המילה דיוק על שלל הטיותיה (לדייק, מדויק וכד’..) היא מילה שעימה נפגשתי באחד מלימודי המגוונים בשנים האחרונות. הגישה שאותה אימצתי מלימודים אלו, היא זו הרואה איך ככל שאני מדויקת עם עצמי, פנימה, כך חיי נעשים מדויקים יותר עבורי. כלומר – קלים יותר, פשוטים יותר, שלווים, שלמים.

המקום בו אני מוצאת את תרגול הדיוק בחיי בצורה הישירה ביותר הוא בתחום המזון שאני מכניסה לגופי. כל ארוחה מזמנת לי תרגול יומיומי בדיוק והקשבה פנימה. קודם כל בתזמון: אורח החיים שבחרתי לעצמי מאפשר לי למצוא את הזמן המדויק ביותר עבורי לאכול… רגע לפני שאני רעבה מידי (כי אז הרעב משתלט ואני אוכלת מהר מידי ויותר מידי) ומצד שני – לא מוקדם מידי, סתם כי הגיע הזמן לאכול ארוחת בוקר /צהרים /ערב או כי יש משהו טעים שמונח לפני עיני. אלא בדיוק בזמן הנכון. כשאני עושה דברים בזמן הנכון הם בד”כ נעשים בקלות והתוצאות הן הטובות ביותר. כך גם במקרה של האוכל – כשאני אוכלת בזמן הנכון אני אוכלת לאט, מתוך הנאה ותשומת לב, בדיוק במידה הנכונה ולאחר הארוחה אני לא מתעייפת או מלאה יתר על המידה.

מעבר לתזמון יש כמובן את האוכל עצמו: האם בגלל שזה מה שיש לאכול – זה מה שאכניס לגופי? בגלל שזה מה שנגיש וזמין? האם בגלל אופנה של דיאטה מסוימת,

המלצה של מומחה לתזונה או לרפואה (“הכי טוב בחורף לאכול ירקות ירוקים!”) או כל דעה חיצונית אחרת אבחר לאכול מזון מסוים? או שאולי אני יכולה להיות בהקשבה ערנית ועמוקה לרחשי הגוף ולמצוא כל פעם מחדש את הדיוק הפנימי הזה…

גם המושגים שבהם אני משתמשת על מנת לייצר את הדיוק הפנימי הזה הם קצת שונים מאלו בהם משתמשים בד”כ בתחום הקולינרי: במקום להגיד לעצמי “אני רוצה לאכול עגבניה”, אני שמה לב לצורך בצבע האדום בסלט שלי. ובכלל – אני הרבה פעמים מבשלת או מכינה אוכל כמו שיוצרים ציור – לאו דווקא ע”פ המרכיבים או הטעמים אלא ע”פ הצבעים שייצרו את היצירה השלמה ביותר עבורי. במקום להגיד לעצמי שצריך לימון אבחין שחסר חמוץ, או שיותר מידי מלוח. פתאום יש תקופה שבה יש צורך במזון יבש ואז כל לחם מקבל קלייה לטוסט. ובארוחת הבוקר יש צורך במשהו רטוב, נוזלי, מתקתק במידה (רק לא דייסה!). העניין הוא להוציא את הרובד החומרי השגרתי שבמזון ולהישאר עם התחושות הכי בסיסיות של הצרכים שמכוונים אותי לדיוק הזה, המבוקש.

אז בשביל לא להלאות אתכם בנושא האוכל, מכיוון שהוא רק הדוגמא המשמשת להמחשה, אני עוברת מכאן לדיוק במובן הרחב יותר של המילה.

אני בודקת ושמה לב ל: איך אני מדברת? באילו מילים אני משתמשת? על מה אני בוחרת לדבר עם אנשים?…רכילות או דברי טעם? פטפוטי סרק או דברים שבאמת צריכים להאמר?…

איזה בגדים ונעלים אני שמה על עצמי במשך היום? בהתאם לאופנה או בהתאם לצורך שלי להתחמם כראוי בחורף? (גם אם המראה הדובי לא ממש מחמיא). בצבע שמתאים לגיל/מין שלי או בצבע שמרגיש לי הכי נכון עבורי הבוקר?

אם איזה אנשים אני בוחרת לשתף את חיי – חברים, משפחה, מכרים, קולגות לעבודה… האם אני מחשיבה יתר על המידה את המחויבויות החברתיות המצופות ממני בהתאם לתכתיבי החברה או מרגישה באמת עם מי בא לי לבלות את הזמן היקר שלי על גבי הפלנטה הזו.

ומכאן – לנושאים הגדולים שברומו של עולם: האם אני עובדת למחייתי בלבד או עוסקת במה שממלא את ליבי בשמחה ואת כל כולי בחדוות יצירה?

האם אני עושה את הבחירות בחיי מתוך תכתיבים של החברה והתרבות שבה אנו חיים או שאני מסוגלת לשים את כל הדעות החיצוניות האלו בצד ולבחור ממקום שלם ומדויק פנימה.

זה לא אומר לא להקשיב לעצות, לדברי אחרים, לדעות שונות משלי.

זה לא אומר להתבצר בעמדותיי ובתוך עצמי.

וזה גם לא אומר לפגוע באחרים מסביבי.

ע”פ רוב אני שמה לב שכשאני עושה מה שהכי מדויק עבורי, זה יוצא גם מדויק לאלו שסביבי. ולעומת זאת – כשאני מנסה לרצות, להתאים את עצמי לתכתיבים מבחוץ – זה יוצא עקום וכולם נפגעים בדרך כזו או אחרת.

אז לסיכום:

דיוק זו לא מטרה. זו דרך. דרך שבה כל הזמן יש עוד קצת ועוד קצת התקדמות ולמידה ו… דיוק.