מדוע אני מלמד פרמקלצ'ר – יומן אישי

הדפסה

שנה שעברה, כחלק מהניסיון להרחיב את מעגלי ההפצה של קורס הפרמקלצ'ר שלנו, כתבתי יומן פייסבוק בן חמישה חלקים שעסק בתשובות אישיות שונות לשאלה "מדוע אני מלמד פרמקלצ'ר". כדי שלא יילכו לאיבוד בנבכי הפייסבוק, וגם כדי שאולי אצליח לעניין אתכם בקורס, החלטתי לאגד את כל חמשת החלקים למאמר אחד בבידיים. הרי הוא כאן לפנינו.

חלק א' או: איך הכל התחיל?

נכתב ב-1.9.2016

את הפרמקלצ'ר הכרתי לראשונה בגיל 20, במהלך תפקיד ניהול מרכזי בתנועת הנוער בה עבדתי באותה תקופה. ריכזתי סמינר מדריכים שכולו הוקדש לחוץ וטבע. הסמינר סבל מיחסי ציבור גרועים בתוך התנועה, ואני הרגשתי שזה קשור בתחושה החמוצה של חוסר המשמעות העצמית של משתתפי הסמינר. חשבתי לעצמי שחסר תוכן שיעניק למשתתפים את תחושת השליחות שחווים בוגרי הקורסים האחרים, אלו שיועדו "לקבל קבוצת הדרכה".
– אבל איך יכול להיות?! קול אחר בי התעורר. הרי מתחולל משבר סביבתי חמור ורחב היקף (את זה כבר ידעתי, אם כי ראיתי רק את קצה הקרחון – משהו כמו חורבאוזון-קרחוניםנמסים-פסולתבים-דליפותנפט-זיהוםאוויר כזה)!
– אבל אסף, תקשיב (הקול הראשון חזר), אמנם הסמינר עוסק בחוץ וטבע, אבל המשבר הסביבתי הזה שאתה מנפנף בו – הם לא מתעסקים בו בכלל. אבל בכלל. איך אומרים, במילים שלהם – הם רק "דופקי בזנ"טים ומכיני כתובות אש".
– אם כך, זאת התשובה! צריך להפסיק לקבור את הראש בחול ולהתעמת עם המציאות הכואבת. וזה שלוש ציפורים במכה אחת! (הקול השני התלהב פתאום) גם הסמינר יהיה משמעותי יותר, מה שישנה את יחסי הציבור שלו, גם נלמד ונחקור את המשבר הסביבתי, וגם נכשיר את המשתתפים בקורס למשימה הקשה בהתמודדות עם המשבר, סיבותיו ותוצאותיו.

במשך חודשים חיפשתי תכנים רלוונטים. תבינו, האינטרנט עוד היה ריק. זאת, אומרת היה אינטרנט, אבל 95% מהתוכן בו עוד לא נכתב. נפגשתי עם אנשים, וכך גם פגשתי את שומרי הגן (שגם היו כמה וכמה צעדים אחורה) ושאבתי גם משם השראה. אבל עדיין משהו היה חסר.

פרמקלצ'ר לרציניים

יצאנו לדרך - קורס פרמקלצ'ר 2017-18 מבית היוצר של "בעזרת השמש"! אנחנו מתרגשים, ואתם? רוצים להבין קצת יותר? הכנו בשבילכם הפעם משהו מיוחד, בקישור הזה.

אני לא זוכר איך שמעתי על סלון מזל, שהיה פנינה אלטרנטיבית מרעננת בתל-אביב באותם הימים (שהספיק להסגר ולהפתח מאז מספר פעמים). ושם, על מדפי הספרים העמוסים בפנזינים ומניפסטים, לצד בולובולו, כתבים אנרכיסטים לרוב, וספרות רדיקלית אחרת – ספר קטן, … אפילו לא ספר – חוברת לבנה, ככל הנרא מצולמת במכונת צילום, עליה התנוססו המילים "מבוא לפרמקלצ'ר מאת גראהם ברנט".

אחרי שני דפים הבנתי שחיי הולכים להשתנות.
מה שלא ידעתי הוא עד כמה.

נ.ב. – דרך אגב, על אותו קורס הדרכה ההארה שלי עם הפרמקלצ'ר לא השפיעה הרבה, לפחות לא באופן ישיר. סתם, כי כבר סיפרתי לכם וזה…

(קישור לגירסה דיגיטלית לאותה החוברת – עד כמה שאני זוכר אותה – אפשר למצוא כאן http://www.beofen-tv.co.il/books/permaculture-booklet.pdf)

מהר למעלה

חלק ב' או: קקי כמשל לחיים

נכתב ב-2.9.2016

"ואתה יוצא גם בגשם לעשות קקי בחוץ?"
"כן."

* * *

השירותים באדמאמא מבחוץ

השירותים באדמאמא מבחוץ

היו אלה הימים העליזים של הקומונה. משוחררים מעול הצבא וחוגגים את כל התום, הגענו לוילה ענקית בבאר-יעקב, שהייתה פשוט מקום טוב באמצע עם תחנת רכבת. היו שכראו לנו הקומונה האנרכיסטית בבאר-יעקב, ואלו שהכירו אותנו בתור קבוצת freeall, שהיה פשוט שם הדומיין של אתר האינטרנט של הקבוצה, לימים האתר האמיתי הראשון שבניתי, בימים שלפני הוויקס והפייסבוק.

והנה, תוך שאני מדשדש בצעדי הראשונים בעולם הפרמקלצ'ר, אחד הספרים הראשונים שהתגלגלו לידיי היה זבלאנושי, מאת ג'וזף ג'נקינס. למי שלא מכיר, אחרי הספר הזה, ולפחות לזמן מה, מטרת החיים הופכת להיות איך לא להוריד את המים בשירותים (או במילותיו של ג'נקינס – איך לא לחרבן במי השתייה). והנה, הקומונה, כמרחב המאפשר שהיא הייתה עבורנו, התהוותה כמגרש המשחקים הפיזי-סוציאלי-רוחני הכי טוב שיכולנו לבקש לעצמנו בימים ההם (היו גם דברים מרנינים פחות בחיי הקבוצה, אבל כאן באנו לדבר על פוטנציאל הקקי, אז נצמד לסיפור).

אז יצאנו לחצר עם חבית שמצאנו זרוקה ליד הרכבת, כמה עצים, סדין להסתרה ומברגה, ותוך יום השירותים עמדו בחצר במלוא תפארתם. היו גם ערוגות חומוס בשיטת התיחוח הכפול, ואולי עוד כל מני (הקומונה באותם הימים מזכירה לי את הסצינה ממועדון קרב, בה רואים את הבית המתפורר של החבר'ס רוטט מחיים, מכירים?). אבל השירותים היו גאוות החצר, המוניומנט הפאלי שקירב את בני הבית – לפחות את אלו שהשתמשו בהם – צעד אחד הרחק מתרבות הצריכה.
אם להודות על האמת, השירותים היו שירותי בור לא מנוקזים מספיק ובמזל לא הפכו להיות מפגע תברואתי. אבל הם היו השירותים שלנו.

מאז, כעשר שנים עברו. אבל שירותי הקומפוסט נשארו איתי לאורך כל הדרך, גם כשכל שאר הסממנים דהו – בגבעת אולגה צמחו להם הרים של קקי מתחת לגזם דשא קצוץ שאספתי מחצרות קרובים, ולמרות שגרנו בבית פינתי עם תחנת אוטובוס צמודה, לאף אחד שלא היה ממכרי לא היה מושג מה יש מאחורי ההר; באדמאמא, אי שם בניר משה, בירת שירותי הקומפוסט של הנגב, עוד השכלנו לבנות, לשפץ, לרוקן ולנקות שירותי קומפוסט למכביר; בכליל, שבה גם אם הייתי משתוקק לשירותים עם מים זורמים, פשוט לא היה; ואפילו בטבעון העירונית-למחצה, בבתים שכורים ועם חדרי אמבטיה/מקלחת מאתגרים – אני מחזיק בשירותי דלי ומפנה יום ביומו לערימת הקומפוסט.

* * *

במבט לאחור, שירותי הקומפוסט כבר הפכו להיות חלק מחיי, הרבה מעבר להחלטה עקרונית וערכית. אני פשוט לא יכול לדמיין את עצמי חי בביתי שלי אחרת. וכשאני בבית הספר מוריד את המים – חלק מהמוח שלי, ובכל פעם מחדש, מופתע מהרעש המוזר של המפל הגועש.

השירותים באדמאמא – https://www.bayadaim.org.il/4J
השירותים המאתגרים בטבעון – https://www.bayadaim.org.il/Ap

 

מהר למעלה

חלק ג' או: הסתמכות עצמית – הגישה השפויה היחידה לחיים בתקופתנו

נכתב ב-13.9.2016

לתחושה שכבר אין על מי לסמוך למעלה כבר אי אפשר להתכחש. ואני לא מתכוון על אבינו שבשמיים. נראה בשנים האחרונות, מקבלי ההחלטות שהכתרנו כמלכים, התגלו באוזלת ידם במקרה טוב ובנבלותם במקרה הממוצע. מדי יום התחושה הזו מקבלת חיזוקים חדשים, שלא לומר מדי כמה שעות. וזה חוצה את כל רמות השלטון – עם כמה שאני מתעב את הריקבון האנושי בצמרת השלטון, גם השלטון המקומי, שהיה אפשר לחשוב שיהיה קשוב לתושביו (הרי ילדיהם לומדים באותם בתי ספר והם חולקים את אותם חניות ומתנ"סים) מסריח מהראש. ייתכן שהתחושה הזו מתחזקת בזכות כוחה של רשת האינטרנט להציף את כל החרא מהר מאוד, מה שאומר שמאז ומעולם היה חרא, פשוט לא ידענו עליו. כך או כך, התחושה הזו מביאה עימה חוסר אונים חזק, שלאורך זמן פשוט מובילה לאפתיות.

זה אולי נשמע תמים וילדותי אבל הבעיה היא שאנחנו תלויים במערכת. אותה מערכת שלה אנו חבים את רמת החיים המידית שלנו (חשמל, כבישים, מערכת פיננסית שאנשים מאמינים לה, וכו') היא זאת שראשה מסריח. זאת ללא ספק התמכרות. זאת אומרת, אנחנו יודעים שזה חרא, שזה לא טוב לנו, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק. להפך, אנחנו מבקשים כל הזמן עוד, כי אנחנו לא יכולים לדמיין את עצמנו בלי זה.

* * *

פרמקלצ'ר מתחילת דרכה הייתה פרקטיקה שהעצימה את מה ש*אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב לטובה* על פני מחאה על *מה שלא בסדר ואנחנו מחכים שמישהו שם למעלה יחליט לתקן". במשקפיים פוליטיות, כשהכרתי את הפרמקלצ'ר פתאום הבנתי במלוא מובן המילה את המושג "אנרכיזם של סגנון חיים" (לקריאה נוספת – הערך "אנרכיזם" בוויקיפדיה). למשל, תראו את זה (מתוך הערך):

"המינוח "אנרכיזם של סגנון חיים" משמש היום לתיאור עמדות שמתרכזות יותר בשינוי ההתנהגות האישית, ופחות בארגון מחדש של החברה וביטול החברה המעמדית.

לרוב, אלו שמגדירים את עצמם כאנרכיסטים של סגנון חיים טוענים שאינם מתנגדים למאבק לשינוי הסדר החברתי, דוחים את ההבדלה בין התנהגות אישית והתנהגות מעמדית וטוענים שהדרך הטובה ביותר למימוש והשגת האנרכיזם היא להתחיל כבר היום להתנהג כאנרכיסט, על ידי התנתקות ככל הניתן ממוסדות מדינה ומוסדות היררכיים וקפיטליסטיים ויצירת קהילות, מרכזים חברתיים, ארגונים ועסקים על פי עקרונות אנרכיסטים."

אם זה לא מתאר את היומיום של איש הפרמקלצ'ר, כמו שהוא מתואר בספרות מיומה הראשון, ועד ערימות סרטוני היוטיוב והמאמרים שמפוזרים ברחבי האינטרנט היום, אז אני לא יודע מה כן.

* * *

הסתמכות עצמית וקהילתית ברוח הפרמקלצ'ר היא אולי התשובה היחידה לתחושת חוסר האונים שהצלחתי לסמוך עליה במשך רוב חיי הבוגרים. יש כאלו שהגישה הזו נראית להם לא פרקטית, כיוון שהיא אולי משפיעה על בודדים בצורה עמוקה אבל בשביל שינוי צריך מסה קריטית. אני טוען שדווקא בגלל זה הפרמקלצ'ר היא הגישה הפרקטית מכולן. זו היא הדרך המצטברת היחידה, קורס אחר קורס אחר קורס, שיש לה סיכוי להצטבר למסה קריטית. בכל מקרה, לחכות שמישהו למעלה יחליט שבא לו להפריד לי את הפסולת האורגנית (לצורך הדוגמא) זה אבסודר. אני יכול (וצריך!) להפריד אותה בעצמי, עם משפחתי ושכניי.

קורס אחר קורס אחר קורס.
הסתמכות עצמית – הגישה השפויה היחידה לחיים בתקופתנו.

נ.ב. – תמונת אילסטורציה, כדי שנסיים עם חיוך

 

מהר למעלה

חלק ד' או: מה תרצו שיהיה כתוב על המצבה שלכם?

נכתב ב-26.9.2016

אני לא זוכר מתי ואיפה, אולי איזה קורס הדרכה או סמינר שהשתתפתי בו (יזכירו לי מי שיצלצל להם פעמון). המדריך (ואולי זה הייתי אני?) מבקש מכל משתתף לדמיין מה המשפחה, החברים והעולם, יחליטו לכתוב על המצבה שלו.

לימים הבנתי שמצבה היא לא אחד מן הדברים שאני מעוניין להשאיר אחרי. אני רוצה להשאיר בטחונות מסוגים שונים לילדיי ולמשפחתי, אני רוצה להשאיר אחרי שמחה ואושר רבים יותר בעולם, אני רוצה להשאיר ביוספירה וחברה אנושית טובות יותר אלו שהיו כשהגעתי אליהן.
למען האמת, המצבה היא אינה קשורה כלל וכלל למת עצמו, אלא לדרך שבה העולם האישי והציבורי רוצים שיזכרו את פועלו של המת.

כשהתחלתי לעשות את דרכי בעולם הפרמקלצ'ר, חומת הידיעות שלי על המציאות הלכה ואיבדה לבנים יום אחר יום. בתי קברות תמיד נראו לי רעיון שגוי, אך לקח לי הרבה זמן להבין מה בדיוק לא מסתדר לי. עם הפרמקלצ'ר הגיעה התובנה – בתי קברות מנתקים אותנו ממעגל החיים והמוות. המתים נחנטים ונערמים זה על זה, במלוא המובן. בתי קברות (או שמא צריך שם אחר לזה?) צריכים להיות המקומות הפוריים ביותר, לא מדבריות השיש (והדשא במקרה הטוב) שהם עכשיו.
אותי יקברו בתוך שק של קומפוסט מחובק עם שתיל של עץ חרוב.

* * *

ביל מוליסון, 1928-2016

ביל מוליסון, 1928-2016

שלשום (יום שבת, 24.9) נפטר ביל מוליסון, מי שהגה, דמיין, התניע ודחף את תנועת הפרמקלצ'ר בארבעים השנים האחרונות*. אני מעולם לא פגשתי את ביל באופן אישי. ההכרות שלי איתו מתקיימת (עדיין) במרחב הוירטואלי והמקצועי (דרך סרטונים, קורסים מצולמים וספרים שכתב). לכל הדעות, ביל היה איש מחוספס, ישיר וקשה עורף, ויש שיאמרו שהמעטתי לתאר. אולי אפילו יהיו שיציצו בצילומי וידאו מקורסים אחרונים שלימד בהם, וישאלו את עצמם היכן הכריזמה ושאר המעלות הנדרשות לאדם כדי להניע תנועה עולמית כמו שהניע.
אך בסופו של יום, ביל הוא כנראה בדיוק מה שהעולם הזה היה צריך כדי להוביל את המהפכה השקטה של הפרמקלצ'ר.

אני לא יודע מה יכתבו על המצבה של ביל (אם החליט להקבר או שהחליטו בשבילו). אולי היא תהיה משיש, אולי היא תכתב על שלט קטן ליד עץ שאהב. אבל הצוואה שלו עושה דרכה לאנשי פרמקלצ'ר בכל העולם.
יהיה זכרו צומח ומשגשג.

מתוך קבוצת הפייסבוק שקמה לזכרו In memory of Bill Mollison:

"Word has come through as a message from Bill's family that "He wanted everyone to plant a tree when he passed." If you decide to do that, please spread this hashtag to accompany any photos of you or your friends planting your tree #PlantedforBill

לסיכום, ציטוט אחד של ביל שאני מאוד אוהב (למרות שלעיתים נראה שכל משפט שני שלו ראוי לציטוט):

“Sitting at our back doorsteps, all we need to live a good life lies around us. Sun, wind, people, buildings, stones, sea, birds and plants surround us. Cooperation with all these things brings harmony, opposition to them brings disaster and chaos.”

* – הוא, כמובן, היה חלק מדואט עם דיוויד הולמגרן, תלמידו ועמיתו, אך מכיוון שדיוויד עוד כאן איתנו ובתקווה לשנים רבות, השמטתי אותו מפסאדו-הספד זה. דיוויד יסלח לי.

* * *

להתראות ביל,
מבטיח לפחות להשתדל.

 

מהר למעלה

חלק ה' או: אומרים שיהיה פה שמח אחרי שאלך

נכתב ב-13.10.2016

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי.
יכול להיות שזה נגמר?

כאמור, גדלתי בתנועת הנוער, על ברכי הציונות הסוצאליסטית (נגיד). השיח הערכי, ולכן גם השיח הפנימי שלי, היה אפוף רוב הזמן בתקומה ומרד – ממחנות קיץ ששחזרו את תקופת הפלמ"ח ועד הנאום של גלעד בבצו'ק במטבח המשותף בדז'לנה 34, וורשה במסע לפולין ב-98. עד אותו היום, בערך באמצע המסע, חייתי בתחושת החמצה רומנטית, שכנראה היא בלתי נפרדת מהערגה לטוהר וליופי של החלוצים הקדושים של הדור ההוא.

המילים שפילחו את הקור של החורף הפולני התערבבו עם שביבי תובנות שהצטברו בי שנים (והגוף שלי זוכר את אותה הצמרמורת שעברה בי באותו הרגע), ובערך בבת אחת הבנתי. משהו פשוט, אבל שלא יכולתי להבין בדרך אחרת – המלחמה לא מפסיקה לעולם, היא רק משנה צורה, מקבלת פנים חדשות.

התובנה הזו לא הפכה אצלי לפסימיות או לעצב. להפך, עד כמה שזה אירוני, המחשבה הזו הפכה אצלי לתקווה שיש עוד דברים גדולים וטהורים לעשות, שתחושת המשמעות הקולקטיבית, להיות חלק ממשהו גדול ונכון, אינה תלויה בזמן.

חזרתי הבייתה מאותו מסע עם חוויות רבות אך עם מחשבה אחת בלבד שניקרה לי את המוח והלב בו זמנית – אם המלחמה רק משנה צורה, איזו צורה היא תלבש מולי (רציתי לומר "מול הדור שלי" אבל לא רציתי לגרור את כולכם למלחמה שלא ביקשתם, אז לא אמרתי), מה העוול הגדול שנדרש לתקן? מה יהיה אופיו של המרד שלנו? מול אלו כוחות נעמוד? איך יישמע הנאום ב"מסע לפולין" שלנו?

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר. אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר.
יכול להיות שזה נגמר?

* * *

(נאומה של מיה, מתוך The Fifth Sacred Thing, מאת סטארהוק, 1993) – שנת 2048, סן-פרנסיסקו.

"התמזל מזלנו וזכינו לשני עשורים לבנייה מחדש של הפינה שלנו בעולם, לחיים על פי אמונתנו. היום הוא יום השנה העשרים למרד. התבקשתי לספר לכם את הסיפור אודות Las Cuatro Viejas, ארבעת הזקנות שהציתו את המהפכה בשנת 28 כשהסדרנים ביטלו את הבחירות והכריזו על משטר צבאי.
ברחוב שאטוול, למרגלות גבעה זו, חיה אישה, מריה אלנה גומז גרסיה, שסבתה גידלה עצי פרי בחצר האחורית מגרעיני אפרסקים ואבוקדו, ושמרה את זרעי העגבניות שלה. כשכוחות הסדרנים התרכזו למטה בחצי האי, מחרימים את כל מצבורי המזון, ואנחנו התווכחו ביננו מה המעשה שנכון לעשות וניסינו לאזור אומץ לעשותו, מריה התאספה ביחד עם שכנותיה, אליס בלאק, לילי פונג וגרטה ג'ן מרגוליס, ארבע נשים זקנות שאין להם שום דבר להפסיד. בבוקר הראשון באוגוסט, הן צעדו החוצה לעת שחר עם מקושים על כתפיהן, ישר לאמצע רחוב ארמי, וכל התנועה עצרה, עד כמה שהיו עדיין אנשים שיכלו להרשות לעצמם לנהוג ברכב.
חלק מהם צפצפו בצופריהם, חלק צעקו איומים, אך כשמריה הרימה את המקוש מעל לראשה, השתרר שקט שהרגיש כמו שאיפה גדולה, משותפת. אז היא נתנה למקוש לנחות בקול עמום שהרעיד את הרחוב, וארבעת הנשים הזקנות החלו לחפור.

הן תלשו את המדרכה, מכה אחר מכה, ומלאו את החורים בקומפוסט משק שנשאה גרטה, וזרעו בהם זרעים. עד אז קהל התאסף, השמועה נפוצה ברחובות, וכולנו מיהרנו מבתינו לעזור להם, נושאים כלים או רק את ידינו החשופות, להוטים לבנות משהו חדש. ורבים מאיתנו בוכים, בשמחה או בפחד, בשטף דמעות רב כל-כך שהספיק על מנת להרוות את הזרעים.
אך אליס הרימה את ידה, וקראה בקול רם. "שלא תעזו לבכות", היא ציוותה. "זה הוא לא הזמן לבכות. זה הזמן לשמוח ולהלל את האדמה, כיוון שהיום זרענו את החופש שלנו!"

אז הצטרפנו אליהן, קורעים את הרחובות בעוד המכוניות מסתובבות ומתרחקות מאיתנו, עורמים מחסומים על הכבישים המהירים, שוברים את הדלתות למחסנים המבורחים. ואלו שתמכו בסדרנים ברחו דרומה עם כל הדברים הטובים שיכלו לגנוב. ואנו שנשארנו זרענו זרעים, ושמרנו על מקורות המים שלנו בעמקים ובהרים, והסדרנים נסוגו בכוונה להרעיבנו.

ואיך שהיינו רעבים… רעבים מאוד, תקופה ארוכה בעוד שהמתנו לזרעים שיצמחו והתפללנו לגשם, ורקדנו לגשם שיבוא. זאת הייתה עונה יבשה ארוכה מהרגיל. אך אנו נשבענו להאכיל אחד את ילדי השני קודם, עם מעט האוכל שהיה לנו, ולחלוק את המשאבים שנותרו לנו. וכך האוכל שחלקנו אחת עם השני הפך קדוש עבורנו, והמים והאוויר והאדמה הפכו קדושים.

כשמשהו קדוש, אי אפשר לקנותו בכסף, אי אפשר למוכרו. לא ניתן לכמתו למחיר, ושום דבר שעשוי לפגוע בו אינו ראוי לעשותו. מה שקדוש הופך להיות המידה דרכו הכל נשפט. וזוהי המידה שלנו, והשבועה שלנו לגשם מעניק-החיים: לא נחיה כמשחיתים אלא כמרפאים.

זכרו את הסיפור. זכרו שמעשה אחד יכול לשנות את העולם. כשאתה הופך את האדמה הלחה, מחזיר שאריותך למחזורי הפירוק, ומניח את זרעך בתלם, זכור שאתה זורע את החופש שלך בשתי ידייך.
שלא נדע רעב! Que Nunca Tengamos Hambre!"
"שלא נדע צמא! Que Nunca Tengamos Sed!", קולות הקהל הריעו יחד במקהלה."

* * *

הנאום הנ"ל תורגם על ידי מאנגלית, מתוך הספר The Fifth Sacred Thing של סטארהוק, שנכתב ב-1993. אותי הוא הביא לדמעות, ממליץ גם לכם לקרוא או לשמוע אותו בשפת המקור (אנגלית) ויש גם ספר אודיו.

בקפיצה חדה, אך ממש לא נטולת הקשר, אני משתף כאן סרטון-מצגת שעוסק במצב העולם במשקפיים פרמקלצ'ריסטיות, ומה היא, לדעתי, מלחמת הדור שלנו, מה העוול שהפרמקלצ'ר נדרשת לתקן. הסרטון הוכן עבור אתר הלמידה המקוונת של הקורס, וסרטונים דומים מלווים פתיחת וסגירת כל מפגש במהלך הקורס, לפי הנושא של המפגש. אז על הדרך זאת גם הזמנה להתרשמות מהקורס ומתכניו.

מהר למעלה הדפסה

אודותי

פורסם ב מאמרים ומתוייג תחת , , , , . שמור את הקישור הישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להעלות תמונה (למעלה)