תיאוריית U (יוּ) ככלי לשינוי חברתי – חלק א'

הדפסה

איך זה שיש כל כך הרבה אנשים, ארגונים ואפילו עסקים שמנסים ליצור חברה בת קיימא בנפרד? איך זה שמקבלי ההחלטות, המגזר הציבורי והפוליטיקאים נכשלים שוב ושוב בקבלת החלטות שמשרתות את האזרחים שלהם? כנראה שיש לשאלות הללו יותר מתשובה אחת, ובכל זאת, האם אנו עוצרים מספיק פעמים כדי "להפנות את המצלמה אלינו" ולהבין מה באופן ההתנהלות שלנו אולי משמר פרדיגמות שאבד עליהן הכלח, פרדיגמות שאינן מקדמות את זכויות האדם של כל סוגי האוכלוסייה ושמחמירות יותר ויותר את הפגיעה הסביבתית? תיאוריית U מנסה לסייע לנו להגיע למסקנות ולפתרונות דרך הקשבה חדשה והתבוננות פנימית. בסיקור הבא אני רוצה להציג את התאוריה והכלים שלה וללמוד כיצד נוכל לשנות את החברה שלנו, את עולם העסקים ואת עצמנו כדי לקדם חברה צודקת ובת קיימא.

מפתח התיאוריה אוטו שארמר הוא פרופסור לכלכלה ב-MIT שעסק רבות בייעוץ ארגוני ובמנהיגות. התיאוריה צברה פופולריות רבה במסגרת קורס חינמי מקוון שרץ זו הפעם השלישית באוקטובר 2016, עם 80,000 משתתפים ברחבי העולם. התיאוריה גורסת שאיכות התוצאות שאנו יוצרים בכל מערכת חברתית היא פונקציה של איכות המודעות או תשומת הלב ממנה אנו פועלים. כדי להגיע לשינוי חברתי משמעותי מציע שארמר לעבור למצב מודעות אקוסיסטמית. כלומר מודעות מערכתית, השואפת למקסם את התועלת של כלל המערכת באמצעות השימוש במתודולוגיית ה"מסע" של תיאוריית U. זהו המסע שיוכל לסייע לנו לנוע מנעלינו שלנו, לנעליו של האחר, ומשם לחיבור עמוק יותר למקורות הידע הפנימיים שלנו, לחשיבה יצירתית ולמודעות עצמית. ניתן להבין את התיאוריה ב-3 אופנים: כמסגרת עבודה, שניתן ליישם בארגון מסוים; כשיטה להובלת שינוי מעמיק, למשל כפי שמשתמשת בו ממשלת סקוטלנד; וכדרך הוויה – חיבור אותנטי לעצמי האפשרי.  

לפני שאצלול להסברים אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. מה שמספר פרופסור אוטו שארמר הוא שרבים מהנחשפים לתיאוריה נוטים לומר לו שהם מרגישים שהוא לא מסביר משהו שלא היה ידוע לפני כן. אבל למרות שאולי חלק מהרעיונות לא חדשים להם, רבים מעידים שהתאוריה כן עושה סדר, ומספקת לא רק ידע תאורטי, אלא גם כלים שימושיים ליצירת שינוי חברתי ושפה נגישה לתקשורת שהיא אחרת. גם לי התאוריה עשתה הרבה סדר ולימדה אותי גם להתבונן ברמות ההקשבה שלי, גם להיות אמפתית יותר כלפי אחרים וגם להיות יותר סבלנית לתהליכים חברתיים בהם אני לוקחת חלק.

ועכשיו צוללים…

התיאוריה פותחה על סמך ההבנה שכדי ליצור שינוי חברתי אמיתי לא מספיק לדעת מה אנחנו עושים ואיך, אלא עלינו להבין גם מהו המצב הפנימי ממנו אנו פועלים. על פי שארמר מכל יכולות המנהיגות, הקשבה היא זו שהכי ממעיטים בערכה. לתפיסתו רבים מהכשלים המנהיגותיים של ימינו נובעים מחוסר הקשבה לעצמנו ולאחרים וחוסר חיבור למה שקורה במציאות כרגע. הקשבה היא בעצם יכולת בסיסית, בה אנו עושים שימוש ברוב שעות היום, השאלה היא איזו הקשבה? לאחר שנים של מחקר והתבוננות בהקשבה, שארמר הגיע למסקנה כי קיימות 4 רמות הקשבה וכי ברוב הזמן אנו נוהגים להימצא ב-3 הרמות הראשונות. הרמה הרביעית היא הרמה הפחות שכיחה אבל היא הרמה החיונית לשיתוף פעולה ולמנהיגות אפקטיבית.

וגם, למה U? זהו המודל הויזואלי המתאר את רמות ההקשבה. ככל שנעמיק את ההקשבה שלנו וניכנס פנימה יותר, נגלוש במורד האות U ונעמיק את מידת תשומת הלב וההקשבה שלנו. משם נוכל ליצור מציאות חדשה המכירה במצב הנוכחי ומפתחת עתיד אפשרי שהוא נכון יותר לכל השחקנים בו ולא רק לחלק מהם.

במאמר זה נתחיל מהצגת הצד השמאלי של ה-U. זהו החלק בתהליך בו אנו אט אט מתקדמים במורד ה-U, משילים את הדעות הקדומות שלנו והאגו שלנו ומתחילים להקשיב ל"שדה" החברתי האמיתי בו נתחבר למקומות האותנטיים שלנו, בתוך עצמנו ועם אחרים. הצד השני של ה-U מתאר את פיתוח הפתרונות, את היציאה לפעולה שמבוססת על ההקשבה העמוקה שפיתחנו. כך נראה ההסבר לחלק השמאלי של ה-U בתרשים (אמנם רואים את כל האות U, אבל התרשים מתייחס רק לצד השמאלי):

רמות ההקשבה לפי תיאוריית U. התרשים מתאר רק את החלק השמאלי של הU.

רמות ההקשבה לפי תיאוריית U. התרשים מתאר רק את החלק השמאלי של הU.

הרמה הראשונה נקראת downloading, או "הורדה" – בדומה לאופן בו מורידים קבצים שהם כבר מידע נתון מכרטיס זיכרון למחשב. הקשבה זו מבוססת על ההרגלים שלנו, אנו בעצם מאשרים מחדש את מה שכבר ידוע לנו. לשם ההמחשה נדמה את כלל הידע שיש לנו למעגל תחום כמו בציור א' – ואת המקום שממנו מתבצעת ההקשבה שלנו כנקודה אדומה. זוהי הקשבה במעיין חדר סגור, עם וילונות סגורים, שכל מה שנשמע בו מוגבל למה שאנחנו מכירים – המושגים שלנו וההרגלים שלנו.

ציור א'

ציור א' - הורדה/ downloading

ציור א' – הורדה/ downloading

נשמע מוכר? אולי קרה לכם שלפני שמישהו סיים לתאר רעיון כבר הייתם בטוחים שאתם מבינים אותו ובסוף התברר שהוא מתכוון למשהו אחר לגמרי? או להיפך? שסיפרתם משהו וכל הזמן ניסו להשלים לכם את הרעיון והמשפט באופן שגוי? דוגמא אחרת ששארמר מביא בספרו מתייחסת להתראות על פיגועי 9/11 – כאשר הנשיא בוש וסגן הנשיא דיק צ'ייני קיבלו את תדרוכי ה-CIA שהתריעו על מתקפת טרור העומדת לקרות, הם היו מרוכזים כל כך במלחמה עם סאדאם חוסיין עד שהם לא היו מסוגלים להכיר ולשמוע את האזהרות הללו, לא משנה כמו ברורות הן היו. לי זה גם מזכיר את השתלשלות האירועים במלחמת יום הכיפורים.

מהחוויה שלי, בעת התפתחות של יוזמה חדשה, קבוצה חדשה הפועלת יחד לראשונה, או אפילו הצטרפות של משתתפ/ים חדשים לקבוצה קיימת, חוסר ההיכרות בין האנשים והרצון להישמע מביאים פעמים רבות לשיח מהסוג הזה. לטעמי המחאה של 2011 התאפיינה בהקשבה מהסוג הזה. יכולתי ללכת בין האוהלים בשדרות רוטשילד ולראות קבוצות שונות מנסות לקדם אג'נדות שונות, בלי ניסיון לחבר, לקשר ולייצר שותפות אחת גדולה.
אין זה אומר שאין אמת בידע הקיים אצלנו, או באג'נדה אותה אנו רוצים לקדם, רק חשוב לשים לב למצבים בהם זוהי רמת ההקשבה, על מנת שלא להפסיד את ההזדמנות ללמוד משהו חדש או לבלום את יכולתנו להבין פרספקטיבות של אנשים אחרים.

הרמה השנייה נקראת "הקשבה עובדתית" (factual listening) או "הקשבה מבחוץ". בהקשבה מסוג זה אנו מבחינים בכך שישנו מידע חדש. אנו שמים לב שיש משהו שהוא שונה ממה שציפינו לשמוע. היכולת שלנו להבחין בכך תלויה ב"ראש פתוח" (open mind) – לראות בעיניים רעננות מידע שלא הכרנו. ההמחשה לכך בציור ב' מתארת את נקודת ההקשבה שלנו מתקרבת לשולי מעגל הידע שלנו, פתאום אנו מסיטים את הווילונות ורואים שיש משהו אחר שקורה בחוץ.

ציור ב'

ציור ב' -

ציור ב' – "הקשבה מבחוץ"

מתברר שצ'ארלס דרווין היה נוהג להסתובב כל הזמן עם פנקס בו הוא היה רושם תצפיות שהיו מנוגדות לתיאוריה שלו. הוא הבין שלמרות האינסטינקט שלנו לשלול מה שלא מתיישב עם מה שמוכר לנו (רמה 1), דווקא משם יכולים להגיע רעיונות חדשים ויצירתיות רבה. כך נהוג גם במחקר מדעי איכותי באופן כללי, בו מצופה מהחוקר להכיר ולהתייחס למידע שסותר או שעלול לסתור את מסקנות המחקר שלו.

"אויב" שכיח ליכולתנו להפעיל רמת הקשבה זו הוא "קול השיפוטיות" (Voice of Judgement) אשר חוסם את הראש הפתוח שלנו.

כל עוד אנו פועלים דרך שתי רמות הקשבה אלו – "הורדה" ו"הקשבה עובדתית" – אנו עושים שימוש בהקשבה שמקורה בגבולות הסדר המנטלי שלנו. אבל בעת עיסוק בבעיות סבוכות של שינוי חברתי, הקשבה מסוג זה איננה מספיקה לפתרון בעיות. ישנן עוד שתי רמות נוספות של "מקורות הקשבה" (כלומר מקומות מהם אנו מקשיבים) שהן קריטיות ושהן מצריכות את תשומת ליבנו המכוונת לשם פיתוחן ושימוש בהן.

הרמה השלישית היא הקשבה אמפתית, או "הקשבה מבפנים". אנו עוברים מצפייה בעולם האובייקטיבי של דברים, מספרים ועובדות לצפייה הלוקחת בחשבון את הסיפור של האדם האחר, מערכת שלמה אחרת של חיים. כדי להיות מסוגלים להקשיב באופן זה אנו פותחים את הלב שלנו (open heart), ומנסים לראות את המידע או הסיטואציה מנקודת מבטו של מישהו אחר. לשים את עצמנו במקומו ובחוויה שהוא חווה. רמה זו יוצרת חיבור רגשי לאדם האחר, חיבור שלא נעלם כל כך במהירות. אפשר לומר שזוהי הקשבה "מהשדה" (listening from the field). בציור הויזואלי שלנו זה ייראה כאילו יצאנו ממעגל הידע שלנו ושמנו עצמנו בנקודה חדשה לגמרי שהיא נקודת מבטו של האדם השני –

ציור ג'

ציור ג' - הקשבה מבפנים

ציור ג' – הקשבה מבפנים

 

הקשבה אמפתית היא מיומנות שניתן לפתח ולתרבת, היא מצריכה מאיתנו לעשות שימוש באינטילגנצית הלב. לטעמי סיורים והרצאות שנערכים לקירוב לבבות, בהם אנשים מרקע מסוים מגיעים לראות כיצד חיים אנשים אחרים, לדבר איתם ולהקשיב להם מבטאים הקשבה מהסוג הזה.
ישנה גישה תכנונית-עיצובית היוצאת מנקודת הנחה זו – "עיצוב מונחה אנוש" או משתמש (באנגלית: Human Centred Design). נהוג להשתמש בגישה זו גם לפתרון בעיות חברתיות וסביבתיות על ידי למידת אוכלוסיית היעד בכל מיני דרכים יצירתיות כמו לינה והתארחות בביתם של נציגים מקהל היעד, הצטרפות ליום עבודה וכדומה. בראיון מחקרי שעשיתי בנושא סיפר לי מעצב תעשייתי שהיתה לו משימה לחקור בית חולים בו היתה בעיית שירות גדולה. כדי להבין יותר לעומק מהיכן היא נובעת הוא התאשפז בבית החולים במשך מספר ימים ואחד הדברים שהוא גילה הוא כי התקרות בבית החולים מתפרקות ומלוכלכות מאוד. אם הוא לא היה נשכב על מיטת מטופל ומסתכל על הדברים מנקודת מבט זו, כנראה שלא היה שם לב לכך לעולם.

"אויב" שכיח ליכולתנו להפעיל רמת הקשבה אמפתית לפי שארמר הוא "קול הציניות" (Voice of Cynicism) אשר חוסם את הלב הפתוח שלנו וגורם לנו לריחוק רגשי מהאחר.

וגם אם כל מה שכתבתי עד עכשיו לא חידש לך הקורא/ת, אולי תסכימי איתי שגם אם אנו מודעים לכל הרשום ויודעים לעשות שימוש ברמות הללו, איננו עושים בהן שימוש מושכל ומודע לאורך שעות ההקשבה הרבות שאנו שותפים בהן יום יום.

הרמה הרביעית היא מה שנקרא "פרזנסינג" presensing שזהו חיבור בין המילה 'חישה'- sensing  לבין המילה 'נוכחות' – being present (באנגלית – )presensing=being present+sensing. שם אחר להקשבה מסוג זה הוא הקשבה מחוללת או יוצרת. רמה זו מצריכה מאיתנו להקשיב עם "רצון פתוח" (open will). כלומר, להיות מוכנים להרפות ממה שבאנו איתו לסיטואציה ולאפשר למשהו חדש להיווצר, מהעתיד האפשרי. משהו שנובע מהפוטנציאל האמיתי של מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות. זהו מצב שיכול להתרחב עם אנשים נוספים, בקבוצה, או לבד, כאשר אנחנו קשובים לעצמנו ולרגע ההווה.

איך אפשר לדעת האם הגענו לרמת ההקשבה הזו? ניתן להבחין ברמת אנרגיה גבוהה, ובמשהו בתחושת הזהות העצמית שהתקרב קצת יותר למי שאנו באמת או מי שאנו יכולים להיות. ברמה הקבוצתית אנו מניחים את העצמי הפרטי שלנו ומתחברים למשהו שהוא יותר קולקטיבי. זה מורגש גם מבחינת האווירה. החיבור לא נובע מהקשבה חיצונית או אמפתיה, הוא נובע מחיבור שקשה לתאר במילים והתחושה בסוף השיחה/הפעילות היא שסיימנו אותה שונים ממה שהתחלנו אותה. ברמה האינדיוודואלית נחוש מעיין חיבור לעצמנו, שהגענו למקום אותנטי ופוקח עיניים.

זה קצת קשה להסביר מילולית, ומתוך כך גם קצת קשה לעיכול. אנסה להסביר זאת עם שלוש דוגמאות:

  • רמה 4 בקבוצה – מכירים את משחקי הכדורסל האלה של מכבי תל אביב שקורים להם אחת ל.. שכל הקבוצה פועלת לא כמו 5 שחקנים, אלא כמו גוף אחד? במצב כזה ישנה פעולה/עשייה שבה כל החלקים המרכיבים אותה ב"שדה" החברתי נעים בהרמוניה ותיאום.
  • רמה 4 בין שני אנשים – גם כאשר שני אנשים או יותר מאלתרים יחד במוזיקה אפשר לחוש בכך. הנה דוגמא לקונצרט של זובין מהטה והטנור הידוע פלסידו דומינגו בה במיוחד ב-30 השניות האחרונות אפשר לראות כיצד זובין מהטה נע בין 4 רמות ההקשבה (כל הסרטון הוא 3 דקות)
  • רמה 4 באופן אינדיוודואלי – באופן כללי התאוריה בעצם מתייחסת למקרים מסוימים בהם נחווה חוויה כזו במסגרת קבוצה, ולמקרים אחרים, בהם נחוש את ה"שדה" לבד עם עצמנו. בקטע שבלינק רואים את וויל סמית' מסביר למאט דיימון, שהוא שחקן גולף איך "לחוש את השדה". בקטע זה החוויה היא פנימית ואישית, השחקן מתחבר לעצמי האותנטי, הפוטנציאלי שלו. (מתוך הסרט "האלופים")
ציור ד' - פרזנסינג/presensing

ציור ד מציג איך אנחנו הופכים מודעים לכלל הדעות/השדה החברתי

לא חוויתי הרבה מאוד פעמים את החוויה ששארמר מתאר. כחלק מהשתתפות בקורס המקוון של MIT, חוויתי זאת בתרגול של אחת המתודות (שיורחבו במאמר הבא) בקבוצת לימוד שפתחנו בפרדס חנה.
מקרה מאוד עצמתי קרה לי לאחרונה כחלק מיוזמה שאני שותפה לה. מטרת היזמה היא לעורר תנועה אזרחית גדולה לשינוי. באחד המפגשים הראשונים הייתה אוירה מיוחדת במינה. השיחה היתה קולחת, אחד השלים את הרעיון של השני, והיתה התקדמות משמעותית בזמן יחסית קצר ביעדים ששמנו לעצמנו לפגישה. אחרי שהפגישה הסתיימה הרגשתי כאילו כל אחת ואחד שנכחו היו כ"כ משמעותיים וכי מה שנוצר במפגש היה פרי חשיבה משותפת וסינרגטית. התחושה גם היתה הדדית – אחד השותפים שהגיע עייף מאוד למפגש הרגיש מלא אנרגיה בסופה, שותף אחר בעל ניסיון רב ביוזמות דומות אמר שזו אחת הישיבות הכי פרודקטיביות שיצא לו לקחת בהן חלק. היתה תחושת חיוניות גדולה, וסיימנו באווירה מאוד חיובית וחדורת מוטיבציה.

הרמה הזו היא המימד החבוי של התהליך החברתי המשותף שלנו. היא אינה קלה ונגישה להבנה, אך ייתכן שהיא נקודת המינוף החיונית לנו כיום בכדי להביא לשינוי מעמיק. השאלה העומדת בבסיסה של תיאוריית U היא – מה אנו צריכים כדי ללמוד ולפעול מהעתיד המתהווה? פעולה ברמת הקשבה 4 מצריכה מאיתנו להתחייב: להתחייב לשחרר את כל מה שהוא לא חיוני ולאפשר לחדש והלא לגמרי ידוע להתהוות.

כאן אנו עלולים להיתקל ב"אויב" פנימי נוסף – "קול הפחד" (Voice of Fear). זהו הפחד מלאבד את מה שיש לנו ואת מי שאנחנו. הוא יכול להתבטא בפחד מלאבד ביטחון כלכלי, או פחד מלהיות מוחרם. פחד מלהיות לבדיחה ואפילו פחד ממוות. זהו הפחד מהלא נודע. אך זוהי המהות של מנהיגות, לאפשר ללא ידוע לקרות ולבטוח בתהליך ובאחרים השותפים לו.

האתגרים העצומים של ימינו מחייבים את כלל המערכות והארגונים הגדולים להמציא את עצמם מחדש. לשם כך עלינו לשאול – מי אנחנו? בשביל מה אנחנו כאן? מה אנחנו רוצים לקדם יחד?

בחוויה שלי מהתארגנויות כאלו ואחרות בארץ ובעולם, במיוחד כאשר מדובר בפעילות התנדבותית, גם כשאנחנו מעוניינים בטובת הכלל, אנו חוטאים פעמים רבות ביכולתנו "להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם". בהרצאה הראשונה של הקורס המקוון מדבר שארמר על היכולת שלנו "לסובב את המצלמה" חזרה אלינו. לראות מה בדרך הפעולה שלנו, אפילו פנימה בתוך העמותה או ההתארגנות האזרחית שלנו, משמר את המצב הקיים ומסתכל רק כלפי חוץ בביקורת, מבלי לנסות ולראות את נקודת המבט של האחר. אני חושבת שאם נשכיל להשתמש בכלים שהתאוריה הזו מספקת לנו נוכל להגיע למחוזות חדשים של השפעה חיובית רחבת היקף, של תחושת אנרגיה ועצמה משותפת ושל התרגשות מכל מה שאנחנו עוד יכולים להשיג.

"As long as we just blame others for all the problems around us, particularly on a collective level, nothing positive and profound will change/happen. But if we are able to see ourselves in front of the mirror, see our own part in these bigger issues that we all face.. Turn the camera around – that's when new opportunities show up. "

Otto Scharmer, 2015

 

מהר למעלה

קצת היסטוריה למי שמתעניינ/ת

בגלגולה המקורי פותחה התיאוריה (או יותר נכון "תהליך ה-U") על ידי פרידריך גלאסי ודירק למסון בשנת 1968 ומאז הוצגה ושימשה לפיתוח ארגוני וחברתי וליישוב סכסוכים. בשנות ה-2000 "תהליך ה-U" הורחב על ידי אוטו שארמר שהטמיע בו תיאוריות שלו של "פרזנסינג" ("presensing"), וקפיטליזם 3.0. שארמר פיתח היבטים אלו יחד עם פיטר סנגיי, ג'וזף ג'רווסקי ובטי סו פלאוורס. יש הרבה מאוד חומר ביוטיוב ובאינטרנט בכלל. בימים אלו (2016) ממשלת סקוטלנד עושה שימוש במתודולוגיה כבסיס לדיאלוג מולטי-סקטוריאלי שמטרתו לטפל בבעיות לאומיות שלהם.

בחלק הבא של המאמר אדון בצד השני של ה-U ובחלק נוסף אפרט מספר מתודולוגיות אותן התאוריה מציעה.

למידע נוסף על הרקע לתיאוריה –

מקורות:

ספרים –

  • Leading from the Emerging Future: From Ego-System to Eco-System Economies/ Otto Scharmer & Katrin Kaufer 2013
  • Theory U: Leading from the Future as It Emerges / Otto Scharmer 2009

מהר למעלה הדפסה

אודותי

פורסם ב סיקורים ומתוייג תחת , , , , . שמור את הקישור הישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להעלות תמונה (למעלה)