אני מבינה שבגלל שאין לי עדיין מושג איך הולך להראות ולהיות העתיד שלי, אני צריכה לייצר אותו בעצמי. אני מבינה שכרגע עדיין אין צורך בעשייה. כרגע זהו זמן הבשלה. זהו זמן להסכמה. להסכים לשחרר את כל מה שהכרנו והיה לנו עד עכשיו. מבלי לדעת מה הבא אחריו. הבנתי שאני לא רוצה לחיות בחרבות. יופי! אבל מה כן?
מידי חודש אני מקבלת אל תא הדואר האלקטרוני שלי הזמנה לטיול לקטים. לצד ההזמנה ישנם מספר קישורים למאמרים, סרטונים, הרצאות ועוד שתמיד ממלאים אותי בהשראה רבה.
השבוע התחברתי במיוחד לשני מאמרים, שניהם מהאתר תבונא :
במחשבה על העתיד והמלחמה בחיים.
שני המאמרים האלו חיזקו אצלי את התחושה שקיימת בתוכי מזה זמן לא קצר, שאני, את החיים בחרבות (תרבות של חורבן) הזו מיציתי. אני בשלה לעבור לפרק הבא בחיי.
עדיין לא ברור ולא ידוע מהו הפרק הבא. מה האלטרנטיבה לחרבות שבה אנו חיים.
ולכן אני עדיין כאן, בבית. משלמת שכ”ד, ארנונה, חשמל, מים וביוב. קונה את המזון שלי בשוק (במקרה הטוב) או בסופרמרקט (במקרה הפחות טוב). כל זה עולה כסף אז כמובן שצריך להשתעבד לאיזו עבודה (את זה למזלי הרב בן-זוגי עושה) ולפתוח חשבון בנק כדי שהמשכורת תוכל להיכנס אליו ולצאת ממנו. אה… ולא לשכוח שצריך לעשות פנסיה! וביטוח בריאות. וביטוח חיים. אולי גם ביטוח לרכב? לדירה? לשיניים?…
וכשלילדים יש יומולדת צריך לעשות מסיבה ולהזמין את כל המשפחה ולהכין עוגה. ולקנות מתנות שאח”כ ישכבו על רצפת החדר ויעלו אבק או יישברו כי מישהו דרך עליהם וייזרקו לפח.
ובחגים צריך לנסוע להורים ולהתלבש יפה ולקנות איזו מתנה סמלית לחג ולשבת ליד השולחן ולשיר שירים שלא אומרים כבר שום דבר כמעט לאף אחד או לקרוא משפטים שלא מחוברים להווה או לקיים. וצריך להתנהג יפה. לדבר בנימוס. לצחצח שיניים. להסתרק. להתלבש.
אני לא נגד כל הדברים האלו (במיוחד לא לשלושת האחרונים). אבל מה הלאה? איך העתיד שלנו הולך להיות ולהראות? האם אנחנו מספיק פתוחים ואמיצים בשביל ליצור משהו אחר? משהו חדש?..
אני מבינה שבגלל שאין לי עדיין מושג איך הולך להראות ולהיות העתיד שלי, אני צריכה לייצר אותו בעצמי. אני מבינה שכרגע עדיין אין צורך בעשייה. כרגע זהו זמן הבשלה. זהו זמן להסכמה. להסכים לשחרר את כל מה שהכרנו והיה לנו עד עכשיו. מבלי לדעת מה הבא אחריו.
להתמקד במה שאני רוצה ולא במה שאני כבר לא רוצה.
הבנתי שאני לא רוצה לחיות בחרבות. יופי! אבל מה כן?
כשאני יושבת לרגע בשקט עם השאלה הזו עולה מתוכי התשובה:
אני רוצה לחיות בתרבות של שיגשוג.
תרבות של הרמוניה ושלום עם הסביבה.
תרבות שמכבדת את האדמה ואת כל מה שעליה.
איך זה ייקרה? עדיין אין לי מושג.
האם אני מפחדת? כן. בודאי. הפחד מהבלתי ידוע, מהבלתי מוכר.
אני מזמינה אתכם, הקוראים כאן, לשתף במידה והצלחתם להתנתק מהחרבות… וגם אם לא…
איך אתם חיים? איזו תרבות או מציאות חדשה יצרתם לעצמכם?
בעוד 3 שבועות אני עומדת להיפרד מהארץ הזו, מהבית, מהמשפחה המורחבת ומעוד הרבה דברים נוספים ולטוס לחודשים של חיים על הים…
מעניין איך זה יהיה וכיצד זה יקדם אותי להיפרד מהחרבות.
דיווחים מהשטח יכתבו ויישלחו במידה ויהיה אינטרנט זמין.
לתוכן זה נכתבו 5 תגובות