אנ-סקולינג Unschooling – למידה מתוך החיים

חינוך, חברה וקהילה

האם באמת אפשרי שילדים ילמדו קריאה, כתיבה, חשבון, טבע ועוד, בלי שילמדו אותם ובלי שיבחנו אותם? איך זה קורה? ומה אנחנו המבוגרים יכולים לעשות כדי לא להפריע לתהליך הלמידה הטבעי? על כך במאמר זה.

האם באמת אפשרי שילדים ילמדו קריאה, כתיבה, חשבון, טבע ועוד, בלי שילמדו אותם ובלי שיבחנו אותם? איך זה קורה? ומה אנחנו המבוגרים יכולים לעשות כדי לא להפריע לתהליך הלמידה הטבעי? על כך במאמר זה.

"עבור בני אנוש, הלמידה הינה טבעית כמו הנשימה" – ג'ון הולט*

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן מאמר בשם חינוך מקיים – חינוך פרמקלצ'ר , שעסק בבית חינוך אקולוגי-קהילתי שאנחנו מקימות באיזור גדרה. ציינתי שם שאחת הגישות המנחות אותנו בהקמת בית החינוך היא גישת האנ-סקולינג (Unschooling)– או "למידה מתוך החיים" שהיא גם גישה חינוכית מקיימת. במאמר זה אני רוצה להרחיב את הדיבור על האנ-סקולינג הן באמצעות סקירה של טקסטים של ג'ון הולט (שנחשב אבי הגישה על ידי רבים) ודניאל קווין (סופר ועתידן אמריקאי) ותוך הבאת דוגמאות מניסיוננו האישי בעבודה ולמידה עם הילדים שלנו.

ראשית, אני רוצה לציין שבית החינוך עדיין לא נפתח (הוא מתוכנן להפתח בספטמבר 2013) ולכן עדיין נותר לנו לגלות כיצד ליישם את הגישה עם קבוצה גדולה יותר של ילדים. הניסיון המדובר הוא ברמה האישית – בבית עם הילדים שלי ובגן הורים שפעל אצלנו שנתיים ובו היו 8 ילדים.

עקרונות האנ-סקולינג

להלן כמה מהרעיונות העיקריים העומדים בבסיס הגישה:

1. ילדים זקוקים וצמאים ללמידה באופן טבעי:

wheelbarrow1-158x130זהו אולי העיקרון החשוב ביותר העומד בלב הגישה: ילדות וילדים, באופן טבעי, צמאים ללמוד, לחקור ולגלות את העולם שסביבם, להבין את העולם ולפעול בתוכו בצורה מיטבית כדי להשתלב בחיי המבוגרים. יצר הלמידה הוא יצר הישרדותי קריטי עבור כל ילד וילדה. הלמידה הופכת לעניין מפרך וקשה אך ורק כי אנחנו ההורים, המורים והמורות הורסים את יצר הסקרנות הטבעי של הילדים על ידי הוראה וכל המשתמע ממנה: מבחנים, ציונים, לחץ לעמוד בסטנדרט אחיד (שלעיתים הינו שרירותי למדי), עונשים ופרסים, לימוד חומר לא רלוונטי לחיי התלמידים ועוד…
הרעיון שלפיו צריך "לעורר מוטיבציה" ללמידה בקרב ילדים הוא מגוחך. הסיבה היחידה שצריך לעורר בהם את המוטיבציה הזו היא כי אנחנו קלקלנו אותה בכפייתנו עליהם ללמוד לפי הקצב ותכנית הלימודים שאנחנו קבענו עבורם.

2. אין צורך ללמד ילדים:

מכיוון שילדים צמאים ללמוד את עולם המבוגרים, אין צורך ללמד אותם שום דבר באופן אקטיבי (אלא אם כן נתבקשנו על ידם מפורשות). מה שילדים זקוקים לו כדי ללמוד הוא להיות בסביבה מגוונת של מבוגרות/ים שעסוקות/ים בדברים אמיתיים.

הולט מאמין שההוראה לא רק שאינה מייצרת למידה, אלא גם מונעת ומעכבת את הלמידה בשל הגורמים שצוינו לעיל (לחץ, מבחנים וכו').

"הוראה אינה מייצרת למידה… הלומדים מייצרים למידה. הסיבה שעובדה זו נשכחה היא שפעולת הלמידה עוצבה למוצר שנקרא ' חינוך', בדיוק כפי שהפעולה של הדאגה לבריאות עוצבה למוצר שנקרא 'טיפול רפואי'. הפעולה של חקר העולם נהפכה ל'מדע' – תחום מיוחד שכביכול עוסקים בו רק אנשים עם ציוד מיוחד ששווה מיליוני דולרים. אבל 'בריאות' היא לא מוצר ו'מדע' הוא משהו שאני ואת עושים כל יום בחיינו. למעשה המילה 'מדע' היא שם נרדף למילה 'למידה'." ג'ון הולט – "בלמידה מתמדת"

בתי ספר הם המצאה יחסית מודרנית (סוף המאה ה-17, תחילת המאה ה18). איך ילדים למדו לפני כן להסתדר בעולם המבוגרים? הם פשוט חיו יחד עם המבוגרים ולמדו את דרכיהם, כלומר למדו את כל מה שבאמת חשוב על מנת להסתדר בעולם. אם ילדה גדלה בשבט אבוריג'ני במדבריות אוסטרליה, למשל, היא למדה איך ללקט צמחים למאכל, לדוג, לארוג וכדומה מעצם העובדה ששהתה בקרבת נשים וגברים שהיו עסוקים במיומנויות חיים רלוונטיות אלה. בכל חברה, הילדים ילמדו את הכישורים והמיומנויות הרלוונטיות והחשובות עבורן/ם לתפקוד בחברה.

בהתאם לכך, בישראל של המאה ה-21, ילדים ילמדו בשמחה ובקלות את המיומנויות והידע הדרוש להם כדי לפעול בעולם המבוגרים: קריאה, כתיבה, חשבון, אנגלית ועוד. אם נאפשר להם גישה חופשית לבעלי מקצועות ועיסוקים שונים, הם אף ילמדו הרבה מעבר למה שבית הספר מלמד אותם. לדוגמא: נגרות, מלאכות שונות כגון סריגה, תפירה וכדומה, אפייה, גינון אקולוגי, הכרת צמחי בר, הקשבה לטבע, שימור תחושת האחדות עם הטבע. יתרה מכך, כל עוד אנחנו נכבד אותם ונקשיב לצרכיהם באמת, יישמרו בהם הערכים של אהבה וכבוד לזולת, הקשבה, אמפתיה, שיתוף פעולה וכדומה. ילדים סופגים את מי שאנחנו ולא את מה שאנחנו אומרות – כרגיל, המדיום הוא המסר (ועל כך אפשר לכתוב מאמר שלם..).

בנוסף, על פי הולט, לא רק שאין צורך ללמד ילדים – גם אין צורך לתקן את טעויותיהם! הדרך שבה ילדים לומדים היא ממש כמו הדרך שבה מדענים רוכשים ידע מדעי: הם שואלים שאלות, מניחים הנחות ואז בודקים את ההנחות שלהם אל מול המציאות ומסיקים מסקנות. אם הם עשו טעות, הם ימצאו אותה בסופו של דבר ויתקנו אותה בעצמם. דוגמא בולטת לכך היא "טעויות" דיבור של פעוטות – הורים רבים יודעים בוודאי שאין שום צורך לתקן את הדיבור של הפעוט. לאט לאט, בתהליך של ניסוי וטעייה, הפעוט ילמד בעצמו את הדרך הנכונה לבטא את המילים. תארו לעצמכן/ם שהיינו מתקנים כל טעות בדיבור של פעוט! כמה מהר היה עולה בו התסכול והייאוש שכה מאפיינים למידה בבית הספר!

3. למידה מתוך התנסות אמיתית

בבתי הספר, באופן כללי, אנחנו מלמדות את התלמידים מיומנוית וכלים באופן משעמם ורק אחרי שהם שולטים במיומנויות הם יוכלו ליישם אותן על משהו מעניין. כך לדוגמא, הם יקראו המון חוברות קטנות ומטופשות על "דנה קמה" ו"דנה נמה" וטקסטים שאינם באמת מעניינים, ורק אחרי שילמדו לקרוא היטב הם יוכלו להתקדם ולקרוא ספר שבאמת מעניין אותם. הם ילמדו ידע רב ללא שום אפשרות ליישם אותו על משהו אמיתי ומעניין (למשל: אלגברה, ביולוגיה, כימיה).
לעומת זאת, באנ-סקולינג העיקרון הוא הפוך: קודם מתנסים בדברים אמיתיים ומעניינים ומתוכם מגיעה והלמידה והידע האמיתי – הידע שנובע מתוך כך שהתבוננתי, חקרתי וגיליתי בעצמי. מתוך עיון בספרים, בשלטים, במגזינים לילדים ודברים אחרים שיעניינו אותי – אלמד קריאה וכתיבה; מתוך הצורך לבנות שולחן לבית החינוך – אלמד על זוויות וחשבון פשוט; מתוך הצורך לחלק שתי עוגיות בין 7 ילדים אלמד על שברים; מתוך הצורך לבנות את בית החינוך – אלמד על בנייה באדמה וגם חשבון (הכנת תערובת הבוץ דורשת כפל, חילוק, חיבור, חיסור). הדוגמאות הן אינסופיות.

yarid1

העיקרון הזה נשמע טריוויאלי אך הוא מביא איתו מסר מהפכני – הילדה מפנימה את המסר שהחיים מלאים בדברים מעניינים, מרתקים (!) ויפים לעסוק בהם ואל לה להתפשר על עבודה משעממת וחסרת משמעות בחייה. אם היא תרצה יום אחד ללכת ללמוד במוסד להשכלה גבוהה היא תוכל תוך חודשים ספורים להשלים בגרות ולעשות זאת – אך זה יהיה מתוך בחירה אמיתית ולא מתוך התפיסה ש"זה מה שאת אמורה לעשות: בית ספר – צבא – אוניברסיטה – עבודה". כלומר, קודם הילדה תמצא תחום עיסוק אמיתי ומעניין שהיא רוצה לעסוק בו ואחר כך היא תמצא את הדרך לרכוש את הידע שהיא צריכה בשביל לעסוק בזה (ויש דרכים רבות ללמוד, גם מחוץ לאוניברסיטה).

4. למידה מתרחשת כל הזמן ובכל מקום

"זה בלתי אפשרי להיות בחיים, בהכרה, ולא ללמוד משהו" – ג'ון הולט, "בלמידה מתמדת"

למידה מתרחשת בכל מקום וללא הרף – אנחנו לומדות מכל התנסות בחיים, מכל אינטראקציה עם העולם ולא רק מלמידה "פורמאלית". לכן, בעיני הולט, הרעיון לפיו אנחנו יכולים למדוד את הלמידה הוא שגוי. אין שום יכולת לווסת ולכמת אותה – זהו צורך אובססיבי של המבוגרים שאינו משרת את הילדים. הולט מציע שנרפה מהצורך הזה ונסמוך על הילדים שלנו שהם לומדים כל הזמן ומכל התנסות.
דוגמא בולטת ללמידה שאין אפשרות לכמת אותה היא ילדה שלומדת שפה חדשה בארץ זרה. הילדה יכולה לשהות בקרב אנשים שמדברים את השפה החדשה במשך כמה חודשים בלי לפצות פה – ופתאום כעבור כמה חודשים לדבר את השפה באופן שוטף. אילו היינו מנסים באמצע התהליך הזה למדוד כמה היא למדה, לא היינו יכולים לדעת איזו "כמות" של שפה היא כבר ספגה. רק בסוף התהליך פתאום התגלה כל המידע שהיא ספגה לאורכו. הדבר נכון לגבי שאר תחומי הלמידה באותה מידה.

הכנת חנוכיה - עבודה עם כלי עבודה אמיתיים

הכנת חנוכיה – עבודה עם כלי עבודה אמיתיים

דניאל קווין והאנ-סקולינג

בשנת 2000, הסופר האמריקאי דניאל קווין (Daniel Quinn) נשא הרצאה מרתקת על חינוך ועל אנ-סקולינג בשם: ''חינוך בבתי ספר – האג'נדה הסמויה".
ההרצאה הזו כל כך גאונית בעיני, שכשניסיתי להחליט אילו חלקים לצטט ולתרגם ממנה, מצאתי את עצמי מתרגמת את הכל. .בקיצור – שווה להשקיע ולקרוא באנגלית (אם תתעקשו אולי אתרגם את זה יום אחד)!

ובכל זאת, הנקודות המרכזיות בהרצאה (שהן גם עקרונות של האנ-סקולינג) הן:

• בניגוד לסברה הרווחת, בתי הספר אינם נכשלים כלל. הם פשוט מצליחים מאוד במטרה האמיתית, הלא-מוצהרת שלהם: להשאיר את בני הנוער כצרכנים בלבד (ולא שכירים) עד גיל מאוחר יחסית ולייצר כוח עבודה זול, שאינו מיומן, על מנת לאייש את המדרגות הנמוכות ביותר בסולם העבודה.

• ילדים לומדים לקרוא כמו שהם לומדים לדבר – על ידי הימצאות בסביבה של אנשים שמדברים קוראים וכותבים והרצון לקחת חלק בחיים של המבוגרים. במקום ללמד אותם דברים שהם בכל מקרה ילמדו לבד, בואו נלמד אותם דברים אחרים – שכיף ללמוד אותם! קווין נותן כדוגמא: ניווט לפי הכוכבים, בניית מחסה מאפס, הכנת כלי עבודה, זיהוי צמחי בר אכילים ולא-אכילים ועוד.

• הרצון והדחף ללמידה הוא גנטי והינו חלק בלתי נפרד מהיותנו בני ובנות אדם. זו הדרך שבה התרבות עוברת מדור לדור ולכן לא קיימת אפשרות שהילדים לא ירצו ללמוד. אין שום צורך לעורר בהם מוטיבציה ללמידה.

• באופן כללי, אנחנו זוכרים את מה שחשוב ושימושי עבורנו. לכן אין טעם ללמד בביה"ס כל כך הרבה חומר לא רלוונטי לחיים האמיתיים, שיישכח כעבור זמן קצר.

עוד מרעיונותיו המרתקים של דניאל קווין על חינוך ניתן למצוא בספר "ישמעאל שלי" שהוא השלישי בטרילוגיית ישמעאל המעולה.

הניסיון שלנו עם אנ-סקולינג

ברמה הביתית, אני נתקלת בתוצאות של האנ-סקולינג יום-יום עם שני ילדיי. תמיד מרגש אותי לגלות עוד ועוד דברים שהם למדו וספגו ללא שום מאמץ מצידי ללמד אותם – לדוגמא: קריאה, כתיבה, אנגלית, בנייה בבוץ, שיתוף ברגשות ובעיקר ערכים כגון שיתוף פעולה, הדדיות, חברות, ערבות הדדית. לעומת זאת, יש הרבה דברים שהם מלמדים אותי: סבלנות, הקשבה, כבוד אמיתי לחכמה שלהם – החכמה שמגיעה מהם ולא ממני.

ברמה הקולקטיבית יותר, החוויה החזקה ביותר שהייתה לי, שהמחישה לי את מהות הגישה והחוזק שלה, הייתה הבנייה של הדום עבור גן ההורים שלנו. גן ההורים התקיים במשך שנה אצלי בבית וכשנהיה לנו צפוף החלטנו להקים מבנה דום בחצר המשק. כל התהליך של הבנייה היה בשיתוף עם הילדים. הם ממש לא הגיעו לגן "מוכן" שמישהו בנה עבורם. חלק גדול מהבנייה נעשה במהלך שעות הגן, כלומר בשעות שבהן היינו אמורות, כביכול, "להפעיל" אותם בפעילויות שונות.

התחלת הבנייה של הדום

התחלת הבנייה של הדום

 

תהליך בניית הדום

תהליך בניית הדום

 

הדום מורם!

הדום מורם!

במקום "להפעיל" את הילדים, אנחנו בחרנו להיות עסוקות בבנייה של משהו אמיתי – של הדום, מטבח השטח, שירותי הקומפוסט וכולי. גם תהליך ריהוט הדום וארגון פנים-הדום נעשה יחד איתן/ם. תמיד היו ילדים שבחרו להשתתף, והיו כאלה שבחרו להמשיך לשחק במשהו אחר, אך תמיד כשאנחנו היינו עסוקות במשהו משמעותי, הכל זרם בצורה מופלאה ובהרמוניה מושלמת. לעומת זאת, כשניסינו "להפעיל" אותם בפעילויות יזומות, לא תמיד חוויתי זרימה מסוג זה, אלא בעיקר כאוס. הזרימה בפעילויות יזומות הגיעה בעיקר כאשר ה"גננת" שעסקה בפעילות הייתה מחוברת אליה באמת, כלומר כשהייתה לה תשוקה אמיתית לעסוק כרגע בציור או בפיסול או בתיאטרון וכן הלאה.

מסקנה: אם אנחנו עסוקות במשהו אמיתי – הילדים בדרך כלל ישתתפו ברצון או ימצאו עיסוק משלהם. ההזדמנויות ללמידה הן אינסופיות; כשיש פנאי, זמן וחופש, הילדים לומדים לא רק כישורים ומיומנויות שונות אלא גם את המשמעות של תהליכים ארוכי טווח, אורך רוח, את קסם וחדוות היצירה וערכים כגון שיתוף פעולה, קהילה, אחווה. האם את כל זאת ילמדו בבית הספר?

מה אנחנו יכולות לעשות?

כאמהות, אבות, אנשי ונשות חינוך אנחנו יכולים/ות קודם כל להכיר בכך שאכן אין צורך ללמד ילדים ולנסות להרפות מהפחדים והציפיות שלנו בנוגע ללמידה. רובנו עברנו התניה מאוד עמוקה לגבי הצורך בהוראה והפחדים הם רבים:
"מה אם היא לא תלמד לקרוא עד גיל 13??" ; "מה אם הוא רק ישחק בחצר כל היום??"

מה שיכול לעזור לנו להרפות מהפחדים הוא פשוט לצפות בילדינו. כמה דברים הם כבר למדו לעשות מבלי שלימדנו אותם? המון! זחילה, הליכה ודיבור הן דוגמאות בסיסיות. (הולט אף מתייחס לנושא הדיבור בספרו "איך ילדים לומדים" וטוען שאילו היינו מנסים ללמד ילדים לדבר כפי שאנחנו מלמדים אותם לקרוא, ילדים רבים היו נכשלים ומתקשים לדבר). כל אמא או אבא לפעוטות יודע/ת שהם הכי אוהבים לשחק עם ה"צעצועים" האמיתיים בבית: מפתחות, טלפונים, שלט-רחוק, סירים, מחבתות… בנוסף, הם אוהבים לחקות את תנועות המבוגרים: לשטוף כלים, לנקות בסמרטוט, לטאטא וכדומה. הם ממש צמאים ללמידה וחיקוי של "הגדולים".
אין שום סיבה להאמין שהדפוס שצפינו בו לא יחזור על עצמו גם בכל תחום בסיסי אחר בחיים.

כל דבר שאנחנו נעשה סביבם, הם ירצו באופן טבעי ללמוד. הדרך הטובה ביותר לעודד למידת קריאה וכתיבה אם כן היא לוודא שיש הרבה ספרים בבית ושהם יראו אותנו קוראים וכותבים בסיטואציות אמיתיות יומיומיות (קריאה בשעות הפנאי, כתיבת ברכות, רשימות קניות, מכתבים, קריאת שילוט ברחוב, בכביש וכדומה, קריאת הרכיבים על מוצרי מזון…יש אינסוף הזדמנויות כאלה).

הרעיון הוא להנגיש את העולם אליהם – להקשיב ולענות על שאלותיהם בתשומת לב או להפנות אותם למקור מידע אחר, לספק כמה שיותר הזדמנויות לחוות את העולם במלואו: ספרים, סרטים, מוזיאונים, אטלסים, וחשוב מכל – א/נשים אמיתיים/ות שעוסקים/ות בדברים אמיתיים ומעניינים, שמוכנים/ות לשתף את הילדים בעבודה או לפחות בתצפית.

אל תחכו לזמן שאתן/ם בלי הילדים כדי לעשות סידורים. קחו אתכן/ם את הילדים לכמה שיותר מקומות: לבנק, לדואר, למוסך, למספרה, למשרדי ממשלה, לחנות צילום, לספריה, לפארקים, לחורשה הקרובה לביתכן/ם, לעיר הגדולה (אם גרים במושב) או למושב/קיבוץ (אם גרים בעיר). קחו אותם למקום העבודה שלכן/ם – ילדים ממש רוצים לדעת מה אתן עושות שם! סעו ברכבות, אוטובוסים, מוניות שירות, רכבת קלה, אופניים, קורקינטים, סקייטבורדים. שתפו אותם בתהליכים שקורים בבית: כלכלת הבית: הכנסות, תשלומים וכדומה, החלטות לגבי שיפוצים ומעברי דירה, ועוד. הסבירו להם בגובה העיניים את מה שקורה – הם ממש רוצים לדעת ואם הם לא רוצים לדעת, הם ידאגו להעביר לכן את המסר הזה.

כאשר אתן נמצאות במקום כגון בנק או חנות, אל תפריעו לסקרנות של הילדה על ידי מתן עודף של הוראות ("אל תגעי בזה", "אל תזוז", "שבי כאן" וכולי). ילדים הם הרבה פחות הרסניים ממה שנדמה לנו. תנו להם להסתובב ולחקור ולשאול. ענו על כל שאלותיהם, אם יש כאלה, אך אל תעמיסו יותר מידי מידע אם לא נתבקשן/ם לכך. אם כל שאלה גוררת אחריה הרצאה של ההורה, הילדה תפסיק לשאול…
אם אינך יודעת תשובה לשאלה מסויימת, הפני את הילדה למקור מידע אחר: "אני לא יודעת, בואי נבדוק במגדיר הצמחים / נשאל את דוד איתן."

חשוב לנסות להמנע מהמלכודת ששמה "לראות כל דבר כהזדמנות ללימוד". הולט כותב על כך באריכות בספר "בלמידה מתמדת". אם יש עודף של ניסיונות ללמד משהו על כל דבר, זה גורם להתנגדות ומעכב את הלמידה.
שחררו ותנו אמון בילדיכן/ם. אני יודעת שזה קשה אבל זה מה שהן/ם מבקשות/ים מאיתנו.

לסיכום,

אני מזמינה אתכן/ם לקחת נשימה עמוקה, להתבונן בילדים ובילדות המופלאות שלכן/ם ובמנגנון הלמידה הטבעי שלהן/ם ופשוט לשחרר לחץ סביב נושא הלמידה. גם אם הילדה הולכת לבית ספר "רגיל", היא יכולה לקבל מסר חזק וברור מההורים שלה שהם סומכים עליה שהיא מתקדמת בדיוק בקצב שמתאים לה. מול ממסד שיכול לעיתים להיות אטום ומנוכר, מסר כזה הוא יקר מפז עבור ילדינו.

בימים אלה אנחנו בתהליכי הקמה של בית חינוך שיפעל על פי עקרונות האנ-סקולינג (וגם בהשראת האנתרופוסופיה): למידה מתוך התנסות מגוונת שמתרחשת במרכז אקולוגי שוקק חיים ועשייה, תוך התבוננות והקשבה עמוקה לצרכים של כל ילדה וילד. משפחות מאיזור גדרה (או שרוצות לעבור לאיזור) מוזמנות להצטרף אלינו לתהליך ההקמה.
כמו כן אנחנו בתהליכי חיפוש של מחנכ/ת מוביל/ה לבית החינוך ונשמח מאוד אם תפיצו הלאה את הבשורה:

modaa2013

לקריאה נוספת:

דניאל קווין – טרילוגיית ישמעאל: "ישמעאל", "סיפורו של בי" ובייחוד הספר השלישי: "ישמעאל שלי"
ג'ון הולט – "בלמידה מתמדת"; "איך ילדים לומדים"; "איך ילדים נכשלים"
איוואן איליץ' – "ביטול בית הספר" (De-Schooling Society)
פאולו פרירה – "פדגוגיית המדוכאים"
גלעד גולדשמידט – "עולמה של הילדות" – הספר עוסק יותר בחינוך ולדורף, אך יש בו סקירה מרתקת של התפתחות מושג החינוך.

*כל הציטוטים במאמר נכתבו במקור באנגלית, בתרגום שלי.

לתוכן זה נכתבו 31 תגובות

  • עומר זינגר |

    כתבה יפה ותגובות מעניינות :)
    בתור הורה לילדים שסובלים במערכת החינוך , רציתי לשאול – מה היא מדיניות משרד החינוך בנושא ? האם זה כמו בהומסקולינג ? שצריך אישור ממשרד החינוך בשביל הזכות – לא לשלוח את הילד לביה"ס ?

  • הודעה נחמדה, אנחנו גם בזה אותו עסק,אנו מודעים היום לתזונה שלנו וכמובן של ילדינו ומתחילים להבין שמה שנספג דרך העור חשוב לא פחות. החיתול עוטף את התינוק מיום הולדתו במשך שנתיים ימים לפחות, חשוב שעורו יהיה

  • היי אפרת, היי כולם/ן !

    האם בית-החינוך נפתח ?

    מדוע ללכת לבית-הספר/בית החינוך?

    לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

    היסודות האינטלקטואליים

    המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" — צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

    אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות?

    התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

    אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

    מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב, להשתמש בשכלך בצורה פעילה — זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

    טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים — רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו — מילת המפתח היא "שקוע" — הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

    מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

    האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים — במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

    אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

    אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

    כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית.

    בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם עושים, כל יום, כל היום.

    שבת שלום !

  • "…ממש כמו שהמדענים לומדים" – איזה קישקוש. מה אתן יודעות על מדענים? האשליות האלה על "ניסוי וטעייה" כנראה באו מאיזה מורה למדעים כושל. המדענים מתבססים על עשרות שנים של מחקר קיים שלומדים אותו בצורה הכי מסורתית שאפשר להעלות על הדעת. חוץ מזה המדע עובד בשיטה שהייתה נהוגה מימי ביניים, לחקות אותה מטופש. וכמובן שאפשר ללמוד הכל בניסוי וטעיה, רק שלתקן דיבור יקח חודשים אבל ללמוד ככה מתמטיקה יקח עשרות שנים.

    • אסף צ'רטקוף

      1. מתמטיקה, בהקשר שציינת כאן, אינה מדע.
      2. איך "להתבסס על עשרות שנים של מחקר קיים" סותר ניסוי וטעיה? אף אחד לא אמר שהיא אפשר להשתמש בידע קיים.
      3. ניסוי וטעיה זה קצת הפשטה של רעיון האנסקולינג. מודלינג, או דוגמא אישית של המבוגר לילד, היא חלק אחר לדוגמא. וכך, לא צריך לתקן את טעויות הדיבור, אבל כן צריך לדבר ללא טעויות בעצמך/כם/ן. וכך הילדים לומדים מלשהות במחיצת מבוגרים שמדברים ללא טעויות.

    • קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !

      כאשר מחנכים דנים ב"דברים הבסיסיים" שיש ללמדם את כל התלמידים בבית-הספר, אין נושא המקבל תמיכה גדולה יותר, מנושא המדע. אומרים לנו, שמכל הדברים החשובים עבור הצעירים אשר יהפכו למבוגרים במאה ה-21, ידיעת המדע מדורג — במקום הראשון. זה הצידוק הסטנדרטי לתכנית הנרחבת של לימודי המדע, החל בבית-הספר היסודי ועד לבית-הספר התיכון, תכנית הנתמכת בציוד ובספרי לימוד יקרים, והמאוישת על ידי צבא של מורים.

      לכן, יתכן שזה יבוא כהפתעה למרבית הקוראים, שלמעשה כל מה שנאמר לנו בנושא הוא מיתוס טהור. אין אצלנו היום בית-ספר בו מלמדים מדע. זורים חול בעינינו.

      הנה החדשה המרעישה. המדע, כמפעל של המוח האנושי, מאופיין על ידי תכונות בסיסיות מסוימות. הרשו לי למנות את החשובות ביותר שבהן:

      1. על אנשי מדע להיות בראש ובראשונה צופים זהירים, ועליהם להבחין בקפידה רבה בהתנהגותו של נושא חקירתם, יהיה אשר יהיה. בכל מקרה אסור להם להתבלבל או להכחיש את הנתונים.

      2. על מדענים ללמוד להפיק מנושאי חקירתם יותר מידע ממה שנראה במבט ראשון. עליהם ללמוד לתכנן ניסויים כאלה, השואלים שאלות המסוגלות להפיק תשובות בעלות משמעות, תשובות המעניינות אותם. ועליהם לרשום בקפדנות ובכנות את התשובות, ללא כל התחשבות באם התשובות אשר מתקבלות הן אלה אשר החוקרים ציפו להן וחיכו להן, או לא.

      3. על מדענים — ביחוד מדענים טובים ויצירתיים, מהסוג שאנחנו משתוקקים שיהיו לנו בשפע — ללמוד להשתמש בדמיונם בחופשיות, לתת הסברים חדשים ובעלי משמעות לתצפיות חדשות. כדי לעשות זאת ביעילות, עליהם לשמור על ראייה של הדברים באופן פתוח וחסר פניות עד כמה שאפשר, ולצמצם עד למינימום את מטען הדעות הקדומות והתפישות המוקדמות.

      אם כן, על מדענים טובים להיות סקרנים עד מאוד, זהירים, כנים, בעלי דמיון, וגמישים בחשיבתם.

      כדי להבהיר נקודות אלו עוד יותר, הבה נשווה את המדע עם תחום לימוד אשר נחשב בדרך כלל כקוטב נגדי: הדת. ההבדלים ממש בולטים לעין. נקודת ההתחלה של הדת היא האמונה, שהיא בהכרח מעבר (אם כי לא בהכרח בניגוד) לניתוח הרציונלי. הדת מבוססת על ערכת אמיתות (דוגמות), אשר בדרך כלל מאמינים שהן נובעות מהשראה אלוהית, וכמובן שאינן נגזרות פשוט מעשייה איזושהי של המוח האנושי. על תאולוגים גדולים להתמצא היטב במנהגים מסובכים אשר מועברים מדור לדור, לעתים במשך אלפי שנים, והמעובדים על ידי מאות הוגי דעות דגולים לפניהם. חידוש בדת, במידה שהוא מתבצע, קורה על ידי התערבות אלוהית, לא על ידי עשייה אנושית.

      כעת, הבה ונתבונן במה שנחשב היום כהוראת המדע בבתי-הספר. הביטו וראו, זה זאב בלבוש של כבשה! מדע המוצג בצורה של דת בכל מקום!

      הפעילות העיקרית, למעשה הפעילות המשמעותית היחידה אשר עוסקים בה בכל שיעורי המדע היא הוראת התיאוריות המדעיות האחרונות הנפוצות בצורה של אמיתות. ספרי הלימוד הם הגנזכים של האמיתות האלו. מלמדים את הילדים מתוך הספרים כיצד נראים הדברים. הם לומדים את מילון המדע ("האלף-בית המדעי"!),"חוקי" המדע, על גיבורי המדע (שווי-ערך של המדע לכהנים או לקדושים). השימוש עצמו במילה "חוק" הוא בגידה חרישית: ללא כל קשר למה שיכולים מדענים אמיתיים להתכוון כאשר הם משתמשים במילה, מורים ותלמידים למדע בבית-הספר מקבלים את המילה במובן של תיאור מדוקדק כיצד ומדוע משהו קורה. חוקי מדע נתפשים כמציאות אמיתית ובלתי ניתנת לשינוי. מעט אנשים מבחינים שלמעשה כל "חוק" הכתוב בספרי הלימוד של היום שונה לגמרי מה"חוקים" אשר נכתבו בספרי הלימוד לפני מאה שנה; ואלה, בזמנם, דמו במעט למה שהיה ידוע כ"חוקים" לפני מאתיים שנה; ומעט מדענים יחלקו על כך שה"חוקים" אשר יהיו תקפים בעתיד בעוד מאה שנה יהיה להם מעט במשותף, אם בכלל, עם מה שבתי-הספר מלמדים היום כאמת מדעית.

      מטרת הקורסים למדע כפי שהם מועברים בבתי-הספר היא "לפטם" את ראשי הילדים עד כמה שאפשר יותר במידע על החשיבה האחרונה של המדענים. לתלמידים לא ניתנת האפשרות לקבל או לדחות ולו במעט מהחומר הזה: הוא מוצג כאמת, וכאשר הם נבחנים, מצופה מהתלמידים שיחזרו עליו, ושיקיאו אותו באותה הצורה שניתן להם. למעשה, אחד המאפיינים העיקריים של הסטנדרטים הלאומיים שהם תעמולה ראוותנית ושהנשיא והמושלים דוחפים, הוא הכנסת סידרת מבחנים במדע אשר תינתן לכל התלמידים, על מנת לקדם עד כמה שאפשר את הקליטה הרחבה ביותר של האמיתות המדעיות האחרונות.

      גרועים, אפילו מההרצאות בכיתה ומספרי הלימוד הם הקורסים השונים למעבדות המדע ועבודות השדה. אומנם כל ספר הדרכה למעבדה מדגיש למעשה חזור והדגש את חשיבותם של התצפיות, של הרישום הקפדני, וכו', אך העובדה היא שכל ניסויי-המעבדה הם ציוויים בהם "התוצאה" הנכונה ידועה מראש — תוצאה אשר התלמידים צפויים לקבלה, או להגיע אליה בדרך זו או אחרת. לכן, תלמיד אשר מודד בקפידה את כל מה שנאמר לו למדוד (כבר התרחקות עצובה מהמדע האמיתי) ומוצא שהאצת כוח המשיכה, בהתאם לניסוי שלו, היא 35ft/sec/sec, אין אנו משבחים אותו על כך שגילה עובדה חדשה, אלא נאמר לו שהוא בלבל את הניסוי, היות והתשובה הנכונה היא 32ft/sec/sec. לא רק שהמעבדה איננה מדע, היא אף גרועה מזה: היא מותירה בדיוק את הרושם המוטעה של מה זה מדע, על ידי כך שמביא את התלמידים להאמין שעוד בטרם התחילו, ישנה תשובה "נכונה" איזושהי המוכתבת מראש. כמה רחוקה דרך זו מגילוי האמת על ידי הסתכלות בלתי משוחדת!

      הדבר האחרון, אשר כיתה ללימוד מדע בנויה כדי להכיל בתוכה, הוא קבוצת תלמידים, באמת סקרנים אודות סביבתם ואשר רוצים לעסוק ביוזמתם הם, בלימוד דברים אשר באמת מעניינים אותם. כמו-כן, כיתה ללימוד מדע איננה יכולה להתמודד עם תלמידים אשר יש להם רעיונות משלהם כיצד לתת הסבר לדברים, ואשר רוצים לשחק עם רעיונות אלה, לדון בהם, לבחון אותם. פעילויות אלו לא יניבו ציונים טובים במבחנים, לא יכינו תלמידים למבחנים להישגיות או לכיתות למחוננים — במילים אחרות, לא יפיקו אף אחת מהתוצאות אשר בתי-הספר מעוניינים בהן יותר מכל. העובדה הפשוטה היא שתלמידים שהיו עושים דברים אשר באמת היו מכשירים אותם להיות מדענים טובים, לא היו מתאימים כלל לתכניות המדע ההמוניות של בתי-הספר.

      כל הטיעונים האלה של המחנכים, על חשיבותו של המדע בתכנית הלימודים, הם שטות יומרנית — שטות יומרנית יקרה; והם מפיקים את ההפך ממה שהם מבטיחים. הם מפיקים תלמידים סבילים אשר עושים את מה שנאמר להם לעשות, לומדים בעל פה מה שהם אמורים ללמוד בעל פה, עובדים קשה על מנת לקבל את התוצאות אשר נאמר להם שהן התוצאות הנכונות, ומכניעים לגמרי את סקרנותם, את דמיונם ואת כושר הביקורת שלהם. המפעל המדעי במדינה זו יתכן והיה הרבה יותר קדימה במרוץ, אם היו מבטלים לגמרי את הוראת המדע ברמה הטרום אוניברסיטאית הקיימת היום.

      [ קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !, חינוך באמריקה, מבט מסדברי ואלי, דניאל גרינברג, בית הספר סדברי ואלי , 1992. ]

      [ School Science Courses Don't Teach Science at All!, Education in America, A View from Sudbury Valley, by Daniel Greenberg. Sudbury Valley School, 1992. ]

  • .
    .
    כדי ללמוד דמוקרטיה – וכדי לשפר אותה – חייבים להתנסות בה !
    .
    .
    רבות מדובר בימים אלה על החשיבות ללמד ערכים דמוקרטיים בבתי הספר הממלכתיים שלנו. נראה שבעלי טורים בעיתונים, איגודים מקצועיים למורים, ארגונים ציבוריים, ואנשים בעלי השקפה לאזרחות טובה מבחינים פתאום שהנוער שלנו גדל בור ובלתי מחויב לעקרונות הנעלים עליהם מבוססת המדינה שלנו.

    אומנם אני מסכים לגמרי שקיימת בעיה, חוששני שהתרופה המוצעת — יותר שיעורים באזרחות ו/או ב"דמוקרטיה", לרבות לימוד מגילת העצמאות — היא לא יותר טובה מהמחלה. מדוע קורה שאנשים מתעקשים לחשוב שהפתרון לבעיות של החיים האמיתיים הוא לדבר עליהן? האם מישהו באמת מאמין שלכפות על ילדים לעבור עוד קורס ישיג יעדים משמעותיים אמיתיים? אנחנו איננו יכולים אפילו להביא את הילדים שלנו לקרוא או לכתוב או לעשות חשבון כהלכה, למרות אינסוף השעות של מאמץ בכיתה. האם נהפוך אותם למגני החופש והדמוקרטיה על ידי התאמת תכנית הלימודים פעם נוספת?

    העובדה הפשוטה היא שילדים אינם מחויבים לעקרונות דמוקרטיים, או לחופש מדיני, או למגילת העצמאות, או לחוקי היסוד של המדינה, כי הם בעצמם אינם מתנסים באף אחד מהנושאים הנעלים האלה בחיי היומיום שלהם, ובייחוד, בבתי הספר שלהם. לילדים אין זכויות בבית הספר, הם אינם משתתפים בקבלת החלטות משמעותית בבית הספר (אפילו כאשר ההחלטות משפיעות במישרין על חייהם), כמו כן, אין להם חופש להגדרה עצמית בבית הספר. למעשה, בתי הספר הם דגמים של אוטוקרטיה — לפעמים נדיבים, לפעמים אכזריים, ותמיד בהתנגשות ישירה עם העקרונות עליהם מבוססת המדינה שלנו.

    כמה ריקים מתוכן נשמעים כל השעורים האלה באזרחות ובהיסטוריה בבתי הספר, כאשר קהל שבוי של תלמידים אשר חלק גדול מאותה מגילת העצמאות ומאותם חוקי היסוד של המדינה כלל אינו חל עליו, חוגג, בכיתה אחרי כיתה, את שנת ה-65 למדינה!

    הדרך להבטיח שלאנשים בני כל הגילים תהייה מחויבות עמוקה ל"דרך הדמוקרטית" היא להפכם לשותפים מלאים בה. נהפוך את בתי הספר שלנו לדמוקרטיים, ניתן לילדינו את חופש הבחירה ואת זכויות האזרח הבסיסיות בבתי הספר, ולא תהיה להם בעיה להבין מה משמעותם של הסובלנות, של כבוד האדם, של המודעות העצמית, ושל האחריות.
    .
    http://www.sudval.org/
    .

    • צר לי שכנראה איש לא מעוניין כאן שהילדים ילמדו וידעו על יצירת חברה צודקת, על שיטת השלטון של מדינתנו — ולאן מובילים אותנו הפוליטיקאים שלנו. האם זה לא דבר חשוב לדעת ? האם זה לא דבר שחשוב שידעו ילדינו ?

      כנראה שאנחנו חיים בנִירְוָנָה — לא במדינת ישראל, במזרח התיכון, על כדור הארץ ובמאה ה-21.

  • אברהם יצחק מאיר |

    כל הכבוד!!

    אני אישית צברתי את רוב הידע בחיים, בתחום העיסוק הנוכחי שלי ובכלל ידע כללי ומועיל – רק אחרי שצלחתי את מוסדות החינוך.

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן