בשנת 1995 נקלעתי להרצאה ביתית של האדריכל דוד רנוב בנושא ספינות אדמה ואנשים שחיים בבתים וסביבות אשר מספקים לעצמם את כל צרכיהם החומריים. זרע נזרע בתודעתי. דלת צדדית נפתחה במסדרון המטריקס. באותו הזמן שמעתי איכשהוא על ארגון בין-לאומי אשר מקשר בין מטיילים לבין התנדבות בחוות אורגניות.. דרך דואר “כזה של פעם”… וכך מצאתי עצמי מסתובב בניו זילנד עם ספרון בדפוס זול במיוחד ובו רשימת כתובות (לא אמינות במיוחד) ומספרי טלפונים (שלרוב לא עבדו) של חוות ביתיות מסוגים שונים ומשונים. ככה הכרתי לראשונה את אורח החיים הפרמקלצ’רי.

בעולם הבנייה הירוקה וגם ברוב קורסי הפרמקלצ’ר נושא המים האפורים הוא אולי המורכב והמסובך מכולם ולכן גם מרתיע רבים: אגנים ירוקים, בריכות חצץ, מפרידי שומנים, צמחיית מים מתאימה לטיהור, אגירה במיכלים עם משאבות, מסננים יקרים, עלויות הקמה גבוהות, ריחות רעים, שכנים זועמים, שאלת איכות המים להשקיית הגינות, פקחי משרד הבריאות… כל אילו רובצים על מתכננת הפרמקלצ’ר האומללה.

מאמר זה נכתב בכדי להדגים צורת תיעוד אפשרית לתהליך תכנון, יישום ולמידה פעילה של פרויקט פרמקלצ’ר מתמשך, וגם סיכום ביניים ורפלקציה של התפתחות התוכנית עד כה, כבסיס לשיפורים והתרחבות במעלה הספיראלה. התיעוד מתייחס לתהליך התפתחות (סוקסציה) של תוכנית הדיפלומה על בסיס הכלים, ההנחיות והקריטריונים הבאים למעגל תכנון פרמקלצ’ר

שלום. זוהי קריאה לשינוי עמוק ורחב אשר נדרש מכולנו בימים אילו. האם נוכל להתמיר את יכולות שיתוף הפעולה, ההתגייסות, היצירתיות והגאונות האנושית אשר הביאו אותנו על הלום, לטובת התמודדות מודעת, אחראית ואינטיליגנטית עם המשבר, האתגר וההזדמנות הגדולים ביותר אשר הונחו בדרכינו עד כה? השינוי הדרוש הינו גדול והוא מתחיל אך ורק מכל אחד ואחת מאיתנו, כאן ועכשיו, בעצם ההסכמה לקבל את כל מה שעולה לנו מההקשבה לדברים הללו.

המסע שלי ללימוד פרמקלצ’ר לא התחיל בקורס PDC. הוא התחיל בילדותי כילד אשר מטבעו הטיל בספק ומרד בדרכי החברה בה גדלתי. היכולת הזו הובילה אותי מגיל צעיר לארגן מחאות נגד עישון, להיות צמחוני, להתנגד לבתי ספר אשר ראו בי כ”בלוק בחומה”, להיות מודע ופעיל סביבתי, לעשות שירות אזרחי משמעותי במקום השירות הצבאי המדכא אשר נקלעתי אליו, ללמוד בקולג’ ייחודי והתנסותי ואפילו לעזוב את קורס הפרמקלצ’ר הראשון שלי באמצע, בטוענה שדרכי הלימוד הן תיאורתיות מידי ומשעממות…