זה ודאי יכול להיות דבר טוב ומפרה ,כל עוד כולן מחוברות לאמת. כשאני כותב אמת כוונתי לא כמו שמקובל לומר שיש ‘הרבה פנים לאמת’ שאחת יכולה לסתור לחלוטין את השנייה ועדיין שתיהן יהיו כשרות. כי אם כן אז לכל אחד יש את ה’אמת’ שלו וכיוון ש’כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות’ ,העולם נהיה ג’ונגל שבו כל דאלים גבר משום שהכל לגיטימי וכל אחד דבק באמת שלו. כדי למנוע מצב כזה צריך קנה מידה אחד שכולם יתיישרו על פיו. אמנם יהיו בו גוונים רבים אבל בתחום מוגדר שאין לחרוג ממנו. כמו לדוגמא ‘לא תרצח’. אם הכל לגיטמי ואיש הישר בעיניו יעשה איזו טענה יכולה להיות לדמויות החשוכות ביותר בהיסטוריה? לשיטתך הם יטענו “זו התפיסה שלי” ואין מה להשיב. האמת צריכה להיות משהו עליון מדעות של בני אדם ,שאינה תלויה בהם באינטרסים שלהם או בדמיונות שלהם. משהו שכל מה שסותר אותה אינו אלא שקר. מעט מרוח הכתבה שהפניתי אליה: האמת תחילתה בא’ סופה בת’ ומ’ היא האמצעית בא’-ב’. המילה עצמה מגדירה את כל המציאות וכן תחילתה ‘אם’ וסופה ‘מת’ כמו כולנו שבאים מאם ומתים בסוף -דברים שאם משהו ינסה להתווכח עליהם נחייך בסלחנות ונאמר “נו באמת”
לעם ישראל לאורך כל הדרך הייתה בעייה עם הפלורליזם. זה התחיל עם קורח במדבר שחלק על משה בשל חלוקת תפקידים שלא הגיע לידיו וכמו שאמר לו ‘כולם קדושים’ ובמדרש הטענות יותר מפורטות, כאילו שמשה עצמו בחר את התפקידים ולא השם. אח’כ הייתה בעייה עם קראים שדחו את כל הקבלה וצדוקים ונוצרים ואילו המפורסמים שיצאו עם רעיונות חדשים מתוך היהדות עם ואריאציה יותר נוחה לביצוע אבל רחוקה מן האמת כמרחק מזרח ממערב, מה לעשות ‘אדם לעמל יולד’-יש לנו ותמיד הייתה לנו בעייה עם ‘ריבוי תפיסות’ . הגמרא אומרת ‘משרבו תלמידי בית הלל ובית שמאי שלא שימשו כל צרכם,(הכוונה שלא שימשו תלמידי חכמים שעל זה נאמר ‘גדול שימושה מלימודה’ כלומר היה רפיון באופן זה של לימוד התורה) רבו המחלוקות בישראל והתורה נעשית כשתי תורות’ כשיש שתי תורות כבר אין אחדות אלא פירוד שפועל יוצא שלו הוא חולשה, פגיעות.כלשכן כשיש הרבה יותר משתי תורות. אני רוצה להדגיש יש ריבוי שהוא חיובי כמו מחלוקת בית הלל ובית שמאי שמוגדרת במקורות כ’מחלוקת לשם שמים’ שעליהם נאמר ‘אילו ואילו דברי אלוקים חיים.’ זה ריבוי שהוא בתחום האמת וכן הלכה היום בעם ישראל כבית הלל אך ידוע כי לעתיד לבוא ההלכה תהיה כבית שמאי. שתי השיטות אמיתיות הן אלא שכל אחת מתאימה לזמן אחר או למצב רוחני אחר של העם. הבעייה היא עם ריבוי דעות שנמצאות בסתירה עם האמת. ספר ‘תיקוני הזוהר’ מביא 70 צרופים של המילה ‘בראשית’ בהיפוך סדר האותיות. שלכולן קשר רעיוני ברור עם האמונה היהודית כגון ירא שבת ,ירא בשת ,ב’ ראשית (שתי ראשיות תורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה) וכן על זו הדרך 70 במספר. פעם הצגתי בפני פרופ’ למתימטיקה את העובדה המדהימה הזו. הוא ביקש לנסות את כוחו. אמרתי לו בחר איזו מילה בת 6 אותיות ותנסה. אחרי כמה שעות היו בידו פחות מ10 צירופים בעלי הקשר רעיוני. פעמים חצי אמת הינה שקר הרבה יותר גדול מאשר לנסות ולהעלים אותה לחלוטין. במשרד החינוך מלמדים תורה אבל בניתוק מחלט מהתורה שבע’פ.(אני זוכר בילדותי שלמדנו תנ’ך במשך שנים ,אלא שהקב’ה כלל לא ‘שיחק תפקיד’ במשך 12 שנות לימוד. הוא היה לגמרי מחוץ לתמונה. עד היום קשה להבין כיצד הצליחו להעביר באופן כזה את ה’חומר הנלמד’. זה באמת היה ‘חומר’-שום דבר רוחני לא היה שם. מי שקצת מתמצא יודע שכלל אי אפשר להבין תורה שבכתב (באופן אמיתי ) ללא התורה שבע’פ. בתוך התורה שבע’פ יש ביאורים מפורטים על לשון הקודש על הסיבה לצורת האותיות וכמו שהמאמר שהפניתי אליו מסביר בהרחבה. אליעזר בן יהודה שהגדרת כנסיך התעלם מכל הירושה הרוחנית שעוברת בעם שלנו מעל 3000 שנה והמציא באופן אקראי מילים כפי דמיונו הפורה כשהוא משתמש באותיות של לשון הקודש ועושה בהם כאוות נפשו ,. מבלי להתייחס לעובדה שהלשון העברית יש לה שיטה שמוכתבת ממעל. שיטה שלא יתכן שנוצרה ע’י בשר ודם . שפה שאינה אקראית כשאר הלשונות
כן גם האקדמיה ללשון עברית ממשיכת דרכו . היום אם אתה לא מכיר מילים חדשות שהם ממציאים חדשות לבקרים אתה נכשל בבחינות פסיכומטריות, כל זה חלק ממגמת הכחשת המקורות שמטרתה להפוך את את העם היושב בציון לעם ככל העמים. מי שהוא בעד פלורליזם שלכאורה נראה כרעיון מאד מוסרי בדרך כלל לא מכיר את האמת . לפני שזורקים מאחורי הגב את הירושה הרוחנית שאבות שבטינו מסרו את נפשם עליה ועל מסירתה, ראוי להכיר אותה לעומק ולרוחב ולו רק מפאת כבודם. את התורה קיבלו כולם , לא רק עם ישראל, משה בערוב ימיו תירגם אותה לשבעים לשון ע’פ המדרש. הייחוד של השבט שלנו מכל שבטי העמים הוא דווקא התורה בע’פ.
‘חוסך שבטו שונא בנו’ אפשר להסביר שהכוונה ב’חוסך שבטו’ שמונע מבנו את חכמת שבטו’ זה מה שעשו פה לדור שלם ועל כן הדור הזה מכונה ‘תינוקות שנישבו’ כתינוק שנולד בשבי עם אחר ואינו יודע דבר וחצי דבר על שורשיו.
שלום דבי
מפתיחת מאמרך משתמע שהשפה העברית קרוייה כך מלשון עבר (לעומת הווה ועתיד).
אבל לעניות דעתי אין זו המשמעות ומקור שם השפה.
השפה נקראת עברית כמו שאברהם אבינו נקרא אברהם העברי עקב מוצאו מ”עבאר הנהר” הוא נהר פרת שבבל העתיקה(עירק של היום).
עבר הנהר היה כל האזור שממערב לנהר פרת ועד לים התיכון.
המונח “פחוות עבר הנהר” מוזכרים בספרי עזרא ונחמיה בתנ”ך
גם יהושוע (כד’ ב’) בסוקרו לפני בני ישראל את ההיסטוריה של העם הוא מתחיל: “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם וכו’ “.
לכן נראה שמקור השם אינו קשור לזמן אלא למקום.
בברכה
ש\אול
שלום שאול! לדעתי אתה צודק, הכוונה היא לא לעבר (כנגד הווה ועתיד) אלא עֶבֶר מאותם הסיבות שציינת,
תודה רבה על השיתוף!
דבי.
עד כמה שידוע לי, את הזיתים יש למסוק ולא להסיק…
שלום איילת,
תודה רבה על הערתך הנכונה! יש לומר למסוק זיתים. אתקן!
כמובן, ניתן גם להסיק זיתים, אך הכוונה במקרה זה היא לשרוף.
ואם כבר עוסקים בלהסיק זיתים, נקודה מעניינת:
בשל כבודו של עץ הזית וחשיבותו, נאסר בשנים עברו להסיק תנור בעציו אלא אם הם זקנים או שהעץ חדל להניב פרי בכמות מסוימת וקבועה.
דבי.
מרתק!
שלום דבי! אהבתי מאד. כבר כמה שנים מתרוצצת בקרבי שאלה אודות הצירוף:”צמר גפן”
נועצתי בטובי הבלשנים ולא קיבלתי תשובה מספקת.אולי יש לך קצה של חוט מה שיך צמר לגפן.
תודה אילן
שלום אילן! שאלה מצוינת בעיני!
בעקבות שאלתך פניתי לרות אלמגור, מהאקדמיה לעברית. היא ענתה לי תשובה מאוד מעניינת, אני מצטטת:
הנה “רגע של עברית” מלפני כשתים-עשרה שנים:
*צמר גפן
עמיתנו יואל ניר מתעניין בפשר המילה ‘צמר גפן’. מה לחומר הרך והצמרירי ולגפן היין? היום צמר גפן הוא מוצר של צמח הכותנה – הסיבים המעובדים של הכותנה. צמר גפן מוצאים פעם אחת במשנה, בהלכות כלאיים. המשנה מדברת שם על גפן שיבשה, ואומרת שאסור לזרוע מעליה זרעים של צמח אחר, מחשש כלאיים. והמשנה מוסיפה – “אף צמר גפן אסור”. מתברר אפוא שצמר גפן הוא צמח, צמח הכותנה. המילה כותנה מאוחרת יותר, ועליה נדבר מחר. ולמה ייקרא צמח – צמר? מתברר שהגרסה צמר גפן היא גרסת הדפוסים של המשנה, גרסה מאוחרת יחסית. אבל בכתב היד המהימן והקדום של המשנה, כתב יד קאופמן, לא כתוב ‘צמר גפן’ אלא ‘גפן צמר’. וזאת כנראה הגרסה הטובה יותר: יש גפן רגילה ויש גפן צמר, הלוא היא צמח הכותנה. ומכאן החומר המופק מגפן הצמר הוא: צמר של גפן צמר, בקיצור – צמר גפן צמר ובקיצור נוסף – צמר גפן. כך נולד צמר הגפן, וכבר הרמב”ם בחיבורו “משנֶה תורה” קורא כך לחומר, ממש כמו בלשוננו: “שני בגדים שמניחים צמר גפן ביניהם ותופרים אותן”. כך התגלגלה גפן הצמר ל- צמר גפן.
תודה אילן! (:
דבי.
חקלאי מוסיף שעלי גפן היין הם מאוד דומים לעלי צמח הכותנה, וזה מסביר על השימוש במילה גפן לצמח הכותנה: “גפן הצמר”.