האחות הנשכחת של תנועת המחאה

חינוך, חברה וקהילה

אני רוצה לדבר על שתי תנועות אחיות. לשתיהן שורשים ערכיים דומים ושתיהן שותפות לאותה שאיפה – לתקן את העולם. למרות זאת, ההבדלים ביניהן גורמים להן לשכוח לפעמים שיש ביניהן קרבה משפחתית. איך עושים טיפול זוגי ל"תנועת המחאה" ו"תנועת הקיימות", צעד אחד קדימה לשלום בית.

הקדמה

לפני שבוע פגשתי את אסף צ'רטקוף (צ'ה) בכנס קהילות אקולוגיות שנערך בחוות הפרמקלצ'ר יש מאין בנהלל. אחרי הכנס פנה אליי אסף והציע בהמשך לשיחה שלנו באותו הערב שאכתוב פוסט אורח באתר "בידיים" על היחסים שבין קהילת הפרמקלצ'ר ובין קהילת המחאה.

בחודשים האחרונים הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שקיים צורך דחוף בחיבור בין תנועת המחאה לתנועת הקיימות, וההזמנה של אסף נתנה לי הזדמנות מצוינת להעביר את המסר הזה הלאה.

הפוסט הזה מתפרסם בשלושה אתרים: בבלוג שלי; באתר "בידיים" – שהולך ומתברר כאתר החשוב ביותר של תנועת הקיימות הישראלית; ובאתר j14.org.il – אתר החדשות הרשמי של תנועת המחאה בארץ. הכוונה היא שבעצם פרסום הפוסט הזה ייווצר עוד חיבור בין התנועות – לקוראי j14 כדאי מאוד להכיר את אתר "בידיים", וקוראי בידיים ישכילו מאוד מלקרוא ב-j14. וכמובן שכולכם גם מוזמנים לבלוג שלי אם אתם כבר כאן.

***

אני רוצה לדבר על שתי תנועות אחיות. לשתיהן שורשים ערכיים דומים ושתיהן שותפות לאותה שאיפה – לתקן את העולם. למרות זאת, ההבדלים ביניהן גורמים להן לשכוח לפעמים שיש ביניהן קרבה משפחתית. אני מתייחס אליהן כאחיות, בעיקר מכיוון ששתיהן נולדו מאותו האבא – התסכול מהמצב הקיים והחשש מהעתיד, ומאותה האמא – האמונה שאפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר. וכמו אחיות רבות אחרות, גם בין שתי התנועות האלה יש יחסים מורכבים של התעלמות ויריבות, אהבה וכעס, אבל גם תחושת שותפות עמוקה.

התנועה האחת, שאותה אכנה "תנועת המחאה", קוראת לתיקון המערכת הפוליטית והכלכלית, מפגינה ודורשת "צדק חברתי". התנועה האחות, שלה אקרא "תנועת הקיימות", התייאשה מהשיטה, ועיקר הפעילות שלה הוא ביצירת מציאות אחרת ממש עכשיו, בלי לחכות לחקיקה חדשה, לבחירות או להחלפת שיטת המשטר.

שתיהן תנועות גלובליות שפועלות ברמה המקומית. תנועת המחאה הישראלית שואבת השראה מתנועות דומות ברחבי העולם המערבי – בספרד, בארה"ב, באנגליה ובעוד עשרות מדינות, אבל נוטה להתמקד בבעיות שנראות לכאורה ייחודיות לישראל – יוקר המחיה, המסים, הריכוזיות במשק, הפגיעה בעובדים ובזכויות האדם, יחסי הקרבה המושחתים בין ההון לשלטון, וכישלונה של התקשורת בחשיפת כל התופעות האלה.

בתנועה הזאת קיימת הבנה שאנחנו נמצאים בתחילתו של משבר כלכלי גלובאלי. הנטייה שלה היא להאשים את השיטה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית כשורש כל רע ולחפש אלטרנטיבות במקומות כמו מדינות סקנדינביה. החזון הבולט ביותר בתוך תנועת המחאה הוא השאיפה להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת רווחה" אמיתית – שוויונית יותר, מעורבת יותר בבריאות, בחינוך ובשאר השירותים הציבוריים, ופועלת לטובת האזרחים כולם ולא רק לטובת העשירון העליון.

גם תנועת הקיימות חושבת גלובאלי ופועלת לוקאלי. האתגרים שאיתן היא מנסה להתמודד הם עולמיים, כמו שיא תפוקת הנפט ושינויי האקלים. אנשי תנועת הקיימות מבינים שהמערכות הפוליטיות, שנועדו להתמודד עם בעיות של אומות במסגרת טריטוריות מוגדרות, אינן מסוגלות להתמודד עם משברים שאינם מתחשבים בגבולות. המסקנה שתנועת הקיימות מגיעה אליה היא שכל המערכות האלה אינן רלוונטיות יותר, וחבל להשקיע אנרגיה בניסיון לתקן אותן. לכן הפתרונות שהיא מציעה מבוססים על פעולות קטנות ועל שינויי הרגלים בשגרת החיים שלנו.

מפגש בחוות הפרמקלצ'ר ''יש מאין'' בנהלל. צילמה: נועה פלד

אנשי תנועת הקיימות לא יפגינו מול הכנסת בדרישה לחוקק חוק שיגביל את השימוש בשקיות ניילון, אלא פשוט יפסיקו להשתמש בשקיות ניילון. הם לא ייצאו בקמפיין נגד ההרס שגורמים בעלי ההון לים המלח בניסיון לסחוט ממנו דשנים לחקלאות אלא יקנו מזון אורגני (או יגדלו בעצמם) שבתהליך הגידול שלו לא היה שימוש בדשן כימי. אנשי תנועת הקיימות לא יחרימו את תנובה בגלל מחיר הקוטג', גם כי רבים מהם טבעונים, אבל בעיקר כי אין להם שום ציפיות מחברה מסחרית. אנשי תנועת הקיימות לא ייאבקו בשופרסל בניסיון להוזיל את המוצרים, אלא יקימו קואופרטיבים. הם לא יתבעו משר האוצר או מראש הממשלה שיפחיתו את המס על הדלק, אלא יקצצו בנסיעות ברכב הפרטי ויעברו לתחבורה ציבורית ולאופניים.

כמו שכתבה טלי מאיר-צ'יזיק בשיאו של הקיץ, בזמן שהדרישה ל"צדק חברתי" הדהדה בכל הארץ:

נמאס לי לדרוש צדק חברתי.

כשהעם דורש צדק חברתי, ממי הוא דורש אותו? מי הוא החלק הזה שהוא לא העם ואמור לספק לנו את הצדק החברתי המיוחל?

אני כבר ממש לא רוצה – אני לא רוצה לדרוש משהו ממישהו אחר. אני לא רוצה צדק כזה שמודדים אותו על מאזניים סטטיסטיות ומספקים לו הוכחות ומדדים כלכליים. ואני לא רוצה חברה, מין גוש כזה מאסיבי של אנשים שמנתחים אותו בכלים סטטיסטיים, סוציולוגים ואנתרופולוגים ואומרים לי באיזה עשירון אני ומה אני מרגישה מבחינה סטטיסטית.

במקום לדרוש ממישהו אחר שיתנהג אלי בצורה צודקת, אני רוצה לבנות בעצמי קהילה הוגנת.

לא צדק, הוגנות.

ובואו נשתמש בכלים שיש לנו כבר עכשו – לבנייה.

***

תנועת הקיימות אינה תנועה פוליטית. לא במובן המצומצם של פעילות בכנסת ובממשלה, וגם לא במובן הרחב של המושג. היא אינה מבקשת להשפיע על קבלת ההחלטות, אלא להקים קהילות של אנשים ששותפים להשקפת העולם הזאת ולעשות שינויים קטנים שנמצאים בטווח האפשרויות הישיר שלהם. היא אמנם התרחבה מאוד בשנים האחרונות, אבל מעגלי ההשפעה שלה עדיין מצומצמים, כמה אלפים בודדים של אנשים כאן בישראל ועוד כמה עשרות או מאות אלפים בעולם כולו.

בשונה ממנה, אחותה תנועת המחאה היא תנועת המונים. זאת תנועה שבישראל הצליחה להוציא לרחובות מאות אלפי מפגינים, ובעולם אפשר לספור אותם בעשרות מיליונים. זאת תנועה שמכנה את עצמה "ה-99%", ובצדק.

ובעיקר, תנועת המחאה היא תנועה פוליטית, במובן הרחב של הביטוי, בכך שהיא קוראת לחזרה לאקטיביות של כלל הציבור בקבלת ההחלטות, וגם במובן הצר והמקובל, בכך שהיא מבקשת להשפיע על המוסדות הפוליטיים הקיימים, באמצעות המשמר החברתי, הפגנות, התפקדויות למפלגות והקמת מפלגות חדשות.

תנועת המחאה מקבלת את המבנים הכלכליים והפוליטיים הקיימים כמצב נתון, שעליו יש להשפיע ואותו יש לתקן כדי ליצור עולם טוב יותר. תנועת הקיימות נוטה להתעלם מהמבנים האלה. אולי מתוך הערכה שהם עומדים לקרוס בקרוב (מחשבה שאני עצמי שותף לה, רק שאני לא בטוח בכלל באיזה טווח זמן מדובר – חודשים, שנים או אולי אפילו עשורים), ואולי מתוך מחשבה שאפשר פשוט להסתדר בלעדיהם. בכך היא ניצבת מול סכנה של אובדן קשר עם המצב הקיים ועם רוב האוכלוסייה.

הסכנה שעומדת מול תנועת המחאה היא הפוכה: הנטייה של פעילי המחאה החברתית להילחם בעוולות שגורמת המערכת הפוליטית והכלכלית עלולה לגרור אותם להתמקדות בפרטים ולהתעלמות מהתמונה הכוללת. הרבה פעילים נשאבים לתוך פעילות פוליטית במסגרת המוסדות הקיימים, מתוך מחשבה (שאינה שגויה לגמרי) שהדרך היחידה להשפיע היא באמצעותם, אבל מהר מאוד הם עלולים להגיע למצב שבו הם מפסיקים לערער על הנחות המוצא שבבסיס המוסדות האלה. כך הם ימצאו את עצמם משקיעים אנרגיה בניסיון לנצח במשחק, או לפחות לקבל בו עוד כמה נקודות, במקום לנסות לשנות את חוקי המשחק המעוותים מהיסוד.

תל אביב, קיץ 2011. כך נראית תנועת המונים פוליטית. צילם: cc-by-sa 'avivi

תנועת המחאה נחשבת תנועה "חברתית". תנועת הקיימות נתפסת בעיקר כתנועה "סביבתית". אבל גם תנועת המחאה וגם תנועת הקיימות רוצות להרחיב את המושגים האלה מתוך הבנה ש"סביבה" זה לא משהו שמחוץ לנו, אלא משהו שמשפיע עלינו לא פחות ממה שאנחנו משפיעים עליו, וה"חברה" אינה מנותקת משאר האלמנטים שבעולם.

כיום יש נתק מסוים בין שתי האחיות האלה. רבים מאנשי הקיימות בזים לדרישה לצדק חברתי, הם רואים בה ניסיון כושל להציל את השיטה והעברת האחריות לשינוי המצב לגורמים חיצוניים. אנשי תנועת המחאה יכולים לטעון בחזרה כלפיהם שהם אינם מציאותיים, שהפתרונות שהם מציעים מתאימים לחלק מאוד קטן, אפילו זניח, של האוכלוסייה, ושהסירוב שלהם לקחת חלק במשחק הפוליטי פוגע ביכולת ההשפעה שלהם.

אבל בעצם, אין כאן תחרות. כי נכון לפברואר 2012, המערכת הפוליטית והכלכלית של המאה ה-20 היא עדיין הגורם העיקרי שמשפיע על המציאות של רוב בני האדם, בארץ ובעולם. אבל במקביל, ההבנה שהמערכת הזאת לא תשרוד לאורך זמן הולכת ומתפשטת – ומי שיתמקד רק בניסיונות להשפיע מבפנים ולתקן את השיטה עלול ליפול יחד איתה. לכן אנחנו נדרשים לפעול בשני מישורים.

המישור האחד הוא ניסיון להשפיע על המערכת וכך להפוך את המדינה שאנחנו חיים בה למקום קצת יותר טוב. במסגרת הפעילות הזאת אפשר להגיע למספר גדול מאוד של בני אדם, וגם אם הגישה הזאת לא מציעה פתרונות לטווח ארוך, יש לה השפעה מיידית על החיים שלנו. מהצד השני קיים הצורך לבסס פתרונות שאינם תלויים במערכת הפוליטית והכלכלית הנוכחית, לפתח אלטרנטיבות של ממש – לגידול מזון, להפקת אנרגיה, לבניית בתים, ליחסים בין בני אדם. בכך שתי התנועות האלה משלימות אחת את השנייה.

הפוטנציאל קיים. כדי שהוא גם יתממש צריך ליצור רשת של שיתופי פעולה בין כל התנועות ובני האדם שמבקשים בכנות להפוך את העולם למקום טוב יותר: בין הפרמקלצ'ר, תנועת ה-Transition Town, הקהילות האקולוגיות והחקלאים האורגניים, ובין תנועת הקוד הפתוח, האנשים הפועלים בתחום האנרגיות המתחדשות, הקואופרטיבים הצרכניים והפיננסיים, המערכות הפוליטיות האלטרנטיביות שמתחילות להתבסס במסגרת המחאה – ותנועת המחאה עצמה, שיודעת להגיע להמונים, לומדת את כשלי המערכת ואת הסדקים שדרכם אפשר להשפיע עליה.

כך תתגבש רשת של קהילות שיהיה בה מקום למגוון של פעילים. לא כולם צריכים לעבור לחוות פרמקלצ'ר ולהתחיל לגדל מזון אורגני, ולא לכולם מתאים להשתתף בוועדות של הכנסת או לארגן הפגנות ענק, אבל לכל אחד יש מקום בתהליך הגדול לתיקון העולם. הוויכוחים סביב השאלה איזו פעילות יותר אפקטיבית יתבררו כמיותרים,כי בסופו של דבר כולנו פועלים לאותה מטרה, רק בקני מידה שונים.

קראו את החלק השני.

לתוכן זה נכתבו 9 תגובות

  • מאז שגרשו יהודים מהכפרים שלהם בחבל עזה . ורוב הציבור החילוני שתק שתיקה רועמת או נסע לחו"ל אני לא מאמינה במחאות. אני לא מצטרפת לשום מחאה , ואני מקווה שרבים יעשו כמותי.

    אני מאמינה בתפילה ואני מתפללת לשקיעת המחאה המטופשת. בינתים התפילות שלי פועלות מצויין :)

  • נדב גופר |

    כתבה מרתקת – וגם הדיון שנוצר, בעיקר מלמד אותי על הזוויות השונות לתופעת הקיימות
    על כך שנראה להרבה אנשים שזו תנועה שמתחילה מלמטה, שהמאפיין הדומיננטי שלה הוא אקטיביזם אד- הוק ועשיית המעשה הנכון,כתנועה חברתית.
    טוב זה פשוט בגלל שאתם כאלו אנשים.
    אני חייב להגיד שאני חווה את תופעת הקיימות יותר דרך המהלכים האסטרטגיים הממסדיים שמתרחשים מסביב, מכיוון מדיניות הממשלה( כן ,כן) ואפילו יותר מכיוון הרשויות המקומיות.
    ובעצם מה שאני אומר זה שבמיוחד לאור ההשוואה לתנועת המחאה החברתית , אני לא רואה תנועת קיימות.
    יש התהוות של שיטות ורעיונות שיחד מסמנים סוג של תרבות חדשה אבל נראה שיש יותר ידע מצטבר וכלים מקצועיים מתסיסה שעוד מעט מוציאה אנשים לרחובות.
    תכלס אפשר וכדאי לצאת מזה אופטימי:
    המגמות הללו משלימות אחת את השניה
    שתי המגמות בכיוון גדילה
    וכדאי גם לחשוב על יצירת החיבורים ,לדוגמא – השבוע ביום ד' מסתיים פרק הגשות לקולות קוראים של המשרד להגנת הסביבה – כל רשות יכולה הייתה לבקש סיוע (שימו לב) ל"העצמת כוחה של קהילה להוביל אורח חיים מקיים" כלומר למצוא את אנשי "תנועת הקיימות המקומיים" ולממן את דחיפת האג'נדה שלהם, הכשרה מפגשים וכו'.
    אני לא בטוח שכל הרעיונות הטובים הגיעו אל הכתב…ואני חתום על לא מעט תכניות.

  • המאמר המעניין הזכיר לי את עיקרון ה-commowelth או ה-almende, בשמו הגרמני.
    כאדם שנושא הקיימות קרוב ללבו, ריתק אותי מיד המונח והקשר המובהק שלו לקיימות.
    עיקרון זה מתייחס באופן בסיסי ל"חוקי המשחק" שדורשי הצדק החברתי מנסים לשנות או יותר נכון לאור עיקרון זה(שקצת נישכח עם השנים)מנסים להחיל שוב.
    עיקרון ותיק זה משלב באופן טבעי את הפן האקולוגי עם הפן ה"חברתי" בכך שהוא למעשה מתייחס למשאבי הטבע והמשאב האנושי(צדק חברתי מכיוון השיויון החלוקתי) גם יחד.

    מצאתי מאמר מעניין מאוד שמדבר על עקרונות היסוד של ה-commonwelth ומציין באופן עמוק את הקשר הבסיסי שלו לעקרונות הקיימות.

    הנה כמה ציטוטים מהמאמר של Peter Linebaugh
    בסוף הציטוטים יש לינק לכתבה
    Commoning has always been local. It depends on custom, memory, and" oral transmission for the maintenance of its norms rather than law, police, and media. Closely associated with this is the independence of the commons from government or state authority"

    "The activity of commoning is conducted through labor with other resources; it does not make a division between “labor” and “natural resources.” On the contrary, it is labor which creates something as a resource, and it is by resources that the collectivity of labor comes to pass. … Both Lovelock’s ‘Gaia Hypothesis’ and the environmentalism of Rachel Carson were attempts to restore this perspective."
    .
    "The commons is invisible until it is lost. Water, air, earth, fire — these were the historic substances of subsistence. "

    לינק לכתבה המקורית
    http://onthecommons.org/some-principles-commons

  • אני לא חושב שזה קשור לנושא (קיימות, צדק חברתי) אלא לשאלה של איך מאמינים שצריך לפעול. (מלמטה לרוחב, מלמטה למעלה, לרוחב או מלמעלה למטה). אני לא חושב שנכון להזניח אף אחד מתחומי הפעולה
    (אלא אם יש לכם חווה מבודדת על אי או חווה עם כמה מטוסים להגן עליה וגם אז זה לא בטוח).

    גם את הקיימות מקדמים מלמעלה למטה, זה איטי, כואב ודי בטוח שלא נספיק בזמן, אבל יש לפעמים "נקודות הדהוד" שגורמות לשינויים מהמיקרו למאקרו או להפך.

    לגבי המחאה, מוקדם להספיד אותה, או להגיד שהיא לא השפיעה (לדוגמה רק היום נגמרה שביתה במשק על זכויות של עובדי קבלן, מתי היה דבר כזה ב-20 השנים האחרונות?).

    המחאה היא שעון מעורר. חלק מהאנשים התהפכו לצד שני, חלק פתחו עין אחת. חלק קמו והלכו ללמוד, וחלק הלכו להעיר אנשים אחרים.

    הנה כמה סיבות מדוע לא כדאי לתת גט גמור לכל המוסדות החברתיים הקיימים:
    – בהנחה שלא כולם ימותו בעקבות משבר סביבתי- חברתי, הדבר שנצטרך לו ביום מן הימים הוא מוסדות פוליטיים, כלכליים, תרבותיים חלופיים או מתוקנים. כלומר לא רק קיימות במימד הפיזי, אלא גם לספק חלופות נניח לצורת הממשל שיש היום כדי שלא נחזור בתוך X זמן בדיוק לאותה צרה.
    – נוסף , אחד הלקחים החברתיים החשובים מ"התמוטטות" היא שלא תמיד המוסד החברתי חייב להיות אידאלי כדי להגיע לקיימות – יפן הקיסרית לדוגמה.
    – עוד לקח מהתמוטטת – הבעיה הסביבתית תיצור מן הסתם מתח חברתי ואו מלחמות ואו מלחמות אזרחים. לדוגמה זה מה שקרא באי מנגראווה, ובפסחא, ורואנדה ובאנסזי, ככה שצריך כבר היום לנסות לספק חלופות למוסדות חברתיים (גם אלו הגדולים) ואו לנסות לתקן את מה שיש.
    – בעקבות המשבר הסביבתי הדבר הכי סביר שיקומו דמגוגים שיאשימו במצב סיבות חלקיות (לדוגמה דתיים שיגידו שזה הכלל בגלל החילונים, למי שזה נראה לו מוגזם, תשאלו חרדים למה התרחשה השואה) – ללא פניה אל הקהל הרחב ולציבור הרחב סביר שזה מה שיתפוס.

  • מאמר מעניין, אם כי:
    א. אני לא חושב שאתם באמת רוצה להתחבר לחבר'ה של J14. משיטוטים די ארוכים באתר שלהם, הם דווקא נראים לי מאד אקטיביסטיים, במובן שאני (אנחנו?) לא מתחבר(ים) אליו. כי הרי:
    ב. מה ש"טלי מאיר צ'יזיק" כתבה הוא המפתח של מה שאהרן רשם בפסקה שלמעלה, שמהווה את תמצית מה שאני מרגיש, לפחות.
    ג. אני בכלל לא מסכים שתנועת J14 או כל אחת אחרת מאלה שמתיימרות להיות "מנהיגות המחאה" ההיא, היא תנועה שגרמה לאנשים "לחזור לאקטיביות בקבלת החלטות". רחוק מכך. אני חושב שהיא בדיוק עשתה ההיפך ממה שטלי כתבה עליו, וגרמה לאנשים להפיל את האחריות על אחרים.
    ד. "משקיעים אנרגיה בניסיון לנצח במשחק, במקום לנסות לשנות את חוקי המשחק". אם מיליון האנשים הללו יפסיקו לשלם מיסים בדיוק שלושה חודשים, חוקי המשחק ישתנו מן היסוד. אם שני מיליון אנשים לא יגיעו לקלפי בדיוק פעם אחת, תהיה מהפיכה. במקום זה, הם צועקים ברחוב וחוזרים לקנות תנובה או יוניליוור, כי הם אוהבים את הריח של השמפו שלהם והם בדיוק קבעו עם מישהו באלנבי. ה"מחאה" גרמה לאנשים בדיוק ההיפך – היא גרמה להם להיכנס עמוק למשחק, ממנו הם היו צריכים, אם כבר מחאה, להימלט.

    אני רוצה לסייג ולומר שאיני מטיף לאף אחת מן הדרכים. אני בעצמי איני שומר סביבה גדול, ואני קונה יוניליוור. ומכיוון שאמרתי רק למה איני מתחבר במיוחד, אוסיף בקצרה את מה שכן מהווה בעיניי דרך השפעה חיובית על עולמי: בנייה (אקטיביות) עבור עצמי (יצירה, במובן הרחב), מחאה על ידי הימנעות (חרם, שביתה), ושיחה. הפגנות של מיליון, למעט ההיבט החברתי-מרגש שלהן וההיבט האסתטי-נדיר שלהן, לא עושות לי את זה.

    יאללה בידיים.

    • לגבי ה-2 מליון שלא יצביעו.
      אתה מוזמן להכנס לקישור הבא ולראות שזה בדיוק מספר במצביעים שוויתרו על
      זכותם להשפיע על המציאות הפוליטית בבחירות האחרונות
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94

      מהפכה… ללא ספק מתקיימת מהפכה.. תתבונן בעיתון…
      פשוט לא זאת ש-2 המליון שלא הצביעו רוצים שתתקיים.

      • אסף צ'רטקוף

        הי שייקה, אני דווקא חושב שהרוב המוחלט של שני המיליון שלא הצביעו, פשוט לא הצביעו מחוסר אכפתיות. ואני חושב שיש הבדל עקרוני גדול.
        אני לא מצביע כבר עשר שנים ואני בוחר בכך כל פעם מחדש, בלי לזלזל באף-אחד. אני המקרה הקיצוני שאהרן תיאר בקצה ה"אקולוגי". אני בוחר להשקיע את כל מאמצי במלמטה-למעלה. או יותר נכון – מלמטה-לרוחב.
        אני מכבד את כל הדרכים, אבל לא מאמין בכולן.

        ההצבעה, עבורי, היא יותר מהכל היא פלסטר מצפוני על גדם של חוסר אונים וקורבנות. מצטער על הדימוי הקשה.

      • מצטער,
        אך כוונתי הייתה לשני מיליון אנשים מתוך אלה שנוהגים להצביע.

        למיטב ידיעתי אחוז ההצבעה מעולם לא עבר את ה-80% – כך שניתן להניח שכ-15% אינם לוקחים באופן קבוע חלק מן העוגה.

        בחמש מערכות הבחירות האחרונות הצביעו בממוצע 3.15 מיליון מצביעים, כאשר בבחירות האחרונות הצביע המספר הגדול ביותר.

        כוונתי הייתה: אם בבחירות הבאות יצביעו מיליון. או אז תהיה מהפכה.

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן