פסטיבל פסיביזם – מחשבות על טיול עם חמור ועגלה

נפש בריאה

כל כך הרבה נזק נגרם לסביבה מפעולות שגרתיות שלנו. לא מכוונות רעות אלא סתם מזה שאנחנו חייים כפי שבעולם המתועש המודרני מכתיבים לנו שזו הדרך הנכונה – להוריד מים בבית שימוש, להתקלח במים הזורמים לביוב, להשתמש בחשמל, לקנות אוכל מעובד ומיובא בסופרמרקט, לנסוע במכונית ולכתוב את הדברים האלה במחשב… מה אם פשוט לא נעשה את כל הדברים האלו? נהפוך לפסיביסטים סביבתיים, וככל שירבו כמונו הנזק לעולם יתמעט.

בן זוגי אוהב לישון המון. במיוחד בבקרים, עד שעה מאוחרת. לפעמים זה מלחיץ אותי. אבל יונית, הוא אומר, תחשבי שכולם יישנו כל כך הרבה – העולם ייראה הרבה יותר טוב. לכולם יהיה פחות זמן לעשות נזקים….יש בזה משהו, לא?

כל כך הרבה נזק נגרם לסביבה מפעולות שגרתיות שלנו. לא מכוונות רעות אלא סתם מזה שאנחנו חייים כפי שבעולם המתועש המודרני מכתיבים לנו שזו הדרך הנכונה – להוריד מים בבית שימוש, להתקלח במים הזורמים לביוב, להשתמש בחשמל, לקנות אוכל מעובד ומיובא בסופרמרקט, לנסוע במכונית ולכתוב את הדברים האלה במחשב…

בלי להיות אקטיביסטים, בלי להלחם, בלי להתכוון לשנות את העולם – מה אם פשוט לא נעשה את כל הדברים האלו? נהפוך לפסיביסטים סביבתיים, וככל שירבו כמונו הנזק לעולם יתמעט.

אז בשנה האחרונה (וגם באחרות) היינו פסיביסטים סביבתיים, הנה כך: את חפצינו מהדירה השכורה בה גרנו ארזנו במחסן, ויצאנו לחופשי. עזבנו את הבית עם חמור ועגלה, ושוטטנו בארץ (רק בצפון). לא היה לנו ברז לידנו כך שלא השתמשנו במים מעבר לצרכים הבסיסיים. במספרים – השתמשנו בכ-6 ליטר ליום לאדם, כולל כל השימושים: שתיה, בישול, אפיה, רחצה ושטיפת כלים (לא כולל כביסה). החמור שותה יותר, כך שביחד (שני מבוגרים ילד וחמור) השתמשנו בערך ב35 ליטר, אותם הבאנו בשני ג’ריקנים על גב החמור. מובן שכאשר חנינו ליד מעיינות או ברזים הכמות גדלה, (ואז גם כיבסנו) אבל תקופות די ארוכות הסתפקנו במינימום הזה.

פסטיבל פסיביזם – מחשבות על טיול עם חמור ועגלה

בחשמל, גז או נפט כמעט ולא השתמשנו. היוצאים מן הכלל היו כאשר התארחנו פה ושם, או במקרים בהם נסענו לבקר את המשפחה, ואז ניצלנו את התאורה, מכונת הכביסה והמחשב.

היו איתנו שני מטענים סולאריים, בעזרתם הטענו את הפלאפונים והדלקנו אותם (את הפלאפונים) בצמצום – שעות ספורות ביום.

לגבי אוכל – לא צרכנו מזון ארוז כמעט בכלל. בעגלה היה לנו מלאי רב של קמח, אורז, עדשים וקטניות אחרות, מעט ירקות ופירות מיובשים, אבקת חלב, ג’מיד וסמנה (מוצרי חלב של הבדואים ושוכני המדבר, שיכולים להשתמר ללא קירור). כמה קופסאות שימורים של טונה, ועוד מזונות נוודים מרוכזים כמו דיבס וחרוב. אכלנו אוכל נפלא. גם כשהגענו לביקורי הצטיידות במכולת לא התעוררו בנו געגועים עזים למשהו מסויים ולא הרגשנו חוסר. ירקות היו לנו בחורף בשפע מעשבי הבר, ובקיץ – קצת פירות אם עברנו ליד תות או תאנה.

כמות הזבל שייצרנו היתה קרובה לכלום, אבל אפילו כך איכשהו הצטברו לנו מידי פעם כמה שקיות ניילון, וכאשר הגיעו אלינו מבקרים\ות והביאו מתנות, כמות הזבל גדלה מיד.

במכונית או אוטובוס נסענו פעמים ספורות – בעיקר לצרכי עבודה (שמידי פעם בכל זאת היתה לי), לעניינים משפחתיים חשובים, ו…לכינוס הפרמקלצ’ר…

מובן שבאופן כזה גם ההוצאות הכספיות שלנו היו מינימאליות. במספרים – בערך 1000 ₪ לשלושתנו + החמור לחודש, כולל תשלומים לביטוח לאומי, פלאפון וכו’. (מספר זה איננו כולל את הבת הגדולה, שנשארה ללמוד בבית ספר ואשר הוצאותיה היו גדולות לאין שיעור, וגם לא כולל הוצאות על דלק, שכוסו מן העבודה)

במצב כזה קל מאד להיות פסיביסטים. באמת לא צריך לעשות הרבה. עם קצת אימון ומזג אויר מתאים גם אני יכולה להנות עד אין קץ מלבלות 10 שעות ויותר במיטה, ועוד יותר מזה – מלהתבונן שעות ארוכות בעצים, במים, בציפורים ובעשב. אמנם אני בת מזל שכן יש לי דירה קטנה בירושלים, ששכר הדירה ממנה שילם את כל הוצאותנו והותר, אבל בחישוב פשוט מי שחי\ה כך יכול\ה גם בשכר מינימום לממן תשעה חדשים של פסיביסטיות בשלשה חדשי עבודה ולחיות נפלא.

נשמע פשוט, לא?

אבל… חונכנו להיות אקטיביים – לעשות, להתקדם, לשאוף, להגיע, לשדרג, לשנות. ומכאן מתחילות כל כך הרבה צרות – שלנו ושל העולם. האדם (והאשה) לא מסתפקים\ות במה שיש להם\ות אלא רוצים\ות עוד ועוד ועוד. וזה נכון לכל התחומים, גם ל”עוד מעשים טובים שיצילו את העולם”.

עכשיו – מה אם גם אנחנו, האקטיביסטים, פשוט נפסיק? מה אם גם אנחנו לא ננסה להציל את העולם בדרכים אקטיביות אלא פשוט נמנע מלהזיק? לא ניסע לפסטיבל אקטיביזם כי בשביל זה צריך דלק, וגם לא נטוס לכנס בברזיל כי המחיר הסביבתי שגובה הטיסה גבוה מכל תועלת שאולי נוכל להביא בהשתתפותנו, וגם לא לכנס בתל אביב, לא לכינוס הפרמקלצ’ר ולא שום פעולה אחרת שבעצם עשייתה אנחנו יורים לעצמנו (ולעולם) ברגל. הא?

לא כל כך פשוט, כנראה. כי למרות שהמון אנשים ונשים שראו אותנו בדרך אמרו “יו איזה כיף לכם, גם אני רוצה, זה ממש החלום שלי” אנחנו לא רואים\ות כאן עדיין תנועת פסיביסטים המונית של מטיילים עם חמור ועגלה, וזה לא בגלל מחסור בחמורים. כנראה שלמרבית האנשים לא כל כך קל להתנתק ממה שהעולם המודרני המתועש נותן לנו. לא פשוט לוותר על הנוחות של בית, מיטה קבועה, מקלחת, אפשרות לבישול שלא דורשת איסוף עצים והדלקת אש, ואולי גם לא על עבודה, ורצון להתקדם, לעשות, לשדרג, ולהיות אקטיביסטים. כנראה שלא כל כך פשוט רק לשבת ולהסתכל שעות בעצים על רקע השמיים, או בזרימת המים במעיין.

לי באופן אישי זה היה פשוט ונפלא. היה לי כל כך קל לוותר על כל אלו, ולעומת זאת אורח החיים “הרגיל” בבית, דורש ממני ויתורים רבים וקשים הרבה יותר:

לשלם שכר דירה, חשבונות חשמל ומים וטלפון וגז, מיסים, “חינוך” לילדים ומיסי בית ספר. לציית לכללי החברה וללבוש בגדים נקיים ולהיות “מסודרת”. לעבוד בשביל כל אלה, ולנסוע באוטו, ולשבת מול מחשב, והגרוע מכל – ההרגשה שאלו לא חיים חפשיים, ושאין לי זמן. שאין לי המון זמן סתם לשבת ולהסתכל על העצים ועל השמיים, ולהתפעל מהעולם. באורח החיים “הרגיל” – כל אלו הרבה הרבה יותר קשים לי.

חממה ומור מור דחוס

ובכל זאת סיימנו את הטיול ואנחנו עכשיו מתיישבים שוב בבית. ולמה?

הסיבה היא שבתי הגדולה רוצה לקיים אורח חיים “רגיל”, לגור בבית וללמוד בבית ספר. גם בני הצעיר זקוק לחברה ולמען האמת גם אנחנו. שכן זה היה הדבר היחיד שאולי קצת חסר לנו בטיול. עוד פסיביסטים שכמונו .

אז מה דעתכם\ן על פסטיבל פסיביזם מתמשך?

לתוכן זה נכתבו 13 תגובות

  • יששכר מן |

    א. כבר היה מי שניסה זאת כאשר הא-ל קילל אותו קראו לו קין ומשום שלא הייתה ממסד שהגן עליו לכן היה צריך לבקש מהא-ל שישמור עליו מסקנה שלי שהאדם הוא צריך עדר וגם אם נודד וגם אין לו בית הוא צריך קהילה
    ב. נראה לי שהנוודות היא לא המורשת המקומית של יושבי האזור ועל זה יעידו הטרסות הבוסתנים והמבנים העתיקים הרבים המצויים באזור והתורה “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”
    ג. כאשר אדם נמצא במקומו הוא יכול להגיע לפחות הוצאות ויותר מחזור הבעיות של הפסולת שצינת הם לפי הרגלי צריכה וזיהום הבתים תלוי ממה הם בנויים(שלי בנוי מאבן טבעית וארגזי יבוא של זכוכית
    ד. הנווד לא אכפת לו מהמקום בו עובר ולכן רועה בו מרעה יתר כורת עצים וכו’

  • שלום יונית,
    האם את מחפשת שותפים לנדודים?
    מתי עשיתם את המסע המדובר, השנה או לפני כמה שנים?
    אני בעיניין.
    שרון

  • אפרת וולפסון

    תודה יונית על המאמר מעורר המחשבה,
    תוכלי לפרט קצת איפה ישנתם במהלך הטיול? ואיך התמודדתם עם עניין הלינה בחורף?

    לגבי הקריאה לאקטיביסטים להפוך ל”פסיביסטים”
    אני חושבת שזה לא “או זה או זה” אלא יכול להיות גם וגם.
    חשוב שיהיו א/נשים שעוסקות/ים באקטיביזם *וגם* בפסיביזם

    דניאל קווין כתב שהעולם יהיה מקום הרבה יותר טוב כשנבין שאין דרך אחת נכונה לחיות.
    (או משהו כזה, תרגום חופשי שלי :-) )
    אני נוטה להסכים עם התפיסה הזו.

    עם זאת בתור מישהי שנמצאת באובר-אקטיביזם תמידי, המאמר הזה היה שעון מעורר נחמד – תזכורת לקחת את הזמן להתבונן ורק *להיות* – בנוכחות מלאה.

    שתהיה הסתגלות קלה חזרה לבית עם קירות…

    אפרת

    • שלום אפרת
      ישנו במקום אליו הגענו בסוף היום. לפעמים במקומות נחמדים, ולפעמים לא. בעגלה היו איתנו שמיכות ושטיחים ופרשנו לנו יצוע בשטח. היתה לנו גם יריעת נילון בגודל 4 על 6 מטר, שבימי גשם פרשנו אותה מעלינו למעין אוהל, ותחתיה ניסינו להשאר יבשים, ולרב הצלחנו או כמעט הצלחנו. הדלקנו מדורה לבישול ולחימום בשוליים שלה, והיינו מבסוטים מאד. את חודשי החורף המרכזיים – ינואר עד מרץ בילינו ביבנאל, תחת קשתות חממה בשטח אדמה של חברים, שעליהן פרשנו יריעות נילון. זה היה מרווח יותר מהבית שבו גרנו קודם לכן. (40 מ’ר)
      אם לא הבנת מדברי – אני עצמי אקטיבית למדי באופיי,וגם אקטיביסטית באופנים רבים (באותה הזדמנות – כתבתי לך תגובה ממש ארוכה על המאמר שלך על לשון נקבה בעברית רק שהיא לא נקלטה באתר וויתרתי על שחזורה) והטיול הזה היה גם בשבילי יציאה מרעננת ביותר מהשגרה האקטיבית.

    • תמר, מה שניסיתי לכתוב כאן הוא שאני ממש לא אוהבת את איך שאנחנו מנצלים את הדלק…
      ואיך את יודעת באיזו צורה ניצלנו את החמור?
      הוא לא עבד יותר קשה ממה שאנחנו עובדים כדי להתקיים, וקיבל אוכל משובח וטיפול רפואי הולם. וחוץ מזה, אם קראת על הטיול יכולת להבין שהיו לו הרבה יותר ימי מנוחה מאשר ימי עבודה. את יודעת מה – הייתי מחליפה איתו בשמחה! אנחנו מתכוונים להמשיך ולנצל אותו לחריש של האדמה בבית ששכרנו, ואם הוא יחזיק אצלנו מעמד עד לטיול הבא, אינשאללה ננצל אותו שוב, והוא יזכה בטיול נוסף ברחבי הארץ.

  • רוני פרל |

    פשש אהבתי – כן בעיקרון אני מבצע משהו דומה בחיי היום יום – כאילו – אני חי עם אבא שלי שמשלם משכנתא נמוכה יחסית ואני משלם את כל החשבונות בבית אבל זה וכל הכולל בזה אוכל וכל העיניינים אני יכול להחזיק שנה שלמה על 15 אלף שקל ולא להרגיש עני . כאילו אני מצומצם אני לא קונה קאסטרו ומכנסיים חדשים כל יומיים .אבל כל מה שקשור לאוכל וצרכים בסיסים מחשב אינטרנט וכל זה אין שום בעיה הכל ניכנס לזה . הייתה לי שיטה כזאת של עבודה – לעבוד איזה כמה חודשים במשהו רנדומלי להרוויח 10 אלף שקל ולחיות ככה 8-10 חודשים בלי לעשות שום דבר “בחיים ” וסתם לחיות לי בסבבה . אבל זה כמובן שמהשכנתא לא עלי – בעיקרון אבל הדבר מאוד דומה אם היה אפשר לעשות דברים בלי כל המיסוי הגבוהה ומטורף על הקרקע ובניה לא סטנדרטית בכל מיקרה אני בטוח שאם הייתי חי כמו אנשים בהודו שחיים על המשפחה באיזה בית מאולתר מעץ עובדים ביחד אוכלים ביחד וחיים בשימחה מוזרה כזאת שלא ראיתי הרבה ממנה בארץ בכל שנות החיים שלי פה כניראה הייתי מרוצה . אבל אני בחור קצת מתוסבך וצריך לפתור כמה דברים שדורשים ממני להיות מודרני כרגע אז אני מנסה להיתסגל לעיניין העבודה הקבועה ושאר הדברים הדרושים אבל כן בעצם מה השחברה הנ”ל עשו עם החמור והנוודות זה אין ספק איכותי ביותר . אני תומך :D

  • יונית יקרה.. כהרגלך מעוררת השראה, והמחשבות מתחילות לנדוד להן על פסיביזם מודרני וחמוריות עכשווית…
    נחיתה רכה אני מאחלת.. מבינה לליבך!!
    ואוהבת
    ליאת

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן