• דאגה לאדמה
• דאגה לאדם
• חלוקת עודפים

שלושת האתיקות הללו תמיד היו הלב של הפילוסופיה שמאחורי הפרמקלצ’ר. לפחות זה מה שהאנשים בתנועת הפרמקלצ’ר טוענים – כולל אני. קשה שלא להסכים איתן באופן נחרץ, לא? זה כנראה גם בזכות זה שהן ממש מעורפלות. ההפשטה זו היא חלק מהכוח שלהן – האתיקות מעוררות משיכה טבעית, ומשמשות כהיגיון בריא ונקודת כניסה חיובית על מנת למשוך את הציבור אל תוך הדיון.

הבעיה היא, שאותה הפשטה בדיוק היא גם חלק מהחולשה שלהן. לעיתים קרובות ראיתי את האתיקות מוגשות בצורה מדוללת מדי וקלה לבליעה, ששמה את משקלה יותר ביצירת תחושה טובה והתרגשות מאשר ממש מאתגרת תלמידים או עוזרת למתכננים להתקדם בחיפוש אחר לקוחות, שותפים ופרוייקטים. אם האתיקות בסופו של דבר מצטמצמות לסיפור נחמד אודות כיצד נטפח את גן-הירק שלנו, ואז נחלוק את החסה שלנו עם החברים, ולבסוף נעשה קומפוסט מ”עודפי” המטבח שיחזרו לגן, מה הטעם בכלל להחזיק באתיקות מלכתחילה? אחרים יאמרו – וואו, בפרמקלצ’ר ממש קל להיות אתי.

האופן בו אני רואה את האתיקות – והדרך בה אני מלמד מתכנני פרמקלצ’ר לעתיד – סובב סביב הרעיון של לשים קצת בשר – ואולי אפילו שיניים – מאחורי האתיקות. המושג “דאגה” הוא מושג הפכפך מדי, כיוון שאפשרי להצמיד אותו לרגש בלבד: “בליבי, אני באמת דואג לאדמה. אני ממש משיר דמעה כל פעם שאני מתניע את ההאמר שלי”. במקום זה, אני מעדיף שנחשוב על הדאגה כעל פעולה – לדאוג שמשהו יקרה. כך שהשאלה שעולה היא כיצד נדע שאנחנו אכן דואגים (כמו בדאגה שמשהו יקרה) לאדמה, לאדם?

אנחנו יכולים וצריכים לבחור מדדים וקריטריונים על מנת לעזור לנו לדעת שאנחנו אכן פועלים לפי האתיקות שאימצנו, וגם מתי אנחנו מפספסים. מדדים ספציפיים הם באחריות המתכנן עצמו, אך ישנן כמה שאלות שאני חושב שהאתיקות דורשות שנשאל, ושנשאל אותן שוב ושוב:

דאגה לאדמה

מה, באמת, המדדים שלנו אודות בריאות האקוסיסטמה? נראה שהמדדים הפופולאריים ביותר בתנועת הפרמקלצ’ר הם מגוון ביולוגי ולכידת אנרגיה, אך אני אקבל בקלות גם את עומק שכבת הקרקע הפוריה (Topsoil), נוכחות של טורפים עילאיים, רמות הולכות ויורדות של דליפת ניוטריינטים או זיהומים, מגוון שימושים ומבנים, וכן הלאה. מה שחשוב עבורי הוא לא באיזה מדד נשתמש, אלא שיש מדד כזה. אנחנו זקוקים לאמצעים למדוד את התוצאות שלנו – ובעזרתם לראות אם אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון.

דאגה לאדם

מה הוא המדד שלנו לבריאות חברתית? זאת היא שאלה מכשילה אפילו יותר מלמדוד את בריאות האקוסיסטמה, אך אנחנו עדיין חייבים לנסות לענות עליה באופן אקטיבי אם אנו שואפים להשיג אותה. השאלות שאולות מהאתיקה הזאת הן: איך הפרוייקט הזה עוזר לקהילה להשתמש ולשמור במשאבים שלה באופן מקיים, או יותר מכך, באופן בונה? איך הפרוייקט הזה עוזר לקהילה לקחת את השליטה על גורלה לידיים שלה?

אולי זה לא יהיה קל לחשוב על המדד הראוי למדוד את הדאגה לאדם, אך אני רוצה לשמוע אותך (ואותי) מנסים לפחות להסביר בצורה משכנעת איך העבודה שלנו עושה זאת.

חלוקת עודפים

יותר מכשילה, האתיקה השלישית, ופעמים רבות גם נשכחת. והיא בדיוק חיונית כמו השתיים האחרות. זו מחייבת סטייה קלה מהנושא.

רוב הרצאות המבוא לפרמקלצ’ר מתחילות עם “הוכחה” – הוכחה שמציגה כי עלינו לשנות משהו בהתנהגות שלנו, לעשות משהו שונה – שאנחנו לא יכולים להמשיך כמו באותה צורה שפעלנו עד עכשיו. זהו מקרה קלאסי בפרמקלצ’ר, כמו שרבים יכולים לשים לב – לבלות רק כמה דקות על התחזית הקודרת, ואז לשים את הפוקוס על הפתרונות בכל שאר הזמן. אני מציג את כל הקטעים המבאסים הרגילים – ביעור יערות, אובדן פוריות קרקע, אקלים, שיאים (נפט ועוד), וכו’ וכו’, ואז כפריט האחרון אני מציג שקופית אודות “אי שיוויון”. אני משתמש בתמונה הזאת בשביל השקופית.

אני משאיר את השקופית עובדת, תוך כדי שאנחנו מנהלים דיון קצת על “מדוע אי-שיוויון הוא בעיה אקולוגית?”. הדיון באופן כללי מתגלה תמיד כמאוד מועיל.

התשובות שלי לשאלה (מדוע אי-שיוויון הוא בעיה אקולוגית):

1. עקב ההשפעות הסביבתיות של אי-שיוויון: קהילות חלשות אינן יכולות להגן על עצמן מפני זיהום, ואין להם שום חוצץ נגד האי-יציבות הכלכלית והאקולוגית, כך שהן סובלות מהשפעות לא פורפורציונאליות – ובעיקר לא פרופורציונאליות בהשוואה לדריסת הרגל האקולוגית הקטנה של אותן קהילות.
2. מכיוון שאי-שיוויון הוא המנוע הסביבתי: כל עוד יש אנשים שמקבלים החלטות אודות ייצור וכרייה שעושים רווח אסטרונומי מזה, ובאפשרותם להגן על עצמם מההשפעות של החלטות אלו לאורך זמן, כשבמקביל אלו שעושים את העבודה ובאופן מעשי נוטלים את נטל ההשלכות התעשיה על עצמם אין באפשרותם לקחת חלק בהחלטות ולהשפיע על הייצור והכרייה, לא תהיה שום קיימות. מחקרים תומכים באמירה הזאת באופן סטטיסטי: ככל שיש יותר אי-שיוויון בארצות, מדינות, ואומות (3 מחקרים שונים; בהרבה מהעולם אין חפיפה מלאה בין השלוש כמו בישראל – הערה שלי) התוצאות הסביבתיות גרועות יותר. כשההטבות הולכות למקבלי ההחלטות בעלי השררה, והנזק הולך לכל מקום אחר, איך אנחנו בכלל מעזים לצפות מהמערכת להשתנות?
3. ולבסוף, מכיוון שזה פשוט אקולוגי, אין זה? התנועה של חומר ואנרגיה דרך מערכות חיים מורכבות זה החומר שממנה האקולוגיה מורכבת, ואנחנו יכולים להשתמש במשקפיים הלל, ובכלים האלה, על מנת להבין את הבעיה ולשנות אותה.

אם כך, נחזור לאתיקה מס’ 3. איך שאני רואה את זה, השאלה שהאתיקה השלישית – “חלוקת העודפים” – דורשת מאיתנו תשובה עליה היא: איך העבודה שלי עוזרת, באיזו שהיא דרך, להתחיל לשטח את ההר הנורא של אי-שיוויון שעומד בינינו לבין קיימות אמיתית? או, אם נהפוך את המטאפורה, איך העבודה שלי עוזרת למלא את הפער,(התהום) שמפריד 80% מהעולם מה-20% הנותרים, שחובתינו למלא על מנת לחדש את התרבות שלנו ואת הביוספירה?

אלו הן השאלות שאני מנסה (ולעיתים נכשל) לשים בשורש של עבודת הפרמקלצ’ר שלי – כולל בתכנון, במחקר, ובחינוך. אלו השאלות שאני מנסה להשריש בלבבותיהם של עדר סוכני השינוי מדהימים ומעוררי השראה הגדל לאיטו, שנפלה בזכותי לקרוא להם תלמידי. אלו הן השאלות שאני מעוניין שאנו נשאל אחד את השני, את הפרוייקטים, ואת השותפים שלנו כל הזמן – בייחוד אך לא רק את אלו שאנו מגדירים כפרמקלצ’ר.

באור זה, תוכנית הלימודים של Liberation Ecology Project היא כולה מסע מחקר מעמיק וחוקר של האתיקות. מה זה דורש, אחרי הכל, ליצור פרוייקט שיכול לענות על סט שאלות זה ששאלנו לעיל באופן מהותי, ולחיוב? זה דורש יותר מאשר עקרון עירוב השימושים (Multi-functionality) וסולם התמידות (Scale of Permanence), אני מניח. בעצם, אני די בטוח בזה! אם אנו שואפים לבנות תנועה שעובדת – שנותנת לנו את העולם שאנו רוצים לחיות בו – אז אני חושב שזה הזמן (ויפה שעה אחת קודם) להשקיע עוד קצת מהחשיבה התכנונית החיונית שאנו גאים בה כל כך בתכנון של התנועה עצמה. לאתגר את ה”תחושה הטובה” ואת טבען המכיל של האתיקות – בצירוף מספר שאלות מתגרות – זאת דרך אחת לעשות זאת.

מאת ראפטר סאס, לקוח מכאן (במקור: באנגלית, תרגום שלי)