חינוך מקיים – חינוך פרמקלצ'ר

חינוך, חברה וקהילה

מהו "חינוך מקיים" במובן הרחב ביותר של המילה? איך אפשר ליצור מרכז חינוכי הוליסטי שמבוסס על כלכלה אלטרנטיבית, ושבו גדלים ילדים בצורה שאיננה נפרדת מחיי הבית והקהילה שלהם – תוך צמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו? במאמר זה אחקור יחד אתכם את התשובות…

מהו "חינוך מקיים" במובן הרחב ביותר של המילה? איך אפשר ליצור מרכז חינוכי הוליסטי שמבוסס על כלכלה אלטרנטיבית, ושבו גדלים ילדים בצורה שאיננה נפרדת מחיי הבית והקהילה שלהם – תוך צמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו? במאמר זה אחקור יחד אתכם את התשובות…

מבוא

בימים אלה אני שותפה להובלת יוזמה להקמת משק פרמקלצ'ר-קהילתי שבתוכו יפעל גם בית חינוך אלטרנטיבי לילדים. מקימה את היוזמה הזו קבוצה של משפחות מאיזור גדרה והסביבה. לשם כך התחלנו בשיפוץ של לול ישן והרמת קירות מאדמה ומחומרים רבים שהצלנו מהמזבלה.

בבואנו לבחור גישה חינוכית שתוביל את בית החינוך חקרנו זרמים שונים של החינוך האלטרנטיבי: אנתרופוסופי, מונטסורי, דמוקרטי, פתוח וכולי. אך למרות שעשינו סיורים ודיונים וקבוצת למידה שלמדה את כל אחד מהזרמים הללו – לא הצלחנו לבחור גישה אחת ולדבוק בה ולהחליט שהיא הגישה האידיאלית עבורנו. למה לא?

ובכן – כאשר 'מחנכים' ילדים על פי גישה חינוכית מוגדרת, עלול לקרות מצב לפיו מה שינחה אותנו זו 'השיטה' ולא הילד. יש ילדים שיפרחו במסגרת אנתרופוסופית ויש כאלה שהמסגרת הזו לא מתאימה להם – וכך לגבי כל 'שיטה'.

לפני שאמשיך חשוב לי להדגיש: אין בכוונתי להפחית ולו במעט מערכה של גישה חינוכית אלטרנטיבית זו או אחרת – אני רואה המון טוב בכל אחת מהגישות הללו ותומכת מאוד בקיום מגוון רחב של מסגרות חינוך אלטרנטיביות בכל הארץ כדי שכל ילדה וילד יוכלו למצוא את מקומם ולגדול בשמחה ובהקשבה לצרכיהם. החזון הספציפי שלנו הוא קצת שונה – ועל כך אפרט להלן.

הבנו שמה שאנחנו מחפשות זה איש או אשת חינוך בנשמה שמוכנים לבנות יחד איתנו את המקום הזה בלי גישה חינוכית ספציפית דוגמאטית. הדגש היה על יכולות גבוהות של דיאלוג, מנהיגות ושלווה פנימית עמוקה.

רצינו גם לשלב לתוך בית החינוך את תודעת התקשורת המקרבת (על כך ברשימה נפרדת בקרוב..) – מתוך הנחה שהבסיס להצלחה של מקום כזה הוא תקשורת טובה בין שלושת המרכיבים של המקום: ילדים – צוות – הורים (שחלקם גם יהיו חלק מהצוות).

אנחנו שואפות ליצור מקום הוליסטי; שעבור הילד/ה בית החינוך יהווה המשך טבעי ורציף של הבית; שהדמויות שגדלות יחד עם הילדים בבית החינוך יהיו דמויות שהן חלק מהקהילה של הילדים.

כמו כן, רצינו לייצר מודל כלכלי שיאפשר עלות נמוכה יחסית להורים. (המחיר למקומות מסוג זה בארץ עומד על בין 1300 ל2500 שח בחודש לילד בממוצע – חוץ מיוצאי דופן שהצליחו להשיג מימון מלא ממשרד החינוך).

הרבה דרישות – איך עושים את זה?

התשובה שמצאנו – 'חינוך פרמקלצ'ר' – כלומר חינוך אקולוגי-קהילתי. במאמר זה אסביר מהו 'חינוך פרמקלצ'ר' כפי שאנחנו רואות את זה..

המודל שאנחנו מנסות לבנות

המודל שאנחנו רוצות לבנות הוא קבוצה רב-גילאית של ילדים (גילאי 3-6 בתור התחלה) עם נוכחות בכל יום של איש או אשת צוות אחת או שתיים בשכר + הורה מתחלף. הורים שלא יכולים לתת יום בשבוע לבית החינוך יוכלו לתת מכישוריהם האחרים (הנהלת חשבונות, שיפוצים, להשיג חומרים בחינם או בזול, הסעות, בישול ארוחות וכולי). הקהילה תפעיל יחד גם את מרכז הפרמקלצ'ר שדרכו נוכל להציע סדנאות לבתי ספר, לצופים, לאנשים פרטיים, אירועים ירוקים, חוגים ועוד ועוד. כל ההכנסות של מרכז הפרמקלצ'ר יועברו לבית החינוך.

המרכז מוקם על משק פרטי (של ההורים שלי) ולכן אין צורך לשלם שכירות אלא רק חשמל ומים.
המשק יתופעל על ידי הקהילה ועל ידי מתנדבים ותהיה בו עשייה יומיומית שוקקת חיים שהילדים יוזמנו לקחת בה חלק. זאת מתוך התפיסה שילדים מתמגנטים למבוגרים שעסוקים בעשייה שהינה משמעותית עבורם (להבדיל מעשייה שמטרתה 'להפעיל' את הילד). הילדים אינם חייבים כמובן לקחת חלק בעשייה מסויימת – המקום יזמן מרחבי עבודה ועשייה רבים ומגוונים והילדים יוכלו לבחור בינהם על פי נטייתם הטבעית.

גישתנו היא אקלקטית ומושפעת ממשנתו של דני לסרי אודות חינוך דיאלוגי  ותקשורת משחררת, מגישת האנ-סקולינג Unschooling של ג'ון הולט וכן אנחנו שואבות השראה מהאנתרופוסופיה בתחומים מסויימים.

חיבור לפרמקלצ'ר

אז איך כל זה מתחבר לפרמקלצ'ר? להלן פירוט לפי 10 כללים בפרמקלצ'ר שליקטתי מאתר 'פרמה'  (כמובן שיש עוד כללים שלא מופיעים כאן אבל מצאתי את הרשימה הזו טובה לצורך העניין).

1. מינימום אחזקה – מקסימום תנובה

מינימום אחזקה: אין צורך להשקיע בעזרים מיוחדים שמיובאים מחו"ל (כמו בשיטת מונטסורי למשל) וגם אין צורך בערימות של ספרי לימוד (שנזרקים לרוב בסוף כל שנה), חוברות, דפי עבודה, מבחנים, ציונים, מבחני הערכה, שיעורי בית וכולי. כל אלה הם בזבוז של אנרגיה ומשאבים. ילדים ילמדו את הדברים החשובים הבסיסיים (קריאה, כתיבה, חשבון, אנגלית) בספונטניות ובהנאה מתוך פעילויות היומיום וללא צורך בהערכה חיצונית שלנו המבוגרים (וכמובן שהם גם ילמדו הרבה יותר מאת הדברים הבסיסיים אך זה מה שנוטה להטריד הורים רבים שמדברים איתי על הנושא).

למשל אפיה היא הזדמנות מעולה ללמידה של חשבון פשוט, שברים ועוד. ילדים יכולים ללמוד לקרוא פשוט על יד ישיבה על מבוגר אהוב שמקריא להם ספר והם עוקבים אחרי המילים, או על ידי עיון עצמאי בספרים. דוגמא נוספת: אם צריך להכין שלטים לשוק קח-תן הקרוב – נצייר לילדים שבלונות של אותיות שהם יצבעו אותן – והילדים הגדולים יותר יכולים כבר לכתוב בעצמם את השלטים. אם חסר לנו שולחן לבית החינוך – נכין יחד שולחן ונלמד על זויות, מידות, חיסור וחיבור.

הילדים לוקחים חלק בכל פעילות שמתרחשת במקום: הכנות לאירועים קהילתיים, בנייה, שיפוצים, נגרות, גינון. אם למשל אבא/אמא/סבתא/דוד של ילד כלשהו טס לחו"ל – זו הזדמנות מצוינת להוציא את הגלובוס ולבדוק איפה זה המקום הזה. אנגלית ניתן ללמוד באמצעות שירים, הצגות או כל פעילות אחרת שההנחיה שלה מבוצעת באנגלית. יש אינסוף דוגמאות…

אני ממליצה מאוד לקרוא את כתביו של ג'ון הולט שחקר בצורה מפורטת ומרתקת תהליכי למידה של ילדים. הספרים: "איך ילדים לומדים", "איך ילדים נכשלים" ו "בלמידה מתמדת" הם הכי מומלצים בעיני.

מקסימום תנובה: ילדים שלומדים בדרך כזו, ללא לחץ של מבחנים והערכות חיצוניות ותחרות – לרוב ההישגים שלהם גבוהים יותר. מחקרים מעידים כי פעמים רבות רמת ההישגים שלהם גבוהה משל ילדים שלמדו במערכת הרגילה. כמו כן, חינוך פרמקלצ'ר מזמן את השאלה: אילו 'הישגים' הם ההישגים החשובים באמת? הציון בביולוגיה או ההבנה העמוקה של מחזוריות החי והצומח מתוך התבוננות יומיומית בטבע? הציון באזרחות או היכולת באמת לראות את האחר – להיות קשוב/ה לרגשות ולצרכים של האחר?

2. להשתמש במשאב עד מיצויו המלא

בית החינוך מתוכנן בצורה מקיימת: שירותי קומפוסט, מים אפורים, הפרדת פסולת, תמיכה בעסקים מקומיים קטנים (ירקות מחקלאי מקומי, שמן זית מיצרנית מקומית, ביצים מתרנגולות שנגדל במשק וכדומה). בהמשך – אנרגיה סולארית. כמות הפסולת והצריכה מופחתות באופן משמעותי.

כמו כן, המקום יתופעל כמרכז פרמקלצ'ר פעיל ויתקיימו בו סדנאות, סיורים, הדרכות, חוגים, אירועים וכולי – כל אלה יוכלו להוות מקור הכנסה לבית החינוך.

3. הכול פועל בשלושה כיוונים לפחות

למשל: משק הפרמקלצ'ר מהווה: 1.מקור הכנסה לבית החינוך, 2. מקור להשראה וללמידה עבור הילדים, 3. מרכז חינוך לקיימות עבור כלל האוכלוסיה – הפצת המסרים והטכניקות הלאה.

4. לפעול במקומות שנחשבים
,הקמת בית החינוך במשק – שימוש במבנה נטוש ושיקומו באופן מקיים מחומרים ממוחזרים ומאדמה – על פני הקמת מבנה חדש. בתהליך איסוף החומרים לבנייה כבר הספקנו להציל כמה טונות של חומרים שהיו בדרכם למזבלה!

5. להחזיר לישובים את יצור המזון

נתכנן את המשק (20 דונם) בצורה כזו שנוכל לגדל כמה שיותר מהמזון שלנו בשטח. כמו כן בהמשך נרצה להקים קואופרטיב מזון למוצרים שאין ביכולתנו לגדל בעצמנו.

6. שיתוף פעולה במקום תחרות
כאמור אנו מגדלים ילדים בלי מבחנים וציונים, בסביבה רב-גילאית שמאפשרת לכל ילד התפתחות בקצב האישי שלו ולא משווה אותו לקבוצת הגיל שלו – כל אלה יוצרים אווירה של שיתוף פעולה, אחווה והדדיות במקום תחרות. לעולם לא נשווה בין 'הישגי' הילדים ונשכיל להעריך גם את ה'טעויות' שילדים עושים כמקור להשראה, למידה ויצירתיות.

7. לראות פתרונות ולא בעיות
זו הייתה גישתנו מהתחלה. למשל: אין לנו כסף להקים את המבנה – הזדמנות להפעיל רשת ענקית של שיתופי פעולה בקהילה כדי להשיג את כל החומרים בחינם. אנחנו לא 'מצליחים' לבחור שיטת חינוך מסוימת – הזדמנות לשאול את עצמנו האם שיטה כזו באמת נחוצה ולמצוא את התשובה בתוך הלב והאינטואיציה שלנו.

8. לעזור לאנשים להיות עצמאיים

מרכז הפרמקלצ'ר נועד להיות מקום שמעביר הלאה את הידע בנושאי בנייה באדמה, גינון אקולוגי, קומפוסט וכולי – כמובן שהילדים סופגים את כל זה באופן טבעי. דוגמאות: הבת שלי שפכה בקבוק שהשריתי בו מים וסבון לתוך קערה שהייתה בכיור, שטפה ידיים בקערה והכריזה: "אמא תראי – אני עושה שימוש חוזר במים!" (נשבעת שאני לא זוכרת שאי פעם "לימדתי" אותה את המונח הזה); דוגמא נוספת: כשהבן שלי היה בן שנתיים הוא לא הסכים לזרוק קליפות של מלון לפח 'רגיל' כשהיינו בבית של חברים נטולי קומפוסטר.

בנוסף לכך, לאור המשברים הכלכליים-סביבתיים-חברתיים הצפויים בעתיד הלא-כל-כך-רחוק – חינוך פרמקלצ'ר לוקח בחשבון הסתכלות לטווח הארוך ושם דגש על רכישת מיומנויות שסביר להניח שהילדים שלנו יצטרכו להשתמש בהן: איך לגדל לעצמנו את המזון? איך לבנות באדמה ולעשות שימוש בקיים? והכי חשוב: איך לחשוב בצורה יצירתית ולהיות מסוגלים להתמודד עם בעיות לא-צפויות (כי מי באמת יודע מה צופן העתיד)  – ממליצה מאוד על ההרצאה המעולה של קן רובינסון בנושא זה.

10. רב גוניות – יחסי גומלין

חינוך פרמקלצ'ר מזמן מגוון רחב של מרכיבים בסביבה: ילדים קטנים וגדולים, אנשי צוות, הורים, מתנדבים, תינוקות, בעלי חיים – כולם ישהו יחד באותו מתחם פעיל ושוקק עשייה. הגישה גם מאפשרת לשלב ילדים מה'חינוך המיוחד', ילדים בעלי צרכים מיוחדים, וילדים שבבית ספר רגיל היו מתוייגים כבעלי 'הפרעת קשב וריכוז' כביכול.

אתגרים שעומדים בפנינו

עד כאן העקרונות של חינוך פרמקלצ'ר באופן כללי. אך באופן ספציפי יותר – כמובן שישנם אתגרים רבים העומדים בפנינו ואשמח לעדכן בהמשך הדרך ולשתף כיצד התמודדנו איתם.

אתגר ראשון הוא המודל הכלכלי: איך מייצרים מעין מטבע מקומי שבעזרתו גם משפחות דלות אמצעים יוכלו לשלוח את ילדיהם לבית החינוך? ואיך אפשר להמנע מתופעת ה"התחשבנות" על זמן?
אתגר שני: בניית קהילה. זהו תהליך ארוך טווח שדורש הרבה רגישות, הקשבה, התמדה ודיאלוג.
אתגר שלישי: מציאת האיזון הנכון (כלומר שעובד עבורנו בצורה מיטבית) בין הצוות החינוכי (שמקבל שכר) לבין ההורים שגם הם חלק מהצוות, לבין ההורים שאינם חלק מהצוות. זוהי מערכת מורכבת מאוד ונצטרך ללמוד אותה תוך כדי עבודה.

יש כמובן עוד אתגרים אדמיניסטרטיביים בירוקרטיים וכלכליים למיניהם, אך לא ארחיב עליהם בשלב זה.

לסיכום

בתחילת המאמר כתבתי שיחד אתכן/ם אחקור את התשובות לשאלותיי על חינוך מקיים. אז.. התכוונתי לזה! אני מזמינה אתכן/ם להגיב, להאיר , לשתף מניסיונות אחרים, להעלות עוד שאלות… בקיצור לקחת חלק בתהליך המרתק הזה לגילוי המהות של חינוך פרמקלצ'ר. אנחנו רק בהתחלה…

לתוכן זה נכתבו 41 תגובות

  • היי! נשמע מדהים ונוגע לחלומות שלנו , מה קורה עם המרכז החינוכי , פעיל כבר?
    נשמח לבא לבקר

    • אפרת וולפסון

      היי גל,
      בית החינוך נמצא על "הולד" כי לא הצלחנו למצוא אנשי חינוך מחוייבים/ות שירימו אותו יחד איתנו, אבל המרכז החינוכי-אקולוגי עדיין קיים, חי בועט ושוקק חיים :) ואתם מוזמנים לבוא לבקר בשמחה. שלחו מייל ל shdema.ecocenter@gmail.com , נוסיף אתכם לרשימת התפוצה שלנו, ותוכלו לקבל עדכונים על כל מה שקורה ולבוא לבקר.

  • יעל קצ'קה |

    היי אפרת, אנחנו משפחה קטנה מוסיקאי וסטודנטית נצחית פלוס שני ילדים עדן בת 4 וחצי וסאני בן חצי.חיים חיים בריאים טבעיים ואקולוגיים ומאוד לא משתלבים בסביבה העירונית אליה נקלענו .לאחרונה עברנו לראשון לציון לבית המשפחה מאזור מכמורת שם היינו שותפים לגן הורים שהתקיים לפי הרבה מהקרטריונים שציינת. בודד ומנוכר לנו בעיר הגדולה ואנו מאוד לא מרוצים מהחינוך שעדן נחשפת אליו. מחפשת לה לי ולכולנו קהילה חמה המתקיימת לפי העקרונות בהם אנו מאמינים אשמח להיות שותפה לעזור ולשתף מנסיוננו . בגן שלנו אני הייתי אחראית על הצהרון יעל 0526655979

  • המון תודה ובהצלחה!

    לגבי האתגר הראשון – כיצד מוזילים. אז בטח כבר חשבתם על זה, אבל בשביל להציף את העניין: לא כל ההורים הם שותפים פעילים במקום (גם אם אנרגטית הם כן), אולם להורים רבים כישורים רבים ומגוונים שיכולים לתרום ברמה הפרקטית לחלוטין: בניה, משרד, מדיה ועוד ועוד…
    כמובן, מנקודת מבט ריאלית – קשה מאוד לקיים את המקום רק על סמך בארטרים למיניהם, אולם גישה כזאת גם לוקחת את האתגר הנוסף של יצירת קהילה צעד אחד קדימה, בדיוק בגלל שזה דורש פתיחות, כנות ודיוק גדולים יותר מהנפשות המעורבות (למשל, בתמחור השירותים השונים שנותנים ההורים), לטוב ולרע.
    ולסיכום – את כל זה אי אפשר לסכם במתמטיקה, אם כי אני מאמין באמת שעבודה אופטימלית מייצרת גם מאזן בריא ברמה הכלכלית.

    http://makomlihyot.wordpress.com

    • אפרת וולפסון

      היי חן – תודה על התגובה וגם על הלינק לאתר "מקום להיות"

      בהחלט האתגר שלנו כרגע הוא איך מכניסים יותר הכנסה כלכלית למקום ולא רק בארטרים. חברי הקהילה משקיעים/ות המון המון שעות עבודה בבניית המקום ובתפעולו אך זה לא מספיק כדי לכסות על ההוצאות.
      יש לנו כמה כיוונים כרגע שאשמח לשתף בהמשך הדרך – איך התמודדנו עם הנושא הזה – וכמובן אשמח לשמוע מניסונם של אחרים

      שבוע מצויין!
      אפרת

  • מדהימה היצירה שלכם. יש לי הצעה בנוגע לאתגר הקהילתי. יש רעיון מקסים שנקרא פילוסופיה לילדים – זוהי "מסגרת" של שיחה לילדים ומבוגרים מגיל 4 ומעלה. במסגרת בעצם מלמדים את הילדים להתפלסף, לדון בנושאים פילוסופיים שונים (הם בין כה וכה עושים את זה מצוין), הם לומדים לדבר ולהקשיב אחד לשני (שילוב של עקרונות של דמוקרטיה דיאלוגית), מפתח יצירתיות, רגישות חברתית וכו. במסגרת הדבר הזה יש קונספט שנקרא קהילה חוקרת. בעצם סביבה שמקיפה את הילד ומאפשרת לו לחקור את העולם ולהחליט החלטות כאדם ריבוני. (אני אתן כאן דוגמא להמחשה: שיחה בין אמא לילד יכולה להיות בקוד פילוסופי, למשל האמא אומרת לילדה ללכת לישון, הוא שואל "למה?" והיא מבקשת ממנו לחקור בעצמו. הילד יכול "להקריב" לילה בו ישאר ער, על מנת שילמד מתוך ההתנסות מהי החשיבות בשינה, כשאימו מבקשת ממנו)

    בכל אופן, יש לי עוד המון מה להוסיף, אוכל לספר עוד בעצמי, וגם אוכל להמליץ להכנס לאתר של פילוסופיה לילדים

    בכל אופן, אני מלאת הערצה ותקווה שהיצירה שלכם תשגשג!
    סביון

      • http://www.philosophy4life.org/who-we-are/philosophy-for-children.html
        זהו האתר בארץ (קצת פחות מפותח מהגירסא האמריקאית). אני ממליצה ליצור קשר עם ג'ן גלזר, היא מי שהביאה את זה לארץ, והיא תדע לכוון אתכם.
        אבל אני רוצה לתת לכם איזו שהיא תחושה על איך שזה נעשה:
        יש מספר מפגשים בנושא רחב (נגיד שמירה על הסביבה), זהו נושא מאוד פילוסופי, שאין עליו תשובה חד משמעית, וכל ילד מניסיונו ומחוויות חייו יכול למשוך את השיחה לכיוון שהוא יותר מחובר. יש סיפור קצר או הצגה, שהם מעין טריגר לשיחה (למשל, הצב והצפרדע הולכים לטייל ומגלים שהיער שלהם מלא בזבל), ואז מבקשים מהילדים לשאול שאלות פילוסופיות על הסיפור (כמובן, אחרי שהם הבינו כבר מהי שאלה פילוסופית ומהי שאלת הבנה) – שאלה פילוסופית כאן יכולה להיות למשל – איך נראה מלוכלך מדי? ואז כותבים את השאלות של הילדים, ואז הם מנסים לענות אחד לשני (אחרי שנבחרו השאלות שמעניינות את כולם). הילדים מתבקשים לנמק את התשובות שלהם (גם, ע"י כלים שהם רוכשים). אפשר לבקש מהם לצייר מלוכלך מדי או כל דבר אחר. אני חושבת שאחד הרעיונות המרכזיים הם לאפשר לילדים ולמדריך לחקור את הנושא ביחד. המדריך לא מחזיק את התשובות הנכונות או הסופיות, ויש תהליך קבוצתי, אישי ופילוסופי.
        בעיני, זהו כלי מרתק
        וגם כאן, אשמח לענות על שאלות נוספות

      • "אתיקה" (ערכים) * היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.

        (* האתיקה היא ענף של הפילוסופיה).

        ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות מתבלבלות בוויכוח זה.

        ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

        למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

        אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

        כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

        שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

        דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

        החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

        זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

        הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

        בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

  • Ok, So You’re Sort of Like —
    http://www.fairhavenschool.com/philosophy/articles/ok-so-youre-sort-of-like-

    After hearing a short explanation of our school’s philosophy, many people understandably try to link it with something already familiar to them. The most frequently mentioned “so-you’re-sort of-likes” are listed below. We have tried to be fair but clear in distinguishing ourselves from other philosophies. However, all the subtleties of these educational models are not laid out and comparisons are not made from every angle. We hope that the explanations below serve to clarify what the Sudbury model is and is not really about.

    — A Waldorf School?

    Like Waldorf Schools, Sudbury schools care about the whole child. We are not only interested in academic success, but in the happiness and full human potential of each individual. Like Waldorf schools, we do not push children to read early, as traditional schools do. Both approaches value play, “deep” (intensely involved) play, in particular, as crucial to the development of children’s mental, physical, emotional, and spiritual selves, indeed as the fundamental “work” of children. We both respect the intuitive wisdom of children, and take their world views and interests quite seriously.
    But the Sudbury model espouses no particular path of spiritual or emotional growth. Rather than listening to children in order to better guide them, we listen to them to respond to their self-determined needs. Unlike Waldorf education, we have no predetermined curriculum. We trust children to make their own mistakes, work though their own problems, and come to their own solutions, with help, when it’s needed, but without the assumption that we know the best outcome. Waldorf educators endeavor to move children, and society in general, in a particular direction, and seek to set up an environment that fosters such social transformation. By contrast, Sudbury schools seek to create an environment where children can recognize and pursue their own agenda. Children and adults together assess and modify the culture of the school through the School Meeting. The democratic process in a Sudbury school can be loud and contentious; it involves special interest groups politicking, voters making judgements, defendants being sentenced. It is “real” and not necessarily “enlightened” (although always respectful). The Sudbury model simply aims to give children access to the full complexity of life, and the curiosity, confidence, and competence to participate in — and perhaps to change — society according to their own interests, experience, knowledge, and goals.

      • שלום אפרת !
        תודה על התגובה.
        האם יש לך מה לומר הנדון ?
        ~ דוד

      • אפרת וולפסון

        אהבתי את הבהירות שבה אתם מבדילים בין הגישות האחרות לבין גישת סאדברי. האם נתתם שם לגישה החינוכית שלכם?

        אנחנו בדיוק נמצאות עכשיו בשלב שאנחנו צריכות להזמין א/נשים מהציבור הרחב לערב היכרות עם בית החינוך ואנחנו מתלבטות מה לכתוב על ההזמנה – אם נכתוב unschooling – זה לא אומר שום דבר לרוב הא/נשים ואף עלול להבהיל.
        אפשר לכתוב 'בהשראת האנתרופוסופיה' אבל חייבת להיות שם עוד הגדרה כי זה לא 'אנתרופוסופי' קלאסי.
        חשבנו לכתוב 'בית חינוך לקיימות' אם כי זה לא אומר שום דבר על הגישה החינוכית עצמה (אפשר 'לחנך לקיימות' במובן הצר ביותר של ההגדרה – גם בבית ספר רגיל)

        בקיצור – אם יש לך תובנות בעניין אשמח לשמוע.

        אגב – אנחנו לא בחרנו בגישה הדמוקרטית (שההחלטות על בית החינוך מתקבלות בשיתוף הילדים) כי הגילאים אצלנו הם קטנים בשלב זה(3-6) ולתחושתנו בגילאים האלה עדיין יש צורך בהכוונה ושמירה על גבולות מסויימים (שחופש הבחירה הוא בתוך גבולות מוגדרים).

        תודה!

      • מדוע כדאי שבית הספר יהיה מעורב גילים. ל"גישה" קוראים "דגם סדברי" http://he.wikipedia.org/wiki/דגם_סאדברי (סליחה על הקטע הארוך בהמשך, אבל כדאי לקראו):

        עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי.

        מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים.

        מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.

        כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.

        העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.

        כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.

        וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.

        וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.

        וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.

        הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.

        הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".

        הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר — בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.

        וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.

        ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.

        כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים — ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.

        למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא:

        עץ האלון
        מאת: חנה גרינברג

        בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה — מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה.

        ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה.

        יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי.

        שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.

        כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים
        חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.

        [ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]

        http://books.google.com/books?id=es2nOuZE0rAC&pg=PA71&dq=Age+Mixing+Free+at+Last+%E2%80%94+The+Sudbury+Valley+Schoo&cd=1#v=onepage&q&f=false

  • המתק'ה - המרכז לקיימות שכונתית, באר שבע |

    אכן מעורר השראה
    כרגע לנו יש בעיר סוג של פעוטון קואופרטיבי.
    למרות שאני נמשך הרבה יותר לתאור הדברים כפי שאת מציגה
    ויתכן אפילו שזה הכיוון הנכון כדי לייצר את הקהילה המשמעותית שאנחנו מחפשים כאן בשכונה
    יהיה אתגר יפייפה לעשות את זה בעיר.. .

    הייתי מוסיף דבר לחזון – שהתחבא בין השורות אך שווה לשים עליו את האצבע

    החינוך שלנו היום קצת דומה לסניף מקדונלד. בכל מקום תקבל אותו הדבר. לא משנה אם אתה בהודו סין או ישראל
    החינוך חייב ליהיות מקומי, מחובר למקום , לאנשים, לאקלים, לטקסים ולקהילה

    וזה אולי החיבור המתבקש להערה של הגב' ממקודם לגבי המילה "חינוך" שברגע שהוא נעשה בתוך הקהילה עם הקהילה המסגרת מתמסמסת והמילה החדה הזו חינוך מקבלת גוון חי הרבה יותר
    ביטול החינוך כמו גם ביטול העבודה וגם ביטול החופש והפגרה.
    יש לאן לשאוף
    תודה

  • אפרת,
    תודה על מאמר מאיר עיניים ומרחיב את הלב.
    ממש לרגש לראות שיש תנועה הורית שמסרבת לקבל את המובן והמקובל.
    אני מחכה בקוצר רוח להמשך הדיווח שלך ומחזיקה לכם אצבעות.
    אנחנו,
    אחרי הרבה מחשבה, בדיקות ומחקר
    החלטנו לנסות את החינוך האנתרופוסופי ולשם כך אף עברנו להתגורר בבנימינה.
    התיאור שלך נשמע מרגש ומאתגר
    ובתור מי שהאקולוגיה קרובה לליבה,
    אעקוב אחריכם מקרוב, ואולי אף נשנה כיוון ונעבור לאזורכם.
    בהצלחה רבה

  • הי אפרת.
    קראתי בהנאה את התיאור שלך.
    הוא לא שונה מאוד מהחלום שלי.

    עם זאת, לא מצאתי תשובה בדבריך לתהייה שעלתה אצלי במהלך הקריאה – מדוע חינוך?
    אם כבר הולכים את כל הצעדים הנהדרים הללו קדימה, אז למה לא לוותר לגמרי על החינוך ולהתייחס אל הילדים כחלק מקהילה עובדת ולומדת?
    כלומר להתייחס אליהם כאל כל מתנדב-מתלמד-אורח-שותף אחר לעשייה במקום, כמו שציינת שיהיו.

    בנוסף, למה שלא יבואו עם ההורים?
    אני הייתי שמחה להיות חלק מקהילה כזו, אם כי הייתי מעדיפה שהדבר יקרה באופן קהילתי ומשותף ולא במשק פרטי. דבר שעד כמה שידוע לי כמעט אין אפשרות חוקית ליצור אותו בארץ (פרט לקיבוץ).

    • אפרת וולפסון

      הי טלי – תודה על תגובתך!

      כעקרון אין מספיק הורים בקהילה שיכולים לתת יותר מיום אחד של נוכחות בשבוע למרכז הפרמקלצ'ר. יש גם הורים שלא יכולים בכלל לתת יום או לחלופין שלא מתאים להם מבחינת אופי, נסיבות חיים וכולי.
      לכן בכל זאת יש צורך באנשי צוות בתשלום. עם זאת יש לנו העדפה ברורה לאנשי צוות שמגיעים מתחום הפרמקלצ'ר – שיוכלו להשתלב בקלות בעבודת המקום.

      בכל מקרה ניתן להתייחס למילה 'חינוך' כאל מושג שמתווך בין החזון שלנו לבין החברה שסביבנו – אבל בתכלס הרעיון הוא בדיוק מה שציינת: "להתייחס אל הילדים כחלק מקהילה עובדת ולומדת".

    • (תרומתי הצנועה):

      מדוע ללכת לבית הספר?

      לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

      היסודות האינטלקטואליים

      המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" — צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

      אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות?

      התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

      אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

      מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים".ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה — זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

      טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים — רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו — מילת המפתח היא "שקוע" — הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

      מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

      האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים — במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

      אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

      אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

      כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית.

      בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

      היסודות של הנטיות-התעסוקתיות

      הבאה בתור אחרי ה"למידה", היא תמיד השגרה החיונית של ללכת לבתי-הספר.כאשר מגיעים לזה, לרוב האנשים בכלל לא אכפת מה וכמה לומדים הם וילדיהם בבית-הספר, כל זמן שהם מסוגלים לרכוש מקצוע מוצלח — לקבל עבודה טובה. פירוש הדבר כסף, מעמד, קידום. ככל שיותר טובה העבודה אשר השגת, יותר טוב היה בית-הספר אליו הלכת.

      זו הסיבה מדוע פיליפס-אנדובר, או הרווארד, מדורגים כה גבוה. בוגרי הרווארד מתחילים גבוה במעלה הסולם בכל מקצוע. הם אסירי תודה, וכאשר הם הופכים למבוגרים הם מנציחים זאת בזה שהם מעניקים לבוגרי הרווארד החדשים, אשר מועסקים אצלם בעבודה, את הטוב ביותר אשר יש להם להציע; וכן נותנים תרומות גדולות להרווארד. אותו הדבר קורה עם ייל, דרמות, וכל האחרות.

      אם כן לאיזה סוג בית-ספר יש אפשרות, היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, להכין סטודנט בצורה הטובה ביותר לקריירה טובה?

      למעשה אין אנו צריכים להיאבק בתשובה. כולם כותבים על כך. זהו העידן שלאחר התעשייה. עידן האינפורמציה. עידן השירותים. עידן הדמיון, היצירתיות ויזום מפעלים. העתיד שייך לאנשים אשר יכולים למתוח את מוחותיהם: לטפל, לצקת, לעצב, לארגן, לשחק עם חומר חדש, עם חומר ישן, עם רעיונות חדשים, עם רעיונות ישנים, עם עובדות חדשות, עם עובדות ישנות.

      פעילויות מסוג אלה אינן מתרחשות בבית-הספר הממוצע אפילו על בסיס של פעילות מחוץ-לתכנית-הלימודים. שלא לדבר על יום הלימודים כולו.

      בית-הספר עליו אני מדבר, פעילויות אלה הן, במובן מסוים, תכנית הלימודים כולה.

      האם זה נשמע בלתי אפשרי? אולי לאוזן הבלתי-מאומנת. אולם ההיסטוריה והניסיון הם לצידנו. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שכל בוגרי בית ספר זה, ללא יוצא מן הכלל, אשר רצו להמשיך לאוניברסיטה וללימודי מוסמכים, תמיד התקבלו, בדרך כלל לבתי-הספר אשר היו בחירתם הראשונה? בלי תעתיקים, בלי תעודות הישגים, בלי דיווחים, בלי המלצות בית-הספר בעל פה או בכתב. מה פקידי קבלת-התלמידים ראו בתלמידים האלה? מדוע הם קיבלו אותם? — לעתים, חטפו אותם? מדוע מנהלים מיומנים אלה המתבוססים בציונים גבוהים, מכתבים לוהטים ממורים, תוצאות מבחני-כניסה הגבוהות — מדוע קיבלו את בוגרי בית ספר זה?

      כמובן שהנך יודע את התשובה, אפילו שקשה להודות בכך; זה כל כך בניגוד למקובל. אנשי המקצוע המיומנים האלה ראו בתלמידים שלבית ספר זה נפשות מבריקות, ערניות. בטוחות ויצירתיות. חלומו של כל בית-ספר מתקדם.

      רישום ההישגים מדבר בעד עצמו. התלמידים של בית ספר זה נמצאים במגוון ענקי של מקצועות (או בתי-ספר, במקרה של בוגרים שסיימו לאחרונה) ומשלחות יד. הם רופאים, רקדנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, אמנים, מדענים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים . . . אין צורך להמשיך. הנך יכול לפגוש אותם אם רצונך בכך.

      אם מישהו היה בא אלי היום והיה אומר, בפשטות: "לאיזה בית-ספר עלי לשלוח את ילדי אם ברצוני להבטיח שהוא יקבל את ההזמנות הטובה ביותר לקידום מקצועי בתחום בחירתו?" ללא היסוס כלשהו הייתי משיב לו, "הטוב ביותר למטרה זו הוא בית הספר עליו אני מדבר ". אבוי, לעת עתה הוא האחד והיחיד, אשר עושה את העבודה עם מבט צופה לעתיד.

      עד כמה שנוגע לנטייה-התעסוקתית, בית-הספר עליו אני מדבר פגש חזיתית אתהלם העתיד והתגבר עליו. אין עוד צורך להיות שקוע ביון העבר.

      היסודות המוסריים

      כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו — אימא ועוגת תפוחים. כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא. אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסרבמקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

      המרכיב הוא אחריות אישית.

      כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות. החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

      תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינםיכולים לשנות זאת או להפחית ממנו. בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

      לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה; הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

      זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות:הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה.

      אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

      בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד. האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

      האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל אתבית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.

      היסודות החברתיים

      לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם! מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה; אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

      קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה — לעתים שמונה עשרה — שנה?

      או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

      וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

      אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא — תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור – הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה — וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

      אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך.

      בחזרה לדברים הבסיסיים.

      בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היאשיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית — כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

      בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא בית-ספר עבור עולם המציאות.

      היסודות הפוליטיים

      אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.

      כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.

      מדינה זו הנה קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות,שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

      מדינה זו היא מדינת חוק. אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

      מדינה זו היא אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-אבותינו סירבו לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.

      ביודענו כל זאת, היינו מצפים — לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) — שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה —

      — להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;
      — להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;
      — להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

      תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

      אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.

      — הם אוטוקרטיים — כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".
      — אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי שמתבקש
      להחילו על עבריינים מועדים.
      — הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.

      כולם למעט בית-הספר עליו אני מדבר, אשר נוסד על ברכי שלשת העקרונות האלו.

      חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו.

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן