אני מבינה שבגלל שאין לי עדיין מושג איך הולך להראות ולהיות העתיד שלי, אני צריכה לייצר אותו בעצמי. אני מבינה שכרגע עדיין אין צורך בעשייה. כרגע זהו זמן הבשלה. זהו זמן להסכמה. להסכים לשחרר את כל מה שהכרנו והיה לנו עד עכשיו. מבלי לדעת מה הבא אחריו. הבנתי שאני לא רוצה לחיות בחרבות. יופי! אבל מה כן?
מידי חודש אני מקבלת אל תא הדואר האלקטרוני שלי הזמנה לטיול לקטים. לצד ההזמנה ישנם מספר קישורים למאמרים, סרטונים, הרצאות ועוד שתמיד ממלאים אותי בהשראה רבה.
השבוע התחברתי במיוחד לשני מאמרים, שניהם מהאתר תבונא :
במחשבה על העתיד והמלחמה בחיים.
שני המאמרים האלו חיזקו אצלי את התחושה שקיימת בתוכי מזה זמן לא קצר, שאני, את החיים בחרבות (תרבות של חורבן) הזו מיציתי. אני בשלה לעבור לפרק הבא בחיי.
עדיין לא ברור ולא ידוע מהו הפרק הבא. מה האלטרנטיבה לחרבות שבה אנו חיים.
ולכן אני עדיין כאן, בבית. משלמת שכ”ד, ארנונה, חשמל, מים וביוב. קונה את המזון שלי בשוק (במקרה הטוב) או בסופרמרקט (במקרה הפחות טוב). כל זה עולה כסף אז כמובן שצריך להשתעבד לאיזו עבודה (את זה למזלי הרב בן-זוגי עושה) ולפתוח חשבון בנק כדי שהמשכורת תוכל להיכנס אליו ולצאת ממנו. אה… ולא לשכוח שצריך לעשות פנסיה! וביטוח בריאות. וביטוח חיים. אולי גם ביטוח לרכב? לדירה? לשיניים?…
וכשלילדים יש יומולדת צריך לעשות מסיבה ולהזמין את כל המשפחה ולהכין עוגה. ולקנות מתנות שאח”כ ישכבו על רצפת החדר ויעלו אבק או יישברו כי מישהו דרך עליהם וייזרקו לפח.
ובחגים צריך לנסוע להורים ולהתלבש יפה ולקנות איזו מתנה סמלית לחג ולשבת ליד השולחן ולשיר שירים שלא אומרים כבר שום דבר כמעט לאף אחד או לקרוא משפטים שלא מחוברים להווה או לקיים. וצריך להתנהג יפה. לדבר בנימוס. לצחצח שיניים. להסתרק. להתלבש.
אני לא נגד כל הדברים האלו (במיוחד לא לשלושת האחרונים). אבל מה הלאה? איך העתיד שלנו הולך להיות ולהראות? האם אנחנו מספיק פתוחים ואמיצים בשביל ליצור משהו אחר? משהו חדש?..
אני מבינה שבגלל שאין לי עדיין מושג איך הולך להראות ולהיות העתיד שלי, אני צריכה לייצר אותו בעצמי. אני מבינה שכרגע עדיין אין צורך בעשייה. כרגע זהו זמן הבשלה. זהו זמן להסכמה. להסכים לשחרר את כל מה שהכרנו והיה לנו עד עכשיו. מבלי לדעת מה הבא אחריו.
להתמקד במה שאני רוצה ולא במה שאני כבר לא רוצה.
הבנתי שאני לא רוצה לחיות בחרבות. יופי! אבל מה כן?
כשאני יושבת לרגע בשקט עם השאלה הזו עולה מתוכי התשובה:
אני רוצה לחיות בתרבות של שיגשוג.
תרבות של הרמוניה ושלום עם הסביבה.
תרבות שמכבדת את האדמה ואת כל מה שעליה.
איך זה ייקרה? עדיין אין לי מושג.
האם אני מפחדת? כן. בודאי. הפחד מהבלתי ידוע, מהבלתי מוכר.
אני מזמינה אתכם, הקוראים כאן, לשתף במידה והצלחתם להתנתק מהחרבות… וגם אם לא…
איך אתם חיים? איזו תרבות או מציאות חדשה יצרתם לעצמכם?
בעוד 3 שבועות אני עומדת להיפרד מהארץ הזו, מהבית, מהמשפחה המורחבת ומעוד הרבה דברים נוספים ולטוס לחודשים של חיים על הים…
מעניין איך זה יהיה וכיצד זה יקדם אותי להיפרד מהחרבות.
דיווחים מהשטח יכתבו ויישלחו במידה ויהיה אינטרנט זמין.
סיגל! תודה על השיתוף המרגש!
ולכל המגיבים על הרעיונות וההארות שלכם.
גם אני במסע הזה ולשמחתי כבר מצאתי כמה תשובות לדברים ספציפיים (למשל קניית מזון דרך קואופרטיב) אבל ממבט הוליסטי עוד יש לאן לשאוף. ובתגובה חלקית לתגובות שנאמרו כאן אומר כי הפתרון האמיתי היחדי הוא פתרון הוליסטי, כלומר שגשוג אמיתי יהיה רק כשלכולם יהיה שגשוג (לכל בני האדם והחיות והצמחים והמערכות האקולוגיות…)
יחד עם קבוצה של חברים אני עובדת על יצירת העתיד היפה הזה שסיגל מתארת. מוזמנים להתעניין באתר ו/או לשלוח לי מייל. מחר וב26 לחודש יש בדיוק ערב היכרות שמסביר על מה שאנחנו (ועוד קבוצות רבות) עושים. ממש נשמח לראותכם!
סיגל,
בהצלחה בחיים על הים!
אני אישית הייתי שמחה לחיות בעולם שדומה לעולם שמוצג בסרט: The Green Beautiful
מומלץ בחום..
http://www.youtube.com/watch?v=VLUF2Cz504U&feature=fvwrel
טלי
סיגל שלום,
אני ממש באותו מסע. יש לי תבונות ראשוניות:
1. התרבות צריכה להיות של יצירה ולא תרבות של צריכה.
2. התרבות צריכה להיות “מה אנחנו יכולים לעשות יחד כקהילה” ולא “מה מגיע לי”, “מה אני פראייר”.
3. בהחלט התרבות צריכה להיות שמירה על אקולוגיה וקיימות.
4. התרבות צריכה להיות כזאת שאינה מחלקת את האוכלוסיה בין פועלים עיוורים הצמאים לכסף למנהלים תאבי בצע שבמקרה נולדו למשפחת הון-שלטון.
5. המערכת החינוכית צריכה לפתח את האנשים לחשיבה עצמאית ולא כבית חרושת לתעודות…
טוב, עוד מסע ארוך לפני
.
תהני לך על הים! נשמע מדליק.
את מדברת על “חיים בחרבות” ועל שאיפה ל”תרבות שמכבדת את האדמה ואת כל מה שעליה”…
ואני אומרת, אמרי לי היכן את גרה ואומר לך על איזו חורבה
http://zochrot.org/top/מקומות
לא יכולתי שלא לקרוא את דברייך ולא לחוש את האירוניה. את התיסכול.
תיסכול מא/נשים שרואים אדמה אבל לא רואים את הא/נשים הנוכחים עליה או האנשים הנוכחים-נפקדים ממנה.
תסתכלי על האדמה הזאת בעיניים פקוחות ואמיצות. תוכלי לראות סימנים. עוד בית ישן פתאם בצד הדרך. עוד מסגד שמשמש כבית כנסת. עוד צמחי צבר שופעים משתרעים לכל עבר. עוד תל אבנים וקורות ברזל באמצע מישור. תתחילי לראות אותם.
תכירי בחרבות של הא/נשים שהיו פה לפנינו ובזכות שלהןם גם כן לשגשוש ושפע. וקיימות ובית.
עד אז החרבות ילוו אותך לא משנה לאן תלכי וכמה רחוק או קרוב תברחי.
אם את שואלת אותי, אני רוצה להיות שותפה לתרבות המאפשרת שיבה וחיים משותפים שווי זכויות לכל מי שהיה כאן ביתו או ביתה.
אביב
לאביב
אני אשמח להחליף עם הפלסטינאים את השטחים הכבושים בתמורה לאלו שנגזלו מסבי האירופאים (ומדובר במאות דונמים של יער ברוסיה מצד אחד ובכמה בניינים ברומניה מצד שני)
מסכנים אותם פלסטינאים שנפלו קורבן למלחמת הפוליטיקאים, אלו שקראו למלחמה שבעקבותיה עיבדו את בתיהם (לא אומר זאת בציניות).
חאג’ אמין אל חוסייני, איז אדין אל קאסם ודומיהם, אותם אנשי דת/פוליטיקאים שהטיפו לרצח וחרחרו מלחמה בין העמים. היהודים כמובן לא נקיי כפיים אך אל לנו לשכוח את מאזן הכוחות ערב הכרזת המדינה ואת הלך הרוחות. אל לך ליפול שולל בעקבות תעמולה כזו או אחרת, תבדקי את העובדות לעומק ורק אז תקבלי החלטה, בנוגע לעמדותיך ה”נחרצות”