בדור הסבתות שלי, ארונות המטבח היו עשויים דיקט צבוע בצבע שמן. על המדפים ובתוך המגירות הונחו גיליונות נייר עטיפה, שקובעו בעזרת נעצים והוחלפו מדי פעם. המילה “שיש” משמשת עד היום לתיאור משטח העבודה במטבח – המשטחים של אז היו עשויים “שיש חברון” (שם גנרי כמובן שהרי זה לא שיש אלא אבן גיר ישראלית, ובשנות ה- 50 רק יחידה 101 הגיעה לחברון). הכיור היה כיור חרס גדול בהתקנה תחתונה, וסמוך לשולי משטח השיש היתה תעלת ניקוז שהובילה אליו.

מי שלא היה לה תנור משולב שעמד בצד, הניחה על השיש כיריים מצופות אמייל, בדרך כלל בנות 2 להבות בלבד. הכלים נשטפו ביד, ואם לא נוגבו מיד והוחזרו לארון, הונחו על מתקן שגם הוא תפס חלק מהשיש.

זכורים לי מילדותי המטעמים שהוכנו במטבחים פשוטים כאלה. הקציצות הכבדות, הכבד הקצוץ, הגפילטע פיש, והקומפוט הסמיך של סבתא דינה, ולטקעס (לביבות) על בסיס לבן, עם הר של סוכר, שדודה קלרה היתה מכינה (כדי להבין מה הקשר בין “דג ממולא” שהוא התרגום המילולי ל”גפילטע פיש”, לבין הקציצה הנמכרת כיום במעדניות תחת שם זה, ממליץ על ספרו המצוין של יחיל צבן “ארץ אוכלת”),

על השיש, או על שולחן האוכל הקטן המצופה פורמייקה, הונח ארגז פח מצופה אמאייל לבן, ובו לחם טרי. את הלחם קנו במכולת השכונתית ולא במעדניה, ובימי חול היו שני סוגי לחם בלבד, לא פרוסים כמובן – לחם לבן ובו שני חריצים גסים לרוחב, ולחם קימל. על ארגז לחם כזה שנמצא ברחוב, אכתוב בפוסט זה

ניקוי ארגז הלחם, ובדיקה מה יש לנו ביד

כאן נראה הארגז אחרי שטיפה במים להסרת סנטימטר אבק. יחד עם האבק ירדו מדבקות “מס קניה”, למרבה המזל נותרה המדבקה של “אמקור”.

הארגז עשוי פח מכופף מצופה אמאייל. הגוף מעוקם מעט, ושני הצירים – שבורים. ציפוי האמאייל – במצב מצוין.

פירוק הצירים, ויישור גוף הארגז

חלק אחד של הצירים פורק ע”י חיתוך הניטים שחיברו אותם למכסה, מהחלק שנותר מחובר לגוף פורקו המסמרות.

בתמונה האחרונה איך הציר אמור להיראות – פח מכופף עם צלע חיזוק.

הזכרתי את המילה “פח מכופף” – גוף הארגז והמכסה הוכנו מלוחות פח, שנלחצו במכבש כנגד תבניות. עוד כמה פעולות כמו קידוח חורים לידית, לצירים ולפתחי האוורור, כיפוף שולי הפח כדי שיהיו מעוגלים ולא חדים, וגם חזקים יותר, הלחמת תושבות הצירים לגוף הארגז, ציפוי אמאייל ואפייה בתנור.

פריכות האמאייל מודגמת בציפוי החסר בתושבות הצירים. חלק מהציפוי התקלף בעת מאבק לא מספיק עדין מצדי, לשיחרור הפינים בצירים הישנים.

מכאן חששי ליישר את הארגז, שמא הציפוי ייסדק. הפיתרון הכי עדין שיכולתי לחשוב עליו היה להניח 3 מפינות הארגז על שולחן הנגרות, ולהפעיל כוח לאט ובעדינות על הפינה שבאוויר, כנגד הפינה הנגדית לה. זה עבד והארגז התיישר ללא נזק לאמאייל.

ייצור צירים חדשים - חיתוך

הצירים המקוריים יוצרו מפח פלדה בעובי כ- 1.5 מ”מ, מכופף ע”י תבנית ומכבש. הצלע הבולטת יוצרה באותו כיפוף, ומטרתה חיזוק הציר (למהנדסים שבינינו – הגדלת הגובה הסטטי).

באמצעים שיש לי בבית, ובהנחה שהארגז לא יהיה בשימוש יומיומי, החלטתי להתפשר על אותה צלע חיזוק.

פיסת פח נירוסטה פורקה ממקלדת ישנה. השתמשתי במספרי פח לחיתוך, שאחריו היה צורך ליישר את פיסת הפח. ניסוי עם זוג פטישים שאחד מהם משמש כסדן לא היה ממש מוצלח, פיסת הפח יושרה לכן במלחציים.

השלב הבא – סימון מדויק יותר, ותחילתו ביצירת מלבן בעל זוויות ישרות.

כיפוף, ובדיקת מידות ראשונית

הכיפופים האורכיים נעשו בידיים כאשר הציר אחוז במלחצי צורפים קטנים. הכיפופים הקטנים בסיוע פלאייר פטנט.

מעדיף לעבוד שלב-שלב, שלב זה הדגים טעות במידת האורך – הציר ארוך מדי

קידוחים, והתאמה סופית של המידות

לפני קידוח במתכת, מומלץ ליצור גומה במקום הקידוח, בעזרת מקב, ולמי שאין – אפילו מסמר גדול. למי שאין מקדחת עמוד, זה בערך הסיכוי הכי טוב שלכם להקטין את החלקת המקדח על המשטח הקשה והחלק.

בדיקה על יבש בסיוע ניט, המידות נראות בסדר.

בהנחה האופטימית שהפעם הציר יתאים, הוכנה לפני הכיפוף שבלונה מנייר, לפיה חיפשתי בהמשך פיסת פח מתאימה ולא מנוקבת.

אתנחתא עם פח אלומיניום עבה יותר

היה קל מדי לכופף את הפח הקודם בידיים, ניסיתי לכן פח אלומיניום עבה יותר, 2 מ”מ.

ניסור ידני, הדבקת שני הגלמים והשבלונה יחד בעזרת נייר דבק דו צדדי, כדי שהמידות תהיינה זהות – ואחד הצירים נשבר בעת הכיפוף.

חזרה לפח הנירוסטה הדק יותר

עיבוד סופי, והרכבת הצירים

מעבר עם שופין למתכת – עיגול פינות, הסרת קצוות חדים, הקפדה על רדיוס מתאים במקום בו החלק התחתון של הציר פוגש את גוף הארגז.

חיבור הציר למכסה עם ניטים, שימוש בשארית מוט המתכת שנותר אחרי חיבור הניט, לחיבור הציר לגוף הארגז.

כיפופים להתאמה סופית של הציר, בעזרת פלאייר פטנט.

בתמונה האחרונה – מימין הארגז שלנו, משמאל אחיו שבא לבקר, ומתברר שגם לו צירים מפח כסוף מכופף, המחוברים לארגז בעזרת מסמרה מעוקמת

לסיכום

על השולחן עוד פריט וינטג’ שניצל מהרחוב, שופץ, וצריך לסכם עם זוגתי היכן לאחסן.

מבחינתי, התנסות מעניינת ודי נדירה בפחחות