עברנו לעיר ושכחנו את המיומנויות שלנו להיות עצמאיים ויוצרים. הפכנו להיות צרכנים, עם בקשות וסטנדרטים משונים: את הפירות אנחנו רוצים גדולים, קשים ומבריקים, את הירקות אנחנו רוצים ללא שום סימן של חיים (בלי חורים, בלי אדמה ובלי שבלולים). במקום שנספק לעצמנו את מזוננו הפכנו להיות צרכנים המצויים במעין מרדף מתמיד אחר מבצעים בחנויות ובסופרים. מישהו אחר מחליט איך ומה נאכל!
פרמקלצ’ר היא תרבות שדוגלת בהתבוננות. התבוננות לשם הבנה, התבוננות לשם הנאה, התבוננות לשם עשייה בהשראת תבניות ודפוסים שבטבע. אחד הדפוסים היסודיים החוזרים הוא העובדה שכל יצור חי מזין את עצמו.
בתרבות האנושית היום ישנו פער עצום בין הצורך הקיומי שלנו (כפרטים) להזין את עצמנו לבין כמות האנרגיה שאנחנו משקיעים בפועל בהשגת של אותו המזון. במציאות היסטורית חדשה זו אין לנו חלק במציאתו גידולו או ייצורו של רוב מזוננו, כל שנשאר לנו לעשות זה לרכוש. מה שאנחנו אוכלים נקנה מן המוכן לאחר שגודל, ויוצר ע”י אחרים, כך אנו הופכים להיות תלויים באותם האחרים שיספקו לנו את המזון – בסיס קיומנו.
איבוד העצמאות
מהפכת התיעוש הפכה מישורים רבים של חיינו לפסי יצור. כך לדוגמא: בתי-ספר המוניים מספקים אזרחים ממושמעים שימשיכו לשמר הסדרים חברתיים ושלטוניים. רפואת בתי-חולים מהם אנשים רבים יוצאים פחות בריאים ומכורים לתרופות קשות. בתי-חרושת לאוכל מתועש מייצרים מאכלים חסרי חיים ואטומים בשקיות צבעוניות. בתי-גידול ושדות מונוקולטורה ענקיים בהם מגדלים צמח מסוג אחד ואת כל הצמחים האחרים ושאר בעלי החיים המבקשים לצמוח ולגדול מחסלים בחומרים רעילים. מערכות רבות עוצמה אלה קובעות כיצד יתנהלו חיינו ומצמצמות את טווח בחירותנו.
עברנו לעיר ושכחנו את המיומנויות שלנו להיות עצמאיים ויוצרים. הפכנו להיות צרכנים, עם בקשות וסטנדרטים משונים: את הפירות אנחנו רוצים גדולים, קשים ומבריקים, את הירקות אנחנו רוצים ללא שום סימן של חיים (בלי חורים, בלי אדמה ובלי שבלולים). במקום שנספק לעצמנו את מזוננו הפכנו להיות צרכנים המצויים במעין מרדף מתמיד אחר מבצעים בחנויות ובסופרים. מישהו אחר מחליט איך ומה נאכל!
כל פעם שאנו צורכים אוכל מתועש אנו נותנים את הזכות לבחירת הרכב מזוננו ואת התפתחות בריאותנו לתאגידים הגדולים, כאשר בראש מעייניהם עומד הרווח שמוצר יכול להניב ולא בריאותם של הרוכשים אותו.
החלפנו את יכולת בחירת המזון שלנו לפי מראהו הטבעי בבחירה לפי עיצוב פקג’ינג או מותגים. החלפנו את יכולתנו להזין את עצמנו על ידי גידול ירקות וקטיפת פירות מהעץ ביכולתנו לחטוף מוצרים נטולי חיים מהמדף. לא פעם אני חושבת שאם סבתא שלי, עליה השלום, היתה נכנסת לסופרמרקט היום היא היתה הולכת לאיבוד בין המדפים הארוכים והפרוזדורים המתפתלים מבלי למצוא לעצמה ולמשפחתה מזון שבעיניה ניתן לאכול: הרוב שקיות ואריזות מבריקות וצבעוניות עם ציורים שלא בהכרח קשורים לתוכן המארז. ועוד לא התייחסנו בכלל לכמות ההשפעה שיוצר מנגנון שיווקי זה. תיעוש, אמצעי שיווק, חישובי רווח, חוסר אכפתיות מהתעשייה כלפי הצרכן ומהצרכן לסביבה ולעצמו, כל אלה מרחיקים אותנו יותר ויותר מהאדמה בה גדלים המזונות שלנו. אם פיצה נחשבת כמנת ירק לפי הקונגרס האמריקאי, אני חושבת שהגיע הזמן לעצור ולהתבונן מחדש.
עוד לא אבדה תקוותנו
פרמקלצ’ר מציגה אלטרנטיבה לצריכה. לקחת בחזרה על עצמנו את האחריות להחליט וליצור. לעשות בעצמנו, בידיים שלנו. לסמוך על השכן שלנו ולעבוד איתו בשיתוף פעולה. להעריך את התוצרת המקומית, שמגיעה דווקא ללא שום אריזה. להעריך תהליכים, לבנות ביחד מקורות ידע חדשים, מגוונים, תוצרת ידם של אלה שאכפת להם.
בעיניי, השינוי הזה כולו מתחיל ב-“ביס”. ההחלטה: איך ובמה אכלכל את עצמי היום? האם אבחר ב”אוכל” – משמע כל דבר שניתן ללעוס מבחינה פיזית, או ב”מזון” – שהוא כל דבר שמזין את הגוף שלנו? ההבדל הוא עצום: הישרדות (שלי, כאן ועכשיו) כנגד בריאות (שלי ולעולם גם בעתיד). קרוב לוודאי שאם בחרנו באוכל מתועש תרמנו לערמות האשפה הלא ניתנות לשימוש חוזר. ואילו בחרנו ב”מזון” נוכל לבחור גם באפשרות לקמפסט את השאריות האורגניות לייצור מחדש של אדמה פורייה שבכוחה להצמיח שפע.
ניתן להתייחס לתפרית היומי שלנו כהשתקפות נאמנה ומעשית של עמדתנו ביחס לסוגיות פוליטיות, כלכליות, סביבתיות, חינוכיות, מוסריות, חברתיות… ובעצם לחיים. בניסוח אחר: “אני איני אלא מה שאני אוכל”
(We are what we eat).
קשיי העצמאות
ישנו פער תרבותי הנוצר אצל אלו המנסים להשתחרר מתבניות חשיבה המקיימות את אורח החיים הנורמטיבי. פער זה יכול להתבטא בתחומים רבים של חיינו. החל בכיצד ללדת? איך לגדל ילדים? במה לעסוק? איזה חדשות נשמע (אם בכלל)? כיצד ואם להתחתן? ותוך כדי כל אלה במה נזין את עצמנו? ומה יעלה בגורל השאריות…?
הפער הנוצר בין החיים לאור המחשבה העצמאית, המחדשת, היוצרת לבין החיים הנורמטיביים גורם לפעמים לכאב. כאב בעקבות חוסר היכולת להשלים את הפער הזה בין שני העולמות, בין זה שמצאנו ומדויק לנו יותר לבין זה השולט בסביבה שלנו ושמצפים מאתנו לאמץ. הרצון להשתלב בחברת חברים או משפחה מתנגש לא אחת עם הרצון להיות נאמנים להשקפת העולם שלנו.
שמחת העצמאות
העצמאות דורשת יצירה ויצירתיות והן משמחות את לבב האדם. בזכותן אנחנו מרגישים חיים, רעיון חדש גורר ניסוי חדש ושיחה חדשה: כך נוצרת תרבות, מתחדשת ומתרעננת. תוך כדי גילוים חדשים פוגשים מעגלים של אנשים חדשים לנו והם הופכים להיות שותפים לשיחה, ליצירה ולפעולה.
מה עושים? “התעצמאות”
גישת הפרמקלצ’ר היא להתחיל בקטן. העדפת שווקים מקומיים על פני סופרים ותאגידים. תמיכה ביוצרים אזוריים. אם אוכל אורגני מעניין אותנו ניתן ליצור קשר ישיר עם המגדלים, להתארגן בקבוצות קנייה משותפת, ולהצטרף או להקים קואופרטיבים. סחר חליפין: להחליף מוצרים או שירותים בין אנשים במקום להשתמש בכסף.
הכנת מזון בבית, חיפוש מתכונים שיחליפו את האוכל התעשייתי שהתרגלנו אליו. מציאת עצי פרי ציבוריים וקטיף עצמי זה מהנה, חסכוני, מזין וגם נותן השראה לעוברים ושבים.
קריאת תוויות מזון כדי להבין מהם המרכיבים ומאין הם מגיעים. לצמצם בצריכת מוצרים עטופים בניילון או פלסטיק, מה שלא בריא לסביבה בדרך כלל גם לא בריא לנו. למצוא מקורות ידע (כמו אתר “בידיים”) ולנסות לשתף את מה שיודעים עם אחרים. להתחיל לגדל מזון אצלנו בגינה או במרפסת וגם בגינות קהילתיות, לדאוג לעצי הפרי הקיימים ולשתול חדשים.
הדרך לעצמאות בנויה מצעדים קטנים, הליכה נעימה.
בינתיים, בשורות טובות: השסק כבר כאן, תותי העץ בדרך (:
שלום אלעד,
מטרת המאמר היתה לשים על נס את חווית העצמאות של הפרט. החוויה, שבראיה ביקורתית נראה שאינה שכיחה כפי שהתרבות השולטת מנסה להציג.
לכן, לא מצאתי לנחוץ להזכיר ולפרט את כל מורכבותם של המערכות השונות המקיימות את ההסדרים החברתיים סביבנו, וודאי שיש בהן גם צדדים מועילים. מה שעניין אותי כחוקרת זה להציג עשיות מקדמות עצמאות שבכוחם, כך אני מאמינה וחווה, להוסיף שמחה ומשמעות בחיינו.
לחיי הבחירות שבדרך!
דבי.
שלום דבי!
אני אוהב את הרעיון הכללי שאת מכוונת אליו שדוגל במקומיות, אבל אני מרגיש אי נוחות מחלק מהדברים שתיארת במאמר, שלעיתים נראים לי מגמתיים מידי.
בנוגע לאבדן העצמאות- אני מסכים שהעולם המתועש עשה לנו לא מעט צרות ואנחנו צריכים לשאוף לתקן אותן, אבל לא הכל שחור ולבן.
לדוגמה, “בתי-ספר המוניים מספקים אזרחים ממושמעים שימשיכו לשמר הסדרים חברתיים ושלטוניים”. זה נשמע לי יותר מתאים לחברות כמו סין וקוריאה, יותר מאשר לעולם המערבי. עוד לא פגשתי ישראלי אחד שהיה כל כך ממושמע שלא עבר חוק כלשהו. ובנוסף, הסדרים חברתיים ושלטוניים הם משהו שכל חברה באשר היא (בין אם זו מדינה ובין אם זה שבט מבודד) מקיימת. לא יתכן שחברה כלשהי תחנך לאנרכיה שתפר את ההסדרים החברתיים והשלטוניים שלה, אחרת היא תפסיק להתקיים כחברה.
דוגמה נוספת: “רפואת בתי-חולים מהם אנשים רבים יוצאים פחות בריאים ומכורים לתרופות קשות”. אסור לשכוח שהרפואה המודרנית (שכוללת גם בתי חולים ותרופות קשות) הביאה לעליה משמועתית בתוחלת החיים, וכתוצר לוואי קיבלנו יותר מחלות כמו אלצהיימר (שלא היתה כשמתנו בגיל צעיר). הרפואה המודרנית גם הביאה לאבחון מדויק יותר ולכן היום אנחנו יודעים שאנחנו חולים כשבעבר יכולנו פשוט להרגיש לא טוב ובסוף למות (סרטן, נניח). ובנוגע לתרופות- לולא חלקן אנשים היו מתים. יש מגרעות רבות במערכת הרפואה הקונבנציונלית היום, אבל להגיד שאנשים יוצאים יותר חולים ומכורים זה לראות רק פאה אחת של הקוביה (על משקל צד אחד של המטבע, רק יותר חריף).
אני רוצה להזכיר כאן שחברה וציוויליזציה הן לא מילים גסות. אנשים בודדים חברו אחד לשני כדי לייצר סינרגיה ולהתפתח בצורה יעילה יותר, לכן חלקנו בחרו מרצון שלא לגדל ירקות כי זה לוקח הרבה זמן, משאבים וניסיון. אנשים אלו נתנו את העבודה החשובה הזו למישהו אחר (חקלאי) כדי שהם יוכלו להתמקצע בדברים אחרים וכך תיווצר חברה עשירה יותר.
ובהקשר הזה לכל אחד יכולה להיות עצמאות שונה. יש כאלה שהעצמאות שלהם היא לגדל בעצמם את המזון שלהם, בלי להיות תלויים באחרים. יש כאלה שהעצמאות שלהם היא לבנות רהיטים בעצמם בלי להיות תלויים באחרים. יש כאלה שהעצמאות שלהם היא לקנות את כל הדברים האלה מוכנים כדי לעשות בזמן הפנוי שלהם דברים אחרים, בלי להיות תלויים באחרים.
כאמור, אני מתחבר לרעיון המקומיות. אני מאמין שהכיוון הנכון הוא במגוון, בשילוב, באיזון, בהטרוגניות החברתית. אנחנו צריכים קצת מזון מקומי מהחקלאי, קצת רהיטים בעבודה אישית מהנגר, קצת חינוך מקבל ופתוח מהמורה וקצת זמן פנוי לעשות בו דברים שאנחנו אוהבים. אם נצליח לקיים את כל אלו בחברות קטנות בהן כל אחד יכול להגיע לבעל המקצוע ישירות, ללא תיווך, אז נהיה כולנו עצמאיים.
תודה,
אלעד.
אלעד,
שלום! תודה על תגובתך.אנסה להתייחס חנקודות שציינת:
בנוגע לבתי הספר אתה פותח נושא גדול ורחב. לאחר כמה שנים טובות של לימודי חינוך (והימצאות בבתי ספר) איני מכירה חוקר חינוך רציני שיחמיא למערכת החינוך כפי שהיא היום.
“לא יתכן שחברה כלשהי תחנך לאנרכיה שתפר את ההסדרים החברתיים והשלטוניים שלה”
מסכימה. ועדיין חברה יכולה (ולדעתי צריכה) לאפשר מגוון. מגוון דעות, מגוון עשיות. כל תרבות נמצאת במתח מתמיד בין שינוי לשימור. השאלה היא בעיני עד כמה מנסים להחזיק את ההסדרים החברתיים בכוח לאומת הפתיחות שמאפשרת למעוניינים להיות ביקורתיים, שונים, יוצרים של מציאות אחרת.
רפואה בבתי חולים-
אני מאוד מעריכה את הידע של הרפואה המערבית. במקרים אקוטיים היא בדרך כלל המענה היחיד: ניתוחים דחופים, תאונות וכדומה. יחד עם זאת צר לי מאוד על חוסר הדגש ששמים בבריאות, ברפואה המונעת. רפואה מונעת פרושה למנוע מחלות. לעודד אורח חיים בריא אשר יאפשר לאדם לחיות בבריאות ולא להיות תלוי בתרופות. ה”תרופות” הן נושא מפני עצמן שלא מתאים כאן לפתח (אולי בהמשך אוכל לכתוב על זה). על קצה המזלג- בן אדם בריא לא זקוק לתרופות. תרופות באנגלית זה “drugs”- משמע סמים. סמים מותרים לשימוש על ידי הרשויות. סמים אלו משנים את תפקודה של הפיזיולוגיה של הגוף שלנו. בגדול אני מאמינה שהגוף שלנו לא פועל נגד עצמו ואין צורך לשנות את התפקוד שלו בתרופות (סמים) אלא לנסות להבין מה הוא הגורם לתסמינים ולעשות את השינויים הנחוצים לסילוק הגורם (ולא לסילוק הסימנים). לפעמים זה מאוחר מדי ודחוף מדי. יש נזק. הרפואה המערבית היא המענה.
חברה וציויליזציה,
אני לא חושבת שחברה וציוויליזציה הם מילים גסות. חברה וקהילה הם מילים חשובות לי מאוד. קהילה היא לפי דעתי מילת מפתח לחיים יותר מקיימים ויותר שמחים.
מאוד אהבתי את הפסקה האחרונה שכתבת, מאמאצת אותה ברשותך (:
תודה רבה ושבוע טוב!
דבי.
דבי- תודה על התייחסותך.
כל מה שכתבת כאן נכון ואני שמח לראות שאנחנו שותפים למחשבות האלו (Great minds think a like :) ).
בעיקר הפריע לי שהצדדים החיובים שיש במערכות הקונבנציונליות בימינו הוזנחו במאמר, ונוצרה תחושה כאילו הם לא קיימים כלל והכל רק חור שחור. זו הרי אינה המציאות וכקורא ביקורתי רציתי להסב את תשומת ליבך לכך.
כשם שאני מצפה ממחקר מדעי המתפרסם בכתב עת אקדמי להיות אובייקטיבי ומאוזן, כך אני מצפה ממאמרים המתפרסמים כאן באתר. רוצה לומר- אני מעריך את האתר הזה כמקור ידע חשוב ומהימן, ואת החוקרים כבעלי יכולת לחקור, ללמוד ולהגיע לאמת על מנת לשתף, לשנות ולהשפיע (לטובה, כן?) על החיים של כולנו.
תודה,
אלעד.
לא על השסק לבדו.
יחד עם זאת הייתי שמח מאוד לטעום איזה דלי או שניים!