כדי להגשים את כל חלומותינו להפיכת השכונה לירוקה יותר, קהילתית יותר ושופעת יותר יש למצוא דרכים גם להגדלת ההכנסה. אם אפשר, עדיף שההכנסה תהיה ממקור מקומי ושלא תוסיף פסולת על העולם, אולי אף תמעיט ממנו. אציג בפניכם בסקירה זו תכנית כלכלית שיכולה להוסיף לשכונה של 10,000 תושבים מעל 2 מליון שקל בשנה (בכל שנה). והמשאבים לקיומה – לא תאמינו – הם כח קהילתי וזבל.
כדי להגשים את כל חלומותינו להפיכת השכונה לירוקה יותר, קהילתית יותר ושופעת יותר יש למצוא דרכים גם להגדלת ההכנסה. אם אפשר, עדיף שההכנסה תהיה ממקור מקומי ושלא תוסיף פסולת על העולם, אולי אף תמעיט ממנו. אציג בפניכם בסקירה זו תכנית כלכלית שיכולה להוסיף לשכונה של 10,000 תושבים מעל 2 מליון שקל בשנה (בכל שנה). והמשאבים לקיומה – לא תאמינו – הם כח קהילתי וזבל.
אין לכם כח לקרא הכל. הנה אני אומר את כל מה שכתוב למטה ב-6 דקות פחות או יותר.
נתחיל מכמה עובדות יסוד
-
הופכים קש לזהב
זבל = כסף. הסיבות לכך הן שתים: האחת שהזבל עשוי חומר גלם אשר יש לו ערך בשוק. והשנייה היא חובת היטל ההטמנה, הכניסה לאתר וההובלה שעולות כסף רב לרשויות. עיריית באר שבע, שם אנו עובדים וחיים, מוציאה כל חודש 1.2 מיליון שח על טיפול בפסולת. אם תרצו זה כאילו זורקת לפח העירייה כל חודש 1.2 מליון ש”ח מכספי הארנונה לפח.
- כאשר נותנים לאנשים תמריץ הם מפרידים ומביאים למחזור בצורה מייטבית: אצלנו בשכונה, שלא ניתן להאשים אותה בנקיון יתר, לעולם לא תמצאו פחית, או בקבוק קטן. הסיבה היא כמובן הפיקדון. גם מכשירי חשמל לא תמצאו, מפרקים אותם בשל המתכות. לוקח לאנשים 5 דקות או פחות לאתר פריטים אלו ולסלק אותם מהרחוב או מהפח. איכות פינוי כזו אין לאף רשות בארץ!
לדעתי עם מידע זה אתם כבר יכולים לראות את הפתרון בעצמכם.:. אך למען הסדר הטוב נמשיך בסקירה ואחלק את הפתרון לשני זרמים:
זרם רטוב: הלא זו היא הפסולת האורגנית. הפתרון הוא בדמות קומפוסטרים קהילתיים ועל כך פירטנו במדריך קודם. הרשות תשלם לטובת שירות זה את אשר חסכה מפינוי הזבל והטמנתו\הכנסתו למפעל קומפוסט. הכסף ילך לטובת תושב אשר יטפל בקומפוסט ויעודד את שכניו להפרדה מיטבית. וכמובן למלווה שכונתי שיסייע בענייני קומפוסט ובענייני קהילה.
זרם יבש: כדי לפשט את המודל, אתיחס כרגע לכל הזרם הנל ולא אפריד לתת זרמים. אם כניסת חוק האריזות לתוקף יחוייבו המשווקים, בעזרת תאגיד נפרד, לאסוף את כל האריזות שיצרו\שיווקו. הווה אומר שכל האריזות עומדות לקבל “פקדון” כדי לעודד רשויות להפריד ולמסור את האריזות. כל שעלינו לעשות הוא לרכז אריזות אלו (מופרדות לזרמים או לא) ולספקם לתאגיד האיסוף בתמורה לתשלום. ניתן יהיה להעמיד בכל שכונה מרכז אצירה בדומה לשלנו – אם כי גדול יותר (מדריך נפרד על מרכז האצירה בקרוב – מבטיח) לאסוף את הסחורה ולמוכרה.
קצת מספרים
אדם מייצר 1.6 ק”ג אשפה ליום, בממוצע ארצי. 40% מתוכם מהווים חומר אורגני. בשכונה של 10,000 תושבים נקבל 2,000 טון חומר אורגני לשנה ועוד 2,000 טון אריזות. בהנחה של 300 ש”ח לטון אנו מדברים על עסק שמכניס לשכונה 1.2 מליון ש”ח בשנה – כל שנה.
למה כדאי לעירייה להכנס למבצע מורכב שכזה? ישנן התועלות רבות אך כדי להתחיל עם אנשים שלא מעניין אותם הקו התחתון המשולש, ניתן קודם תועלת מיידית. ניתן לתת הנחה לגזבר העיירה שישמור לעצמו 200 אלף שח כדי שירגיש טוב עם עצמו ועדיין לחיות טוב מהיתרה.
תועלות נוספות:
- פיתוח כלכלה מקומית מקיימת: ודאי שמתם לב שיש הבדל גדול בין שהכסף יוצא מהשכונה לטובת תאגיד חיצוני השואב את הממון מהעיר לעומת כסף שנותר בשכונה. למרות שלגזבר העיר אין תועלת מידית מהעדפה לתשלום לתושביו, בעקיפין הוא יראה תועלת רבה בתושבים עשירים יותר שיתרמו לשפע הכללי בעיר.
- חסכון בהובלות: (חסכון כספי וסביבתי) גם בקומפוסט, שנישאר בשכונה, וגם בזרם היבש אשר ממויין ומרוכז במקום אחד. המשאית תוזמן לפי צורך ותחסוך הובלות רבות
- פתרון לאוכלוסיות רבות אשר כיום נמצאות מחוץ למעגל התעסוקה
- יצור קומפוסט רב לטובת יעור השכונה
- עידוד חנויות יד שנייה
- מודעות סביבתית לכלל התושבים בעקבות לקיחת האחריות האישית והקהילתית על הפסולת
- יצירת חוסן קהילתי וקהילתיות בתוך השכונה
- ועוד
שטר בן 10 בריקסטון פאונד עם פרצופו של דיויד בואי שנולד בעיירה
אבל ניתן לשפר תכנית זו עוד יותר ולהכפיל את ההכנסות ממנה. זאת על ידי תשלום לנאמני הפסולת בכסף מקומי, במקום בשקלים. דמיינו שטרות של 100 ש”ח עם פרצופה של זהבה בן, יוצאת השכונה, מתנוסס על גביהן
עתה יכולים הנאמנים לרכוש סחורה בעזרת כסף זה רק מחנויות מקומיות. באופן זה בעלי העסקים המקומיים צפויים להכניס לכיסם כמליון ש”ח בשנה! והנה הכפלנו את ההכנסה השכונתית!
איפה הדברים עומדים היום?
אני עסוק בבנית המודל והתכנית הכלכלית שלו. לאחר מכן נצטרך למצוא ראש רשות אחד משוגע מספיק לנסות. הוא יהפוך למפורסם מהר מאוד. הרשות שלו תהפוך לעשירה מהר מאוד. ותכנית ההפרדה המקובלת היום בארץ תתפוגג.
אם אתם במקרה ראש עיר ורוצים להיות החלוץ לפני המחנה. אם אתם יזמים שרוצים להכנס כשותפים, משקעים שרוצים להכנס, בעלי דעה וידע שרוצים לתרום,
אשמח לשמוע מכולכם
ובהצלחה לכולנו!
אם יקרה הנס וניצן הורוביץ ייבחר לראש העיר ת”א-יפו אני חושב שהוא יישמח לשמוע על מודלים ריאליים להפחתת אשפה והגברת המיחזור.
אני מדריך לפרויקט יבש רטוב במועצה איזורית משגב על יד כרמיאל.
שווה ליצור קשר להצפין ולהגיע למועצה , וללמוד איך ממיינים 12 סוגי “פסולת יבשה”. זכוכית- מותכת ומועברת לאמנים המקומיים. מתכת נדחסת ונמכרת כחומר גלם לתעשיה , אפילו קרטוני מיץ וחלב, שקיות נאספות ומשמשות למפעל מקומי שמייצר משטחים, טקסטיל למיון נוסף לתרומות והשאריות לגריסה וייצור שטיחים ויש עוד כמובן:
הנה דוגמה למגנט שאנו מחלקים לתושבים :
http://blogs.misgav.org.il/MisgavBlogs/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=850&FID=351&PID=0&IID=3844
בברכה,
דן.
חיינו בשוויץ אי אלו שנים, ואל מול הכלום שהיה אז בארץ בתחום המיחזור התחושה הכללית היתה שאנחנו עובדי זבל לכל דבר, אבל היה מאוד מעניין.
התמריץ שיש שם הוא די מדהים, ועובד נפלא:
– את הזבל ניתן להוציא מהבית רק פעמיים בשבוע בימים קבועים.
– את הזבל ניתן לשים אך ורק בתוך שקיות של הקנטון שלך
– מי ששם זבל בשקית רגילה, הזבל שלו לא נאסף מחד ומשטרת הזבל מאתרת את בעל השקית וקונסת אותו. כך גם לגבי אנשים שמוציאים את הזבל לא ביום הנכון.
– כל משפחה קונה בכסף רב את שקיות הזבל הללו והן למעשה הארנונה בכבודה ובעצמה. משפחה שמייצרת זבל רב תשלם עבורו כסף רב.
– עכשיו הקטע היפה- העיר מספקת לך אפשרות למחזר יחסית בקלות את רוב הזבל שלך: פלסטיקים נאספים ליד הסופרים. הזכוכיות והפחיות וקופסאות השימורים – במתקני רחוב עם מנגנוני צימצום נפח, יש לוח שנת הזבל שאתה מקבל ויש בו את כל התאריכים שבהם העיריה אוספת חומרים ספציפיים באיזור שלך: מתכות, גזם, נייר (השוויצרים מארגנים כל כך יפה את זבל הנייר שלהם, כאילו הוא הולך לתצוגה ולא לתוך דוד מים עצום, אנחנו היינו מתביישים בחבילה המצ’וקמקת שלנו…).
– מערך הGRATIS משומן: אנשים שלא צריכים כלים/רהיטים/בגדים יכולים להוציא אותם לרשות הציבור. אם החפצים לא נאספו תוך יום-יומיים אתה חייב להחזיר אותם אליך, אתה יכול לנסות לתת אותם לברוקן-שטובה (חנויות יד שניה הרבות בעיר) ואם אין דרך אחרת להיפטר מהם אתה חייב לקנות בולים בדואר בהתאם לנפח/משקל ולהדביק על הזהו על מנת שהאוטוזבל יפנה לך את הדבר.
– חלק מהשרותים שהעיר נותנת זה סיור זבל שמראה לך את כל האספקטים של נושא הזבל בעיר מהקרמטוריום על מסננותיו ועד הקומפוסוטיירים השכונתיים. זה נסיון לא רע לאפס את כל תושבי העיר, גם את הנרפים שבהם.
———————————————————————————–
– כל המערך מבוסס על משמעת ציבורית ושיתוף פעולה בין שומרי החוק ומשטרת הזבל אל מול פושעי הזבל…
ולמה כתבתי את כל זה?
ממקום מושבנו בקסטל, מאוד בולט לעין שכל נושא הזבל כל כך לא מעניין את אף אחד. מעבר לעניין הסילוק של הדבר הזה מהעיניים שלהם.
אנשים זורקים ה-כ-ל לפח, משתמשים בחד”פ בלי הכרה. למה ללכלך כוסות אם אפשר לשתות אך ורק מכוסות פלסטיק חד פעמיות? שלא לדבר על – למה לטרוח לזרוק לפח כלשהו, אם אפשר לזרוק ברחוב?
בקיצור, באיזשהו מקום מהלך כזה, כלכלי ככל שיהיה חייב לעבור קודם שלב של הכרה בערך והכרה בערכים. כשאנשים שאוספים מתכות מפרקים לשם כך טלויזיות וחושפים את עצמם ואת הסביבה לחומרים מסוכנים עושים יותר רע מטוב. שלא לדבר על גניבת מתכות ישירות ממסגריות (גם את זה יצא לי לראות), שהיא גניבה ומיחזור מיותר.
המודל השוויצרי (פדנטי ככל שיהיה) מפמפם את ההבנה הזאת ואת ההערכה וההכרה בזבל כך שהשקעה של שעתיים שבועיות בזבל לא נראו לנו כמו בזבוז זמן: מיון, ניקוי, איחסון, אריזה, הליכה למתקנים שכונתיים, דחיסה וצימצום של הזבל-של-ממש בתוך השקית היקרה מפז :-) היינו מוציאים 2 שקיות פצפונות של 17 ליטר בשבוע, וכל זאת עם תינוק בחיתולים (כן, גם אותם למדנו לצמצם בהמשך חיינו).
בכל תוכנית כזו אין תחליף למודעות של האוכלוסיה. בהרבה מקומות וזמנים התעסקות בזבל תמיד היתה קשורה בעוני ובקושי. המודל השווייצרי יצר ערך גדול לזבל גם בתוך חברה שבעה מאוד. משם יותר פשוט להביא מודל כמו שאתה מתאר לידי מימוש אפקטיבי.
את נושא הכסף השכונתי צריך לבדוק גם ברמה החוקית – במדינה שבה ברטרים אינם חוקיים, אם כי זה נשמע ממש כיף….
שתי התגובות שלך שרון מאוד מלמדות ותודה לך על כך
אכן יש מגבלה בתכנית שלנו – שהיא מעודדת ריבוי פסולת ולא את הפחתתה
אך מכיוון שלא אני מחוקק החוקים אלא רק מנסה לעקם אותם לטובתי
זה הכיוון או העיקום הכי טוב שמצאתי בתנאים הקיימים
תודה שרון, מרתק
רעיון טוב מאוד על פניו, אבל עם קצת הניסיון שיש לי בפרוייקטים ירוקים אני רואה פה 2 בעיות:
קודם כל אקדים ואומר שכל מה שאני כותב פה הוא בגדר ביקורת בונה ולא חס וחלילה להוריד אותך מהרעיון, אני רוצה לעזור בכך שאולי ארחיב לך את הראיה והתפיסה.
אז כמו שאמרתי:
1. לחוק האריזות יש גם אותיות קטנות, ויש לו הגדרה לאריזה ולמחסנית, כשמחסנית לא מחייבת לפי חוק האריזות והגדרתה היא אריזה שלמוצר אין תכלית בלעדיה, הדוגמא הטובה ביותר היא באמת מחסנית הדיו של המדפסות, לדיו אין ערך בלי המחסנית שלו, דוגמא נוספת היא הקפסולות קפה של נספרסו, למרות שהתחילו עכשיו בפרוייקט איסוף שלהם, הקפסולה נחשבת למחסנית מכיוון שלקפה אין משמעות ללא הקפסולה. צריך לשים לב לכל מה שאנחנו מנסים למחזר ולראות מה נופל לתוך ההגדרה של של חוק האריזות כאריזה ומה כמחסנית.
2. לפי הניסיון שלי בפרוייקטים סביבתיים הבעיה הכי גדולה היא הגורם האנושי. וזאת לפי דעתי הבעיה בכל הנושא הסביבתי היום בארץ ואפילו בעולם. בשביל האוטופיה שתיארת צריך 100% השתתפות של תושבים, ברגע שבניין אחד אין לו כח, או כמה משפחות שאין להם כח ללכת למיחזורית כדי לזרוק את בקבוקי הפלסטיק זה דיי דופק את העניין, ובדר כלל גם אם יש היענות של 100% היא לא נשמרת לאורך זמן ומחזיקה מקסימום כמה חודשים טובים. ביום שתצליח להגביר את המודעות לשכונה שלמה ל- 100% מהתושבים אתה תצליח בכל פרוייקט שתרצה לעשות בכל נושא סביבתי שרק תחפוץ בו.
אל תשכח שגם שיתופי פעולה עם בעלי תפקידים וחברות טיפול ופינוי פסולת היא לא תהליך פשוט, לרוב האינטרס הראשון והחשוב ביותר שלהם זה כסף, ואי אפשר להאשים אותם בזה, הם מנהלים עסק לכל דבר ועסק חייב להרוויח.
עם כל האמור, אשמח לראות את הפרוייקט ממריא ונכנס לשכונה אחת לפחות שתהווה מעיין אלפא לכל הניסיונות והבחינות, ושייצא מודל סביבתי- עיסקי- חברתי- קהילתי שיהווה מודל לכל הארץ ואלי אפילו לעולם, אני רק יודע שאני אשמח לגור בשכונה שכזו…
אכן הכוונה שהיא שכולנו נשמח לגור בשכונה כזו
הכוח של הפרוייקט הנל הוא בביזוריות ובתגמול האישי המובנים בתוכו
1. לגבי ה”נתיב היבש” אנשים שאוספים גם היום פסולת למיחזור יאספו גם את הפסולת הזו. כי זה שווה להם כסף. עם ישראל פחות מחובר לדובי הקוטב אך מחובר מאוד לכך שזו הפרנסה של אנשים שאין להם, וישמח להשאיר בנקודות נכונות את האריזות. ואם לא, לצערי האנשים שאין להם גם יודעים לאסוף מתוך פח הזבל…
ב. לגבי הקומפסט – נאמר כבר הכל
אכן יש אתגרים חברתיים משמעותיים
אכן כשנפצח את העניין הפסולת תהיה רק ההתחלה של דברים מדהימים שנוכל לקדם בשכונה!
האתגר בכל יצירה של מערכת שכונתית היא יצירת הנהגה מקומית שגם תדע לפעול למול התושבים, גם תהיה מחויבת ובעלת פניות להתעסק ביצירה של הכלכלה המקומית, וגם תדע מתי לשתף פעולה ומתי להתעמת עם המערכת הקיימת.
זה האתגר הגדול בעיניי ביצירה של כל מערכת או קהילה מקומית.
השאלה איך יוצרים את זה?
במודל הזה יש צורך בחברה, חלצ או עמותה שיקדמו את הנושא
יש כסף במודל הזה להעסקה של “מנהיגות” שכזו
ועדיף כמובן שתהיה גם מקומית…
סה”כ אני אוהב את הרעיון, אבל יש כאן לי בעיה מסויימת עם ההשענות של התכנית על רגולוציה (חוק האריזות, חוק הפיקדון, וכו’). הבעיה העיקרית עם הרגולציה הזו היא שהיום המערכת מוציאה משאבים רבים על האיסוף (כולל הפקדונות עצמם) וברוב הזרמים שנאספים עדיין אף אחד לא משתמש. (קראו את ההקדמה של הכנת כוס מבקבוק בירה, למשל). כך שכרגע, עד שהתעשייה תשתנה באמת, לפסולת הזאת אין באמת ערך בתוך המערכת הכלכלית. הפיקדון הוא תמריץ לאיסוף, ואז צריך גם תמריץ לתעשייה שתעשה שימוש בחומר גלם ממוחזר (שזה עוד כסף) וכן הלאה.
אני הייתי משלב בתכנית כמה מנגנונים יותר ברי-קיימא, שלא רק מסתמכים על הערך של הפסולת באופן עקיף ומומצא (בקבוקי זכוכית 330 מ”ל מפקדון נערמים בדיוק באותן ערימות של זכוכית מפחי המחזור, כשאלו שווים 30 אג’, והשניים “לא שווים כלום”), אלא נותנים ערך אמיתי לפסולת באופן מקומי. יש לי כמה רעיונות, ולפחות אחד מגיע מפרוייקט טרניזשן טאון לונדון (נראה לי), דוגמא חיה ובועטת לבית מלאכה לאמנים שעובדים עם זבל בתמורה למקום ואף מוכרים את התוצרת בחנות שהעירייה עצמה מקדמת (או משהו כזה).
יתקן אותי The Hub Master יואב אגוזי, אם אני טועה.
היתרון של רגולציה הוא שהיא לא מנסה ליצור בכוח לדברים שהשוק לא נותן להם ערך, אלא מכריחה את השוק לתמחר את הדברים שבלי רגולציה נוח לו להתעלם מהם: העלות האמיתית של כריית מחצבים, העלות האמיתית של זיהום והעלות האמיתית של הטמנת פסולת.
יכול להיות שאם דווקא נעמיק ונרחיב את הרגולציה הזאת, נכריח את השוק לתמחר את הזבלברמה ריאלית יותר, ואז השוק כבר ימצא בעצמו מה לעשות איתו.
כרגיל אסף אתה צודה
אבל כאן הכוונה שלא לסבך שלא לצורך
כי כבר ככה התכנית שאפתנית
אכן כאשר הדברים יקומו ניתן יהיה לייצר פרוייקטי משנה שיבצעו אפ-סייקלינג, שימוש חוזר, תיקון ושדרוג כדי להעלות את ההכנסות
לדוגמא השימוש בטקסטיל היום בשכונתנו
חנות וינטאג — שוק בשקל —- מיחזור
אותו הדבר ניתן לעשות עם הזכוכיות, הקרטון ומה לא….
יש איפשהו כאן מאמר שמתייחס למצב הנוכחי בארץ בכל הקשור למימוש של כל חומרי המיחזור האלה? אם בדאון סקיילינג ואם בהחזרת חומר הגלם למצב ראשוני?
גם ברמת האיסוף הדברים לא נראים רציניים מכאן – יצא לנו להגיע פעם עם כמה ארגזים שנדרשו למיחזור ספציפי שאין בשכונה. הגענו מלאי תחושת חלוציות למרכז מיחזור בגבעת שאול והמחזה היה עצוב ומוזנח. הרבה פריטים התגוללו במקומות שונים. והיה ממש מסריח.