החלמתי. שבעה ימים הייתי בבית במנוחה שלמה, ברובם לא אכלתי אלא רק שתיתי. הימים הראשונים היו ממש סיוט – כאבי בטן עזים ביותר. לא יכולתי לשבת, לא לשכב ולא לעמוד. הרגשתי שאני מתפוצץ. לא היו תסמינים אחרים, רק כאבי בטן חזקים מנשוא עם מוקד בצד ימין. לא יכולתי לעשות דבר, אז נחתי והנחתי לגוף לטפל בעצמו.

אני גדלתי במעלות ואני זוכר את המכולת השכונתית שלי במעלות – היא עמדה בקרוואן קטן, צבוע בצהוב, בתחתית שכונת הסיגליות. בכניסה היו יריעות פלסטיק כדי לשמור על הקרירות בפנים. לבעל המכולת קראו מקסים ואני גם זוכר את הילדים שלו. היינו קונים בהקפה, הוא הכיר אותנו. הוא ידע לאיזו משפחה אנחנו שייכים, הוא היה חלק מהשמחות המשפחתיות וחלק מהשכונה. הילדים שלו היו איתנו בבית-ספר. אתם יודעים איך קוראים לבעל הסופר שלכם??? אולי נוחי?

אביו החורג של מוש, היה הסנדלר האחרון של איילת השחר. בילדותו מוש היה עובד בסנדלריה ומסייע בכל מיני דרכים. גם אחרי שהסנדלריה בקיבוץ הפסיקה לתפקד והתחילה לצבור אבק, היא הושארה ממש ממש כמו שהייתה לפני חמישים ושישים שנה. כך כשמוש חזר למקום אפשר היה לפתוח את הסנדלרייה ממש בניחוח של פעם. ייצור עצמי מקומי אמיתי.

אפתח בוידוי אישי: תמיד אהבתי קפה. אני לא ממש יודע להסביר למה, אבל כשאני עובר ליד בית קפה ומריח את הריח משהו בי ממש מתכווץ בנוסטלגיה. עם הקפה הקבוע הפסקתי מזמן, לפני כעשור, אבל עד השנה המקומית הייתי לוגם מידי פעם כוס אספרסו, כשהמצב ממש דרש זאת. השנה המקומית עזרה לי להיגמל גם מההרגל הזה – אין בארץ קפה מקומי.

פעם כולם הכירו את מי שגידל להם את הירקות. ואת הקצב, האופה, הסנדלר והחייט. היום, עבור רובנו, רוב מוצרי הצריכה שלנו מגיעים מרחוק, נארזים ע”י מכונה או פועלים (ובמקרה הרע, ילדים) שלעולם לא נפגוש בהם, מדברים בשפה שאנחנו לא מבינים. אורי מספר לנו, שלפחות לגבי הירקות והפירות שלנו, יש אפשרות אחרת.