על חינוך סינסטזי בשואה – ואיך ולמה מקימים ביצה חינוכית

חינוך, חברה וקהילה

סבא שלי למד הנדסה תוך כדי בנייה, אגרונומיה תוך כדי גינון, ריצה תוך כדי בריחה, שירה תוך כדי חברותא, אחריות תוך כדי חברות, כלכלה תוך כדי רעב, 7 שפות מתוך הצורך לתקשר עם תרבויות אחרות, שיוויון בתוך מציאות גזענית, ומוסר עמוק תוך עמידה בדילמות הכי קשות של האנושות. ויקטור פרנקל אמר “מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך”. ואני הולך במאמר הזה לצלול לתוך הדברים שאני מתחיל להבין על חיי למידה.

אני עכשיו יושב בחדר בעיירת קאופרינג בדרום גרמניה, בפאתי מינכן היכן שמאות אלפי יהודים מצאו את מותם. סבא שלי יודקה ישן לידי. סבא שלי הוא הגיבור שלי. אתמול בערב הוא ישב סביב שולחן עם ניצולים ובני הדורות הבאים והתחיל לדבר איתנו בשבע שפות שונות – מזפזפ בין שירים וביטויים. אני יושב מלא הערכה, נפעם מהיכולת שלו – כשפתאום נופל לי האסימון שהבנאדם נאלץ לחיות חיי גטו ומחנות מגיל 12 כשהפסיק ללמוד בבית הספר. הוא יודע לתקן כל דבר, לשפץ, להתחבר, ולדבר. בגיל 86 הוא לוקח ממני אוטומטית ספר שליד המיטה שלי ומתחיל לקרוא, כי הוא פשוט סקרן. סבא שלי למד הנדסה תוך כדי בנייה, אגרונומיה תוך כדי גינון, ריצה תוך כדי בריחה, שירה תוך כדי חברותא, אחריות תוך כדי חברות, כלכלה תוך כדי רעב, 7 שפות מתוך הצורך לתקשר עם תרבויות אחרות, שיוויון בתוך מציאות גזענית, ומוסר עמוק תוך עמידה בדילמות הכי קשות של האנושות. ויקטור פרנקל אמר “מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך”. ואני הולך במאמר הזה לצלול לתוך הדברים שאני מתחיל להבין על חיי למידה.

לאונרדו דה וינצ'י יצר כרב אמן ולא כחלק מקריירה

לאונרדו דה וינצ’י יצר כרב אמן ולא כחלק מקריירה

ההפרדות המלאכותיות שאנו עושים במערב בין מושגים, תופעות אנושיות, עולמות תוכן, סולמות ערכים, ואידיאולוגיות – הם אחד המעצורים הכי גדולים שלנו בלבנות חברה טובה ובכלל מלשחרר את האדם. אחד האסימונים הראשונים נפלו לי במהלך התיכון כשלמדנו על פרעות קישניב בתחילת השנה ואת “בעיר ההריגה” של ביאליק בסוף שנה. הרגשתי שמשהו מאוד עקום מנסה לקרות לי במוח. שאלתי את המורה שלי – “למה אנחנו לא לומדים היסטוריה דרך ספרות?”. היא אמרה שזה עניין של תוכניות לימוד, מיקוד של משרד החינוך – וכמובן שלחץ מבחנים. חניך שלי במצפה רמון עשה שימוש במשפט פיתאגורס בפעם הראשונה בחייו מחוץ לכיתה כשתכנן מבנה מחנאי לפורימון שלו. ואני עד היום לא מבין איך יכולנו ללמוד גיאוגרפיה או ביולוגיה בתוך כיתה ולא בטבע בחוץ. האדם שאני הכי הערצתי כנער היה לאונרדו דה וינצ’י – ואני חושב שאינטואיטיבית הבנתי שזה שהוא היה רב אמן, מדען, סופר וממציא – היה מאוד הגיוני. רציתי ללמוד פיסיקה ואמנות בתיכון, אבל זה לא התאפשר בגלל אילוצי מערכת שלא בנויה לשלב את המקצועות הללו.

אני חושב שההפרדות האלה מייצרות נכות מאוד קשה בנפש שלנו. אני לא יודע איך לתאר את הנכות עד הסוף, אז נראה לי שאתחיל בלתת כמה דוגמאות להסברים שהם פשוט על החיוב – כי אני בכל מקרה נוטה להסביר דברים בצורה הזו. בכלל אני מאוד מאמין בלספר לבנאדם 5 דוגמאות לדברים ולתת למוח ולנפש שלו למצוא את ההקשר ביניהם עד שנוצרת לו הבנה חדשה.

כולנו סינסטזים באזשהי רמה ויכולים לפתח את היכולת הזוץ

כולנו סינסטזים באזשהי רמה ויכולים לפתח את היכולת הזוץ

דניאל טמאט – אידיוט סבאנט מה50 החכמים על פני כדור הארץ. לומד שפה ב10 ימים, מצליח אינטואיטיביתלומר לך 22,514 ספרות אחרי הנקודה העשרונית בפאי, והצליח לבצע על עצמו מחקר מוח בכמה שנים בודדות שהוא שווה ערך ל30 שנים של מחקר על התופעה שהוא. כדי לעשות את המחקר הזה, הוא נדרש ללמוד את כל מה שהחוקרים שלו יודעים על חקר המוח, והוא עשה את זה. מעבר לזה שהוא מאובחן בתמונת אספרגר וממש ממש חכם, הוא גם סינסטז. סינסטזיה היא “עירוב חושי” – להריח צלילים, להרגיש צבעים, לשמוע ריחות וכן הלאה. דניאל מספר שהוא לא יודע את הספרות של פאי בעל פה – הוא גם לא פותר בעיות מטמטיות בצורה הסטנדרטית – הוא פותר אותם בצורה אינטואיטיבית ורואה אותם כנופים במוחו. הוא משלב את כל החושים שלו – לכל ספרה יש אופי, צליל, צבע ומרקם. יש לו מערכת יחסים עמוקה עם המטמטיקה. דניאל לומד שפות בצורה אינטואיטיבית – הוא מסביר שאם תגידו לאדם אמריקאי שאינו יודע את השפה העברית את המילים “חם” ו”קר” – הוא ידע לומר איזה מילה מתרגמים אותה ל”cold” ואיזה ל”hot”. הוא טוען שיש משהו חושי ביכולת למידה שלנו שדרכו בנאדם יכול לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים. הנקודה הכי משמעותית מבחינתי הייתה שהוא מאמין שכל אדם נולד עם יכולות סינסטזיות – ולאט לאט נדרש לאבד אותם בגלל דפוסי החשיבה של התרבות שלנו. אני הזדהיתית עם חלק ממה שהוא אמר – את האהבה שלי ללמוד הצלחתי לשמור בגלל שיש לי “שמיעה סלקטיבית”. יש דברים במערכת החינוך שפשוט לא נתתי להם להשפיע עליי. הבנתי את הקשר בין ספרות להיסטוריה – אבל לא הפסקתי לקרוא כשנתנו לי ציונים על יומני הקריאה שלי – להיפך – השתמשתי בהם כהזדמנות. כשקראנו ספר בשיעורי ספרות – הייתי מתעלם ממה שקורה בכיתה ואחר ככך קורא את הספר בקצב שלי בבית.

בשנים האחרונות חוקרים רבים מפרסמים את כתביהם וההבנות שלהם על הציידים לקטים. אחד החוקרים הללו טען שכל צייד לקט החזיק בידע ששווה ערך להיותו פרופסור לביולוגיה, אקולוגיה,אגרונומיה, ועוד כל מיני דברים שהוא היה צריך בשביל לחיות את אורח החיים הלקטי. תינוק שנולד מגרד סיד מהקיר ואוכל אם הוא מרגיש שחסר לו סידן. הצייד לקט לא הכיר את הטבלה המפרטת את הערך התזונתי של כל צמח – הוא התנסה, הוא הרגיש, הוא סיפר לחברים שלו וכך הוא הבין את העולם. הלקט ידע לעשות את השילוב של כל עולמות הידע שלו כדי להתמודד עם כל מצב שנקרה בדרכו – וכמובן שלא היו לו יותר מדי שיעורים עיוניים או הפרדה בין המקצועות. אני מאמין שהקפיצה התודעתית והתפיסתית שיכולה לקרות כאשר החושים שלך משוחררים ואתה לומד לערבב אותם – היא עצומה.

גבעה חינוכית שהם שיפצו - סביבה מלאת גירויים

גבעה חינוכית שהם שיפצו – סביבה מלאת גירויים

עכשיו בביקור שלי בגרמניה נתקלתי לגמרי במקרה בזרם חינוך בשם “שיטת מונטסורי” שהיא גישה חינוכית לילדים המבוססת על מחקריה וניסיונה של הרופאה והמחנכת האיטלקית מריה מונטסורי השיטה גובשה על בסיס תצפיות שערכה על ילדים שלהם ניתנה סביבת למידה חופשית, דבר שהוביל בשנת 1907 למסקנתה כי גילתה את “טבעו האמיתי של הילד”.  מונטסורי יצרה על יסוד תצפיותיה סביבת למידה הבנויה מחומרים שנועדו לפעילויות למידה עצמאיות. השיטה נועדה לאפשר לילדים להביא לידי ביטוי את אופן קיומם הטבעי,

מבנים מאתגרים מחומרים מגרים

מבנים מאתגרים מחומרים מגרים

לשמור ולתמוך באופן קיום זה.
השיטה דוגלת בצמצום פעילות קולקטיבית ומתרכזת בפעילות אינדיבידואלית, על ידי טיפול פדגוגי מתאים. בשיטה זו עובדים עם כל ילד בנפרד, ומתאימים לו את דרכי ההוראה והאמצעים הנחוצים לו. על המורה לצפות בילד כדי לגלות במה הוא מתעניין ומה מעסיק אותו, וכך להתאים לו את הסביבה החינוכית‏[1][2]. השיטה מקנה לתלמיד יכולת עבודה עצמית, ובכך כל ילד משמש מעין מרכז עצמי ללמידה. הילד הוא לומד אקטיבי ובשל כך תפקיד המורה מצטמצם. (מתוך ויקיפדיה).

בית הספר עצמו היה מרהיב במראה שלו ובאוירה שלו – הילדים שלו, כמו שאר ילדי האיזור עברו עדויות של ניצולי השואה מהמשלחת שאני וסבי לקחנו בה חלק. יומיים לאחר העדויות הלכנו כולנו בצעדה ארוכה את ההליכה הקבועה שהיו הולכים האסירים ממחנה הריכוז לאתר הבנייה של הבונקר לבניית מטוסים שנמצא ביער ליד העיירה. הסיור היה מרתק ורוב הילדים היו דיי כבויים. הייתה חבורה אחת של ילדים שהקיפה את סבא שלי ולא הפסיקה לשאול אותו שאלות, לבלוע כל מילה שאמר בגרמנית-יידיש המיוחדת שלו והתאמצו מאוד להבין ולברר את הסיפור הנורא הזה. אני במקביל התחברתי עם היועץ הפדגוגי של בית הספר ושאלתי אותו אם הוא יודע באיזה בית ספר לומדים הילדים הסקרנים – הוא מיד ענה לי כשעיניו לחות מהתרגשות – שהילדים הסקרנים לומדים אצלו בבית הספר.

 

אותו הבחור, שמו מרקוס – שלח את אחד מבניו ללמוד ב”forest kindergarden” – גן יער. הוא סיפר שלילדים אין כיתה, כל השנה הם נמצאים ביער ואפילו כשיש גשם שוטף – הם חוגגים. הוא אמר שזו הייתה אחת הבחירות המשמעותיות שבחר בחייו. כשהלכתי איתו ברחבי בית הספר הבחנתי מיד בערך הלימודי העצום שיש בסביבת למידה שאינה מישורית, אינה מלאכותית, ואינה דוממת. הדוגמא שישר סיפרתי לו עליה הייתה על מומו, הבת של אופק שהכרתי במהלך טיול הלקטים הראשון שלי. היא מתחנכת בשיטת ה”non schooling”  המתבססת על הסקרנות המולדת של הילד והעקרון הראשון והכי בסיסי בתורה זו – תתן לילד להיות הלומד הפעיל והשואל – אל תענה על מה שלא ביקש לדעת. מומו, שהייתה ילדה קטנה אז, הייתה חריפה ודיאלוגית, דיברה עם מבוגרים וצעירים והייתה בעלת שפע אינטליגנציות מפותחות שאתה לא רואה אצל ילדים רבים היום.

עוד גישה מרתקת שנקרתה בדרכי היא “תורת הניר והאילן” של מרדכי סגל – מייסד סמינר הקיבוצים ואחד ממורי הטבע הגדולים מכולם! התורה החינוכית הזו תופסת מחדש את כל המפגש עם הטבע. הכלי המרכזי שלו הוא “הטיול הלימודי”. אני מצרף כאן את הטקסט המעולה שהוא כותב על זה. הוא משאיר כל הזמן את הילדים כלומד פעיל ומתנסה. שומר בכל הכוח על הסקרנות שלהם – מחכים שבוע שלם עד שעוסקים בלעבד את החוויה הטיולית. בכלל, סגל תפס את הילד כלומד וחוקר פעיל.

מהפכת הקוד הפתוח מביאה איתה עידן חדש של למידה. המהפכה של מארקס כיוונה להחזרת אמצעי הייצור לעם. בעולם הקוד הפתוח, אמצעי הייצור הם בידינו, אמצעי הלמידה הם בידינו, והכל כל כך נגיש. אפילו האקדמיה משתחררת. יותר ויותר מוסדות משחררים את חומרי הלימוד, יותר ויותר אנשים הופכים להיות לומדים עצמאיים – ואז אני תוהה לעצמי – איך נראים מודלים חינוכיים של חברה “אוטודידקטית“? ברמה הפילוסופית והעקרונית יש כל מיני “קן רובינסונים” שעונים על זה תשובות מרתקות ומשעשעות גם כן.

אני אספר לכם על התנסות חינוכית שחוללתי בשיעורי הפרמקלצ’ר שאני עורך בבית הספר היסודי רמון במצפה רמון. לפני כחודש – חנכנו רשמית את הביצה של פינת החקלאות במצפה רמון. כדי לעשות את זה, התחלנו קודם כל בללכת לראות ביצה מוצלחת מאוד בחי-רמון! נתתי לילדים להתרוצץ בחופשיות בלי יותר מדי הסברים – רק הכנתי אותם לכך שאחרי רבע שעה ככה, תהיה להם אפשרות לשאול שאלות. הילדים חקרו, נגעו, הריחו, ובסוף הסרטון הזה אחד נפל פנימה!

 

הביצה המצופה ברזנט

הביצה המצופה ברזנט

יצאנו מהחי-רמון עם מתנה מיוחדת. קיבלנו דלי עם צמחי מים, אצות, ומים מהביצה שלהם כדי להתחיל את הביצה שלנו בצורה טובה. ישר כשהגענו התחלנו למלא את הבריכה שלנו. אני לא חושב שיצא לי לראות ילדים כל כך מהופנטים ממשהו בחיים שלי ואני חייב לומר שגם אני יכול לבלות שעות מול זה. אולי עלינו כאן על משהו! מסתבר שביצה זה דיי פשוט להכין. פשוט ממלאים מים ונותנים לחיים לצמוח. ניתן לזרז תהליכים כמו שאנחנו עשינו את זה – לקחתי צמחי מים ואצות מהחי רמון, גמבוזיות מחבר כדי שיאכלו את תולעי היתושים (מסתבר שגם את הראשנים…), והנחתי שטיח בקרקעית כדי שיהיה מצע טוב להצטברות של חיים. בינתיים החלטנו להשתמש בברזנט כחומר בסיס ואני צופה שביום מן הימים הוא יתבלה. ניתן גם להשתמש בבטון ועוד חומרים דומים שהם אטומים באמת. כבר אחרי חודש וחצי הגיעה לנו הפתעה במיוחדת לביצה! 4 קרפדות הגיעו והתחילו להפרות אחד את השנייה. כבר יש שרשראות ביצים וראשנים! מהרגע שהגיע המים, האצות והחרקים לבריכה התלמידים שלי היו מהופנטים. אבל מהרגע שהגיעו הקרפדות והגמבוזיות – הילדים פשוט מכורים! כל היום הם חוקרים ושואלים שאלות. חווית למידה כל כך אותנטית!

 

אני ממש עכשיו בשלהי המסע לבירור החינוך הסינסטזי. הוא לא קיים היום והוא בהחלט בגדר חינוכית ותודעתית שהיא מאוד שונה ממה שאנחנו גדלנו עליו. אתם מוזמנים לברר עוד רעיונות ותהיות לגבי הדבר וכמובן לשאול שאלות על איך לעשות ביצה חינוכית עם עם הילדים.

לתוכן זה נכתבו 9 תגובות

  • תודה תודה תודה!

    מאמר מרגש ומדוייק
    איזה מדהים זה לצפות בדפוסים הללו של “חנוך הנער על פי דרכו” (כדברי שלמה המלך כנראה..) חוזרים על עצמם בכל תרבות כאמת קיימת.
    מי יתן ונתמיד בכך ונלמד להזכר בכך ונשתף פעולה בכדי ליצור את מרחבי הלמידה הפתוחים הללו הדרושים כ”כ לשם התפתחות המין שלנו על הפלנטה.. אמן

  • נהדר לקרוא את הכתבה שלך!
    אני כל-כך מסכימה איתך. וכל כך כייף לקרוא!

    ההרגשה שלי שההמסדה של מערכת החינוך, שנועדה בכדי ליישר קו, באמת יכולה ליצור ניוון ואפילו הדממתה, עד מוות, של תהליך הלמידה, הסקרנות והחקירה. הרעיון שאנו אמורים ללמוד כספוג שיושב בשקט ללא עשיה, דמיון, חשיבה או עשיה יוצרת לא רק שהוא לא מציאותי אלא הוא גם לא משמש את מטרת חדוות הלימוד ובטח ובטח אינו משרת את הפוטנציאל האנושי הטמון בכל אחד ואחד מאיתנו.

    מהחוויה הקצרה שלי בעולם זה אני יודעת שאנו לומדים בביצת החיים, תוך ניסוי ותהייה ומפגש (לא מישורי) עם יצירת החיים. ובכלל, מי אמר שלמידה תמיד צריכה להיראות כמו חוץ יש ו-A מוביל ל-B, ו-B מוביל ל-C… ? מה עם למידה רוחבית או מעגלית או אסוציאטיבית? יש כל-כך הרבה אפשרויות.

    בתור אחת שלכל אות באלף-ביית העיברי והאנגלי יש צבע שונה בעיני רוחי, אני מבינה על בשרי את עוצמת הזכרון הרב-חושי. מסתבר שגם לאימי יש את אותה יכולת זכרון, למרות שיש לכל אחת מאיתנו צבע שונה שאנו מייחסות לכל אות ומספר. לפעמים אני גם תוהה איך היתה אפשרות שליפת הזכרון אם היתה לי אסוציאציה של ריח לכל שם או מספר…

    כיום חזרתי לארץ תקופה של 13 שנים בחול ושבה בים ביתר הוסמכתי בשיטת מודעות דרך תנועה שנקראת חמשת המקצבים (5Rhythms). השיטה בעצם עוזרת לנו ללמוד לחיות עם עצמנו, בין אם אנחנו מעגליים, רוחביים, יצירתיים או שיפוטיים. ומאוד הייתי רוצה לפתח אל כלי השיטה ולהעביר אותה לילדים. אשמח מאוד אם תיצור עימי קשר דרך האתר שלי ושניפגש. אני מסוקרנת ממה שאתה מתעניין בו איך אפשר לאפשר לילדים, נוער ובוגרים כלים מעשירים בכדי לפתח את יכולתינו. בין אם היא היכולת של לראות את הלא נראה או יכולת של אסוציאיציה, או זכרון צילומי, ריחני או מתנגן.

    האפשרויות הן אין סופיות.
    הדרך היא הדרך.
    אין משהו אחר. אין קו נצחון סופי ואין קו זינוק.
    זה פה ועכשיו וכל הזמן מתהווה ומשתנה.

    בברכה.
    אמי
    emiella.wordpress.com

  • .
    החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !

    בכנס השנתי של “האגודה למען קידום המדע” אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של “האגודה למען קידום המדע” * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.

    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

    —————–
    * ראו: דו”ח ועדת הררי – “מחר 98” (שימו-לב, שנת 1998 !!).
    .

  • אתי שולץ גרמי

    דיבר אל ליבי זימר באפי ונעם לאוזני. יש אגדה שקוראים לה : “השם הבשום” שלאה גולדברג תירגמה מרוסית. אחת האגדות שאוהבת במיוחד. ממליצה בתור מי שמתעניין בתחום!

  • מתן הראל

    אמצעי יצור בקוד פתוח, ידע חופשי וקהילה הם הגורמים שאיפשרו לנו להקים את פרויקט ה- XLN שמטרתו להנגיש טכנולוגיות יצור עצמי בקוד פתוח לציבור.

    חינוך מתוך עשייה – PBL – project base learning הוא החזון שלנו לגבי חינוך טכנולוגי בישראל. אי אפשר ללמוד טכנולוגיה ועשייה בישיבה בכיתה. היום מוקדי הידע משתנים.

    התחברתי למאמר ואשמח לשמוע על התקדמויות בפרויקט.

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן