אביו החורג של מוש, היה הסנדלר האחרון של איילת השחר. בילדותו מוש היה עובד בסנדלריה ומסייע בכל מיני דרכים. גם אחרי שהסנדלריה בקיבוץ הפסיקה לתפקד והתחילה לצבור אבק, היא הושארה ממש ממש כמו שהייתה לפני חמישים ושישים שנה. כך כשמוש חזר למקום אפשר היה לפתוח את הסנדלרייה ממש בניחוח של פעם. ייצור עצמי מקומי אמיתי.
יש לי עניין עם סנדלים, הם מסמלים בעיני איזה תום או פשטות. בקיץ אני נועל סנדלי שורש, שמיוצרים בארץ, באיזור טירת הכרמל.
מאז שביקרתי שם והתרשמתי מהמקום, אני שמח להקפיד לרכוש את הדגמים שלהם שמיוצרים כאן. כשהתחתנתי חיפשתי (ומצאתי) סנדלים תנ”כיים כמו של פעם – פשוטים.
בשבוע שעבר ביקרתי עם בנותיי ועם רומן בסנדלריה של מוש הראל מאיילת השחר, והכרנו עולם חדש ומופלא. או בעצם – ישן.
אביו החורג של מוש, היה הסנדלר האחרון של איילת השחר. בילדותו מוש היה עובד בסנדלריה ומסייע בכל מיני דרכים. גם אחרי שהסנדלריה בקיבוץ הפסיקה לתפקד והתחילה לצבור אבק, היא הושארה ממש ממש כמו שהייתה לפני חמישים ושישים שנה. כך כשמוש חזר למקום אפשר היה לפתוח את הסנדלרייה ממש בניחוח של פעם. ייצור עצמי מקומי אמיתי. בשיתוף הקיבוץ והמועצה לשימור אתרים הוא שיפץ את המקום, שיחזר, חקר ופתח שם לא מזמן את “הסנדלריה”, שפועלת ממש ממש כמו שפעלה לפני שנים – אותן מכונות, אותם חומרים ואותה אהבה לעבודה וליצירה. אהבה שמוש מכניס למבנה הזה.
כשביקרנו שם מוש הראה לי קופסה של תה ויסוצקי שנראה שעברו עליה שנים רבות. היא עדיין עם התיונים בתוכה. הוא פתח מגירה ומצא את רשימת העולים לכיתה א’ בקיבוץ בשנת 1954 ואת מידות הרגל שלהם, כדי שיוכלו להכין להם סנדלים או נעליים.
חדר הייצור
היה לנו שם יום מופלא. הבנות (וגם המבוגרים) הסתקרנו מהמכונות, מהשיטות ומהכלים. בנינו ביחד סנדלים מיניאטורים מעור עם פטישי עץ, מספריים ענקיות ומחורר. הבנות יצרו לעצמן גם צמידים מעור. אנחנו המבוגרים הסתקרנו מהמכונות, מהעורות. בשביל היסטוריון כמוני זה היה ממש כמו להסתובב באתר ארכיאולוגי, אבל כזה שעדיין פועל.
למדנו שוב כמה חשובה העשייה והכלכלה המקומית. למדנו על בעל מקצוע, שייצר ומייצר בקהילה שלו, לאנשי הקהילה ומתפרנס ממלאכתו. שמענו את סיפורי העבר של המקום ואת הסיפור של מוש, שהחזיר לחיים מלאכה שהולכת ונעלמת.
הסנדלריה באיילת השחר מציעה סדנאות, סיורים, הסברים וכמובן – סנדלים. תנ”כיות. בטעם של פעם, פשטות ובעבודת יד.
לי זה מיד מעלה את הצורך לחדש את המערך שלנו לעידוד כלכלה מקומית ובעלי מלאכה מקומיים לא רק באוכל – בכל מה שאפשר, נעליים, ארונות, בגדים… אין לזה סוף, וטוב שכך.
הבנות ואני הזמנו סנדלים בעבודת-יד לפי מידה. מדדו לנו את הרגל ונתנו לנו לבחור את צבע הסנדל ואפילו צבע החוט שבו יתפרו.
מאז הביקור מסתובבת ביתנו הצעירה, נגה, חוזרת ומצהירה בכל הזדמנות שהיא רוצה להיות סנדלרית ודורשת שנשיג כלי עבודה כי היא צריכה להתאמן.
אם ילדינו יחוו ויראו שיש בעלי מקצוע אמתיים בקהילה סביבם – הם יוכלו לפתח מגוון גדול של כישורים, להכיר את המקום ממנו מגיעים הדברים בהם הם משתמשים, יוכלו ללמוד כיצד להכין חפצים יומיומיים, ובעיקר – הם יגדלו לתוך מציאות שבה בעלי מלאכה הם חלק מובן-מאליו ומהותי בקהילה ובכלכלתה.
לאתר הסנדלריה באיילת השחר – (כולל פרטים ליצירת קשר ושעות פתיחה)
חבל שמלאכה נבנת על ייסורים של בריות אחרות
אין שום סיבה לקנות או להכין נעלים או כל פריט לבוש אחר מעור
שישנם כל כך הרבה חלופות טובות ואקולוגיות שלא מערבים הרג של בעלי חיים
אם המילה אהבה שמצוטטת בקטע זה כ”כ הרבה יש בה ממש, הרם את נס המרד והפץ אהבה לכל הבריות,צור סנדלים איכותיים מחומרים טבעיים וצמחיים
בכך באמת תפיץ אהבה ולא רק רומנטיקה בדויה שמבוססת על אכזריות
לדעתי ראיתי על זה סרט דוקומנטרי.
תודה על השיתוף.
אריק
במערבולת הקדחתנית של החיים, כאשר לכסף ניתן משקל יתר, והחומריות משחקת משחק אכזרי של אי שפיות, הנוסטלגיה לימים קשים יותר, גואה. בעלי מקצוע כפופי גב שתיקנו לנו את הנעליים, את המיטריות,ותפרו את ילקוטי בית הספר, נסעו על אופניים וחידדו לנו את הסכינים באבן משחזת ומעט מים,היה באמת קשה כמו הקשה של הלחם של אז, אבל היתה שמחה בלב, לא היינו חולים, ולבעלי המלאכה היתה גאווה. אני שמחה על על הצעירים החוזרים לאותם מקצועות ושמחה עוד יותר שאתה מחפש וכותב עליהם. כי אפשר גם אחרת.
תודה מאיר.