"ברגליים" – מחשבות על תחבורה עירונית מקיימת

טכנולוגיה נאותה

תחושתי כרוכב אופניים, כהולך רגל וגם כנהג מכונית בעת הצורך, היא כי פעם ביום יש לי "כמעט תאונה". נהג מכונית שלא רואה אותי על האופניים, טייס אופניים חשמליים שמגיח מעבר לעיקול המדרכה ומסכן הולכי רגל, אני כנהג לא רואה הולך רגל על מעבר חציה מרוב חיפוש מהיכן יתפרץ לשם רוכב האופניים, אופנוע שמנסה לעבור בשטח מת בעודי מנסה לחנות – העומס על כל משתמשי הדרך הפך לא סביר. זה לא משחק מחשב, מספר הנשמות כידוע מוגבל גם אצל חתולים, ואני כותב כאן כיוון שאני מודאג.

כתל אביבי מלידה, נראה שתחילת לימודי הנהיגה של בננו הבכור, ומלאת 30 שנה לרישיון הנהיגה שלי, הם סיבה לבדוק מה קורה כאן לאחרונה.

רחוב מעורב שימושים מסורתי, ידידותי להולכי רגל, מקדוניה

רחוב מעורב שימושים מסורתי, ידידותי להולכי רגל, מקדוניה

האידיאל הסביבתי המקובל היום רואה עיר צפופה, אשר מעורבים בה מגורים, משרדים ומסחר ("עירוב שימושים"), ואשר רוב הדרוש לתושביה נמצא במרחק הליכה ברגל או רכיבה קצרה באופניים, ומי שקשה לו או מבקש לנסוע רחוק יותר, ישתמש באוטובוס, ברכבת או במונית. המכונית הפרטית נחשבת מוקצה מחמת מיאוס, ובהתאם מוצרים הכבישים, וקטן מספר מקומות החניה.

מים רבים זרמו בקישון ברבע המאה האחרונה מאז למדתי הנדסה אזרחית בטכניון. מתכנן תחבורה מהדור שלי מכיר רק מכוניות פרטיות, וסביבן – החל מרדיוסי הכבישים ושיפועיהם וכלה במספר מקומות החניה – סובב העולם כולו. מדרכות והולכי רגל הם סרח עודף של תכניות אדריכל הנוף, אוטובוסים הם מין גחמה שמשרד התחבורה מחייב פה ושם, ורכבות הרי אין בארץ.

מים רבים זרמו גם בירקון מאז נוסדה העיר העברית הראשונה, מאז שיחקתי כילד סטנגה ברחוב הריק מתחת לבית הורי, דרך הימים בהם החזקנו ג'יפ ורכב ליסינג ועדיין מצאנו חניה ברחוב בקלות יחסית, ועד התרבות הדו-גלגליים למיניהם, העושים להם גם מהמדרכה – כביש. כיום מלא ודחוס המרחב העירוני – הן המדרכות הן הכבישים – בהולכי רגל, אופניים, קורקינטים, מוטציות חשמליות שלהם, אופנועים, מכוניות, וכלי רכב גדולים יותר. כולם שזורים זה בזה במחול דמים של תאונות.

דורש זכויות של רכב, לא מציית לחצי מהחוקים

דורש זכויות של רכב, לא מציית לחצי מהחוקים

תחושתי כרוכב אופניים, כהולך רגל וגם כנהג מכונית בעת הצורך, היא כי פעם ביום יש לי "כמעט תאונה". נהג מכונית שלא רואה אותי על האופניים, טייס אופניים חשמליים שמגיח מעבר לעיקול המדרכה ומסכן הולכי רגל, אני כנהג לא רואה הולך רגל על מעבר חציה מרוב חיפוש מהיכן יתפרץ לשם רוכב האופניים, אופנוע שמנסה לעבור בשטח מת בעודי מנסה לחנות – העומס על כל משתמשי הדרך הפך לא סביר. זה לא משחק מחשב, מספר הנשמות כידוע מוגבל גם אצל חתולים, ואני כותב כאן כיוון שאני מודאג.

בואו נעשה סדר, הפעם נדבר על המדרכות:

את מצב המדרכות אפשר לתאר כלקוח מסרט מתח. תארו לעצמכם שני אנשים במרדף רגלי לאחר ניסיון חיסול כושל. הגיבור נס על נפשו בין הולכי הרגל על המדרכות, מתנגש באישה שיצאה מהמינימרקט, זו נופלת ארצה והתפוחים מתגלגלים מתוך שקית הקניות.

באיזו מהירות לדעתכם הם רצים? בואו נניח שאורך סצינת המרדף 8 דקות, והם עדיין יכולים להשלים בזמן זה את 2 הק"מ של בוחן בראור הישן. כלומר מהירותם 15 קמ"ש.

ומה "המהירות המותרת" על מדרכה? הולך רגל בכושר סביר שאצה לו הדרך, מגיע אולי ל- 6 קמ"ש. מי שעיתותיו בידו, סמארטפון בין אוזנו לכתפו, שקית קניות ביד אחת ורצועת כלב בשניה, ילד אחוז שרעפים, קשישה עם הליכון, תינוק בעגלה – איטיים הרבה יותר. יותר מכך – על המדרכה אין סימני נתיבים, ולא רק שאינה חד-סיטרית – מותר לנוע בה גם אחורה וגם הצידה בניצב לכיוון המדרכה.

ומה מהירותם של אופניים? בנסיעה רגועה מאוד, בין 10 ל- 20 קמ"ש. באופניים חשמליים אין רגוע ולא רגוע – לוחצים על כפתור המצערת והופ מגיעים ל- 25 קמ"ש (בהנחה שהאופניים לא שופרו בניגוד לחוק).

מי מהדור שלי שלמד בתיכון פיסיקה בעזרת הספר המיתולוגי של סירס זימנסקי, זוכר את ה"איש הפלאי" שעף לו בשמים, וגם את הנוסחא לחישוב אנרגיה קינטית. בעברית בסיסית: גיבורנו החטוב והשרירי שוקל 75 ק"ג, ורץ כאמור במהירות 15 קמ"ש, שהם 4.2 מ' לשניה, האנרגיה הקינטית תהיה 651 ק"ג*מ\ש2. אילו בערך המספרים גם אם אופניים רגילים ייכנסו בכם במהירות של 13-14 קמ"ש.

אולם נדלג כעת לנער השמנמן השוקל גם הוא 75 ק"ג ורכוב על אופניים חשמליים שמשקלם 25 ק"ג, מהירותו כאמור 25 קמ"ש – האנרגיה תהיה 2411 ק"ג*מ\ש2, כלומר פי 4.

סופוקילס שחורציאניטיס

סופוקילס שחורציאניטיס

עכשיו תארו לכם שהתאונה לא קרתה בין אדם רץ לבחורה צעירה (שתקום, תנגב את האבק ותקלל את גיבורנו הנס על נפשו) אלא בין הצעיר על אופניו החשמליים לבין קשישה שברירית בעצמה גדולה פי 4, והחבטה מיתרגמת בחלקה לתעופתה באוויר ובחלקה לספיגת אנרגיה ע"י שבירת חלקי גופה.

בואו נשחק קצת עם המספרים, ונגיע לסופוקילס שחורציאניטיס שמשקלו 150 ק"ג, שנותן ספרינט (יחסית…) של 20 קמ"ש. שימו לב – הלפלף עם האופניים החשמליים שמזגזג על המדרכה, יכול להיכנס בכם בעוצמה של שחורציאניטיס המסתער על האוהד שקילל אותו.

ומדוע אותו ילד גיימר מדופלם עם רפלקסים של טייס קרב יתנגש בכם?

זוכרים את "זמן התגובה" ו"זמן הבלימה" משיעורי הנהיגה והרצאות הבטיחות בדרכים? שמתם לב שהחניה אסורה בצמתים ולפני מעברי חציה? מטרת איסור זה היא לתת לנהג את שתי השניות המינימליות ורצוי אף יותר, להבחין בילד שרץ לכביש. באופניים להערכתי מרחק הבלימה ארוך יותר שכן הצמיגים צרים והבלמים אינם "נושכים" כמו במכונית.

אז אולי זה הפתרון?

אז אולי זה הפתרון?

על המדרכה אין אפשרות לייצר מרחקים כאלה. על מדרכה תל אביבית יש בממוצע כל 15 מ' שביל כלשהו היוצא מחצר בית מתוך הגדר החיה, וילד הנמוך מהגדר עלול בכל רגע לרוץ למדרכה, וזו זכותו המלאה. על אופניים במהירות 15 קמ"ש, תצטרכו להערכתי לפחות 10 מ' כדי לעצור.

היינו מספיק ברורים? אופניים – בעולם האידיאלי, מקומכם לא על המדרכה. במאמר הבא נברר האם לאופניים ולדומיהם יש מקום על הכביש (ספוילר: זה לא הולך להיות קל, וגם שם אין פתרון חד משמעי)

אופניים על המדרכה

לתוכן זה נכתבו 6 תגובות

  • הפתרון הוא עידוד תחבורה דוג גלגלית – אופנועים וקטנועים! הם נוסעים על הכביש בלבד, ובניגוד לאופניים מתאימים לנסיעה בינעירונית, כך שאפשר לנסוע איתם לעבודה. ככל שיותר אופנועים יחליפו מכוניות, התנועה תזרום בקלות רבה יותר, יהיו פחות פקקים, ופחות בעיות חניה כי אופנועים תופסים שטח חניה זעיר יחסית למכוניות. החסם כיום הוא מחיר הביטוח והמכסים הגבוהים שהופכים רכישת אופנוע/קטנוע ללא כדאית. הפחתת מכסים ומחירי ביטוח יביאו לכך שיותר אנשים יקנו אופנועים כרכב שני, בנוסף למכונית, ובחלק מהימים ירכבו עליהם לעבודה, ואת המכונית המשפחתית ישאירו בבית, ויסעו בה רק בסופי שבוע, או כשצריך להסיע ילדים.

    • יעקב גילת

      יאיר,
      ראשית תודה על תגובתך. חשוב שיהיה דיאלוג בין כל משתמשי הדרך, וחשוב כי הדיאלוג ייעשה מתוך מקום של כבוד הדדי גם אם יש מחלוקות.
      אנו מסכימים בנקודה כי המדינה צריכה לסבסד או להקל מיסוי על כלי רכב שהיא חפצה ביקרם.
      חולק עליך באשר לאמצעי אותו צריך לסבסד ולממן, לדעתי צריך לסבסד תחבורה ציבורית 24/7, ולממן הקמת שבילי אופניים, ולא לסבסד רכב מנועי פרטי כלשהו.
      האופנועים זוכים כיום לסבסוד צולב ע"י העלאת תעריפי הביטוח לרכב רגיל. זאת מאחר ועלות תאונות האופנועים לחברות הביטוח גבוהה ביחס לסכומי הביטוח שהם משלמים.
      אופנוע הוא כלי מסוכן, ולא תמיד באשמת הרוכב – ראה המסמך המצורף.
      חולק עליך באשר לקביעה כי האופנוע חוסך מקום בכביש. זה נכון רק בפקק תנועה. כל עוד האופנוע נוסע בדרך בינעירונית במהירות התנועה ושומר מרחק כדין מהרכב שלפניו – יתפוס מקום דומה לזה של מכונית, ועוד כאשר בדרך כלל יהיה בו רוכב אחד בלבד.
      יש לי רישיון נהיגה כ- 30 שנה, ואני משתדל לצפות בעיות מראש ולהתחשב ביתר משתמשי הדרך, גם כשאני רוכב על אופניים. אני לא חף מטעויות בהבנה ובשיקול הדעת, אבל לפחות משתדל. כפי שאני רואה רוכבי אופניים רבים משתוללים, רוכבים על המדרכות (מקום שהם לא צריכים להיות בו כלל), או רוכבים בכביש בצורה מסוכנת – מניח שגם אתה ער לרוכבי אופנועים המזגזגים בין הנתיבים באיילון, עוקפים מימין, מקצרים דרך מעברי חציה או מדרכות לכל אורכן, נוסעים באין כניסה, מעמיסים על הקטנוע את כל הבית או ילד, כלב ושלוש שקיות מהסופר, וחונים על המדרכה תוך הגעה למקום החניה וממנו בנסיעה לכל אורכה.
      אני סבור כי הפתרון לנסיעה לעבודה (בהנחה שאתה יושב כל היום באותו משרד) צריך להיות בתחבורה ציבורית, וכי בתוך העיר יש מקום לעודד הליכה רגלית ואחריה כלי רכב איטיים כמו אופניים רגילים וגם חשמליים.
      אין פתרון קסם אחד, ואין עדיין דרך לוותר על רכב פרטי אחד למשפחה. שנים עבדתי בניהול פרויקטי בניה, ופחות או יותר חייתי במכונית בדרך לפגישות עבודה במקומות שונים באותו יום. למקרים כאלה, וכן לטכנאי שירות, לאנשים מבוגרים או מוגבלים, להורה שצריך להסיע 3 ילדים לחוגים – מתאים רכב מנועי. אם רובנו נרד מהכביש – יהיה להם יותר מקום.

  • יעקב גילת

    חגית,

    את אחותי לצרה מבחינת פרויקטים שעיריית תל אביב הקימה, ואשר היא מתנערת מחובתה לנהל את השימוש בהם. אין שיתוף ציבור ראוי, אין דיון בביקורת והסקת מסקנות ולקחים, אין אכיפה ויש הטלת אחריות רק על המשטרה, על משרד התחבורה ועל כל מי שלא עובד בעירייה.

    יותם מ"ישראל בשביל אופניים" ועיריית תל אביב, שינו את חיי לטובה כששכנעו אותי להקטין את השימוש ברכב המשפחתי ולעבור לאופניים ככלי תחבורה עיקרי. אכתוב בפוסט הבא במה אני מסתכן כשאני מתעקש להמשיך לרכב על הכביש במקום לסכן הולכי רגל על המדרכה.

    בתל אביב יש קטעים מאוד לא רציפים של שבילי אופניים, לצד כלי רכב לא תקניים וללא חובת רישוי וביטוח, אופנועים העוברים על כל חוק אפשרי, הולכי הרגל מופקרים לגורלם, ואחריהם מופקרים רוכבי האופניים. צריך להיות סדר כמו בניו-יורק או בפריז, בהן סומנו על הכביש בבת אחת שבילי אופניים רבים, ובהן המשטרה רודפת אחרי מי שרוכב על המדרכה, ואופנועים רואים רק על הכביש.

    אפרופו "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", עוד דוגמא לחוסר התפקוד של העירייה ולהתנערותה מחובתה לתפעל פרויקטים שהקימה (והקימה מתוך מחשבה טובה מבלי רצון להרע לאיש). כמעט מדי לילה יש רעש נביחות עד אחת וחצי לפנות בוקר בגינת הכלבים ברחוב סוטין, עד כדי חוסר יכולת לישון, למרות שמוסכם על שנינו ועל כל בר דעת שלא צריך להיות שם איש (או כלב) בלילה.

    יעקב

  • דווקא בתל אביב יש בכמה רחובות מסלול אופניים בין הכביש למדרכה, פתרון נחמד לדעתי.

  • בדיוק היה לי הרהור בנושא הסיכון שבאופניים חשמליים לאחרונה. מעניין לקרוא, מצפה לחלק ב'.

    • בפייסבוק: מחזירים את מדרכות ת"א להולכי הרגל |

      בוקר טוב יעקב, כתבנו, כותבים ונכתוב על המרחב הסביבתי שלנו, על המדרכות להולכי רגל שמזמן כבר אינן להולכי הרגל אלא הפכו לנחלת הכלל, נמשיך לסבול מהרוכבים ומהתעלמות בכירי העירייה המצהירים ש"הולכי הרגל" עומדים בראש סדרי העדיפויות וללא שמץ בושה לא עושים כלום, כלום, למענם.
      בכל פעם יש להם תירוץ אחר מדוע לא, ומדוע כן, מדוע עכשיו ומדוע מאוחר יותר, משתיקים את דברינו בישיבות, מסתירים מאיתנו החלטות חשובות לגבי גורלנו, עוסקים בנושאים שאינם קשורים במישרין לעיסוק עבורו הם מקבלים את משכורתם הלא זעומה.
      פוליטיקה. כסף, אינטרסים. פוליטיקה.
      אנחנו הולכי-הרגל, הטורחים בהתנדבות, קטנים עליהם ועל שאיפותיהם הגרנדיוזיות.
      הכלבים נובחים והשיירה עוברת. עוברת במסגרת הפוליטירע.
      תודה על המאמר.

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן