כשמתחילים לדבר על צריכה שיתופית הקול הראשון שמושמע הוא החשש שאנשים לא יהיו מוכנים להשאיל את החפצים שלהם: מה יקרה אם יקלקלו או יפגעו במקדחה באופניים, או בספר שלי… אנשים מעדיפים שהחפצים שלהם יישארו במחסן או על המדף. כמובן ששם הם ימשיכו לתפוס מקום ולא להביא תועלת במשך 95% מחייהם, אבל זהו הסטטוס קוו ואת זה קשה לשנות. למזלנו שיתוף רכבים כבר תפס תאוצה ואם ברכבים נפלה שלהבת, ברור שהיא יכולה להדליק גם את אזובי הקיר…

יש ימים חמימים בהם אני קמה עם התקווה מתנגנת במלוא הכוח וצופה אפילו בלי לעצום עיניים במציאות הקסומה שתיווצר כשהעולם יפעל על ביודיזל וצריכה שיתופית. בימים אחרים, אני מתביישת לומר שהם רבים יותר, אני אומרת לעצמי, מה לעזאזל אני חושבת לעצמי, אשה אחת בת 46, בלי יכולות תכנות, בקושי צפה כלכלית – איך אני מעזה בכלל לחשוב שאני יכולה לשנות את חזון הצרכנות הישראלי? כשאני חושבת על הסיפור של zipcar ה”איך” הופך לברור!

המאמץ ההסברתי סביב מיחזור, דומה בעיני לציוד האוכלוסייה במצופים כהכנה לגל צונאמי. ברור שאין פרופורציה בין הבעיה לפתרון ומהפכת המיחזור מתרחשת בעיקר ברמת הסיסמאות. אני מרגישה שאין לאף אחד אומץ להסתכל לילד בעיניים ולומר לו/לנו: מה שנוח / מה שרגיל/ מה שמוכר לא יוכל להמשיך להתקיים אנחנו בסכנה וחוקי המשחק משתנים! במקום זה המסר שמעבירים לציבור ”הכל בשליטה, רק תשים כמה בקבוקים במיחזורית ואת העיתונים בוועד למען החייל, זה הכול!” – באמת?!