קַח לְךָ אִשָּׁה וּבְנֶה אִתָּהּ בַּיִת

מושא הערצה בכפר - ליה ושדה האדובה
הדפסה

הארכיטקטורה בכפר כמו במדינת גויאס היא לא מהמרשימות, מרכז ברזיל היה במשך שנים רבות איזור נידח ושכוח אל, כמין המערב הפרוע הברזילאי, הפורטוגזים שיישבו את ברזיל לרוב עברו במדינה רק בשביל להתקדם לכיוון איזור החוף וכמעט לא השתקעו והשאירו את רישומם באיזור. ישנן באיזור מספר ערים "עתיקות" (הותיקה שבהן בת כשלוש מאות שנה) בהן ניתן למצוא כנסיות עם השפעה קולוניאלית, בתי אדובה ומבנים ורנקולרים פשוטים יחסית. גם כאן כמו ברוב העולם המתפתח הטכניקות המסורתיות נזנחות במהירות לטובת לבנים שרופות, בטון וגגות מאסבסט שלמרבה הפלא הוא עדיין חומר נפוץ להחריד. מה שיוצר כמובן בתים חלשים, מכוערים וחסרי אופי – מודרנים.

בית טיפוסי בגויאסבכפר עצמו ישנו מספר רב של בתי אדובה ותיקים, רובם בתים קטנים ונמוכים הבנויים בשיטת עמודים וקורות עם מילוי של לבני אדובה דקים כשרובם מטוייחים בבטון סדוק ומתקלף שבדור בודד החליף והשכיח את טכניקות טיח האדמה המסורתיות הותיקות. בעבר הלא רחוק לכל משפחה היו מסגרות להכנת אדובה וכולם ידעו לדרוך על אדמה ולהכין לבנים. כיום זו אומנות שכמעט חולפת מהעולם, למרות פשטות ההכנה מעטים האנשים שיודעים כיצד להכין לבני אדמה והדור הצעיר תופס את בתי האדובה כבתים של פעם, מתקלפים רעועים אך אמנם קרירים מהבתים העכשווים. 

 

כיום, עם האורבניזציה והתפתחות המואצת של האזור, אפילו האנשים הפשוטים והעניים יוצאים לעבוד בכדי לקנות לבנים שרופות ובטון ולבנות בית "כמו בני אדם". אדמה עדיין נחשבת כחומר הבנייה של העניים והנחשלים. בנוסף, ישנו פחד קמאי מחרק מסויים האחראי להעברת מחלת השאגאס, שהאמונה הרווחת היא שהוא אוהב לקנן בקירות אדמה (החרק למעשה עלול לקנן בכל קיר וחרך, ללא קשר לחומר. כיוון שקירות האדמה המסורתיים היו מלאי סדקים ובורות הן היו כנראה פופולרים בקרב אותו חרק) ועקיצתו מעבירה מחלה קשה ומכוערת. עובדה זו כמו גם העידוד הממשלתי למעבר לחומרים הנחשבים יציבים ובטוחים יותר תוך כדי עידוד הצמיחה הכלכלית, אף היא עוזרת להעלמות האדובה מלקסיקון הבנאים המקומי.

כמובן שלא נתנו לעובדות הללו להרתיע אותנו. למרות המלצות ושאלות דואגות כמו למה לא לקחת הלוואה מהבנק ולהעביר אותה לבנק בחזרה דרך חברות הבטון והלבנים במשך שלושים השנה הקרובות או איך אנחנו מתכוונים לבנות בית מהחומר הארכאי והמלוכלך והאם אתם בטוחים שהבית לא ימס בגשם? לאותם ספקנים ענינו שבית אדובה זה לא באמת כזה מסובך לבניה, הרי גם אותו, כמו כל בית אחר, בונים לבנה לבנה, אחת בכל פעם. ולהכל יש פתרון באם ישנו צורך.

וכך יצאנו שוב למסע. את התהיות אודות איך הבית יראה, כמה זמן זה יקח וכמה זה יעלה החלטנו
להשאיר לעתיד. כל שידענו הוא שאנו מעוניינים לסיימו במהירות האפשרית ולעזוב את הבית השכור בו התגוררנו. לבינתיים החלטנו להתמקד בחומר ובמים.

בעשורים האחרונים קיימת בכפר מערכת מרכזית לטיפול ופיזור מים. אך עקב העלויות הגבוהות של המים (המחיר, למרבה האבסורד, הוא כמעט המחיר של המים בארץ ישראל השחונה) וכיוון שאנחנו מעדיפים את המים המינרלים שלנו בשפע, בחינם וללא כלור ופלואור, החלטנו לחזור למקורות, ולחפור לעצמנו באר.
עד לפני שנים לא רבות חפירת בארות היה מקצוע נפוץ ומקובל כאן כמו ברחבי המדינה, אך בשנים האחרונות רוב התושבים מעדיפים להתחבר למערכת ולקבל מים "בטוחים" ובקלות.
מי התהום באזור הם גבוהים מאוד. בתקופה הרטובה אפשר למצוא מים כבר בעומק שלושה מטרים ואף פחות, כשבתקופה היבשה המפלס צונח לשמונה תשעה מטרים.

אנחנו בחרנו בדרך הקשה והתחלנו לחפור כמו פעם. אני למעלה, מעלה דלי אדמה לחה במנואלת עץ והבחור התורן שהסכים לחרף את נפשו ולרדת לבור ממלא דלי אחר דלי.

 

לאחר מספר ימים ושלושה חופרים שונים שהתייאשו, הבנו שהבאר לא תחפר מעצמה והחלטתי לרדת ולחפור בעצמי. הגעתי למים בעומק כתשע וחצי מטר כשליה מגלגלת למעלה דלי אחר דלי ואני למטה במעמקי הבור מבוסס במים ובבוץ ומשתומם על הקלות בה המים נובעים וזורמים אל הבור באמצע החצר שלי.

פעולת חפירת הבאר היא פשוטה אך מאומצת. ככל שיורדים עמוק יותר יש פחות חמצן ותחלופת אוויר. האוויר הופך לח ודחוס ופעולת החפירה מעייפת יותר ויותר.

הכלים המסורתיים לחפירה הם כמין מעדרון עם קת קצרה ואת חפירה, אף היא עם קת קצרה, למילוי הדליים ויישור דפנות הבור. רוחב הבור הוא כמטר ועשרה כשלחופר יש פיסת עץ בגודל המתאים ומפעם לפעם הוא מעביר ומסובב אותה בין הדפנות מוודאי שהן ישרות ושהבור ברוחב הנדרש. כשהבאר מגיע לעומק הסופי, מה שעדיין לא המצב בבאר שלנו, מדפנים את דפנות הבאר בלבנים שרופות או בשיטה הנוכחית והנפוצה יותר, מורידים טבעות בטון לבור בכדי לשמור מהתמוטטות הדפנות.

בשבילי, כקלסטרופוב לשעבר, חווית החפירה ומציאת המים הייתה מאד מלמדת ומספקת. ללא ספק מהמשמעותיות יותר במהלך הפרוייקט. כמו גם נתנה לי רמז לאיך הולך להמשיך תהליך העבודה.

את האדמה שהוצאנו מהבור, אדמה אדמדמה ורכה שלאחר מספר ניסויים התבררה ככמעט אידיאלית ללבני אדמה, אך הנחנו שמעט אדמה חולית יותר תפחית את אחוז ההסדקות
ערבנו עם מעט אדמה צהבהבה וחצצית שרכשנו ולאחר מספר ניסויים החלנו לייצר את הלבניםDCIM100MEDIA.
הלבנים בהן בחרנו לבנות הינן ריבועיות, שלושים ושישה ס"מ הצלע ובגובה כתשעה ס"מ. יחד עם הטיח משני הצדדים הקירות יהיו בעובי של כארבעים ס"מ. מספיק בשביל קירות נושאים ובשביל מבנה ללא עמודים או תמיכה נוספת. לצורך הכנת הלבנים הכנתי מספר מסגרות והתאמות. בין השאר תבנית לחצאי לבנים ותבנית ללבני טרפז, הלבנים בהם השתמשנו לחלקים העגולים בבית . בנוסף הכנו מספר עשרות לבנים עם חור באמצעם שנועדו להנחה בשלושת השורות האחרונות ושבעתיד מולאו בבטון ועיגנו את גג הפירוסימנט לקירות.

מושא הערצה בכפר - ליה ושדה האדובה

מושא הערצה בכפר – ליה ושדה האדובה

בחומר ובלבנים

סאגת הכנת הלבנים לא הייתה כה פשוטה כמו שזה נכתב. נאלצנו ללמוד, מאבדים עשרות ומאות לבנים בדרך, מהי השיטה האידאלית להכנת הלבנים. רוח חזקה וחמה (שמאד שכיחה בתקופה היבשה והאידיאלית להכנת לבנים) סודקת את פני הלבנים, השמש היוקדת צורבת אף היא את פני הלבנים ומיבשת אותם באופן לא אחיד. ניסינו לכסות אותם, להכין קרוב ללילה, בכדי שיתייצבו לפני שהן ניצלות בשמש השורפת. מחינו דמעה כשגשם לא צפוי שטף את הלבנים האחרונות מתוך כאלפיים וחמש מאות לבנים אותם הכנו והפך אותם לעיסה חומה אדמדמה.

לבסוף, זה לקח מספר חודשים בהם כבר החלנו כבר עם היסודות והבנייה, סיימנו עם הכנת הלבנים. סיימנו, אני כותב אך למען הדיוק אציין שליה היא זו שטבעה במו ידיה כל לבנה ולבנה בבית והפכה למושא הערצה לנשות הכפר.

 
כיפת הפירוסימנט - לפני טיוח

כיפת הפירוסימנט – לפני טיוח

בזמן הכנת הלבנים ומציאת המים, עיבדנו ושרטטנו שוב ושוב את התוכניות לבית אותו התכוונו לבנות.

בנאיביות חסרת נסיון שרטטנו בית קטן, כזה שלא יקח יותר מדי זמן לבנות. בית קטן, רק חמישים מטר רבועים בעל שני קומות בחלקו, בכדי לנצל את הגג לכיסוי שני חללים, עם גג ורצפת פירוסמנט בגלל שתמיד רציתי לנסות.

רצינו להפוך את הפרוייקט הזה למין ניסוי בטכניקות ושיטות בנייה טבעיות, להתגלח על הזקן של עצמנו וללמוד לעתיד, לבית הבא שלנו…. כן, ישנן תוכניות כאלו…
הזמן המשוער אותו הקצבנו לפרוייקט (דמיינו שנסיים עם הגג לפני הגעת התקופה הרטובה) כבר נשכח ממני, כבר מזמן הוא הכפיל את עצמו והסיום, אמנם קרוב מתמיד, עדיין חמקמק ומתעכב.

חפירת התעלה ליסודותכשהתחלנו ליישר את השטח ולהכשירו לקראת הבנייה אנשים החלו להרים גבות, לא בכל יום רואים זוג זרים, ולכן מן הסתם עשירים, אוחזים במעדר ואת מבוססים בבוץ ומגלגלים אבנים.
האבנים עצמם התגלגלו לידי אחרי שרכשתי אותם מאשה שרכשה אותם מפירוק אחד מהבתים הותיקים בכפר.

הרמת הגבות והשאלות הלכו והתגברו כשיסודות האבן הלכו והתגבהו וכשהחלו להערם עוד ועוד לבני אדובה בחצרנו. הלבנים בהם בחרנו לבנות שונים משמעותית מלבני האדמה שהיו נפוצים כאן, כאמור הלבנים הינם רבועות, ורחבות כפי שלוש ועד שהחלנו בהנחת הלבנים הצופים התקשו להבין איך נשתמש בלבנים המוזרות הללו.

זו טכניקה מישראל, האנשים טענו בינם לבין עצמם והיו כאלו, בעיקר המבוגרים יותר, שעצרו והתנדבו להסביר לנו איך בנו כאן פעם מאדובה. כולם כפה אחד טענו שוב ושוב שהבתים הללו היו טובים יותר מהבתים שנבנים כיום, שהם היו קרירים ונעימים יותר ושלא היה צריך לבזבז כסף כה רב על חומרים ובטון.. אבל זה היה, כאמור, פעם.

יסודות האבן

יסודות האבן

 

עוברים ושבים מצלמיםמהר מאד חלחלה בנו ההבנה שאנו עושים משהו יותר מסתם לבנות בית קטן לעצמנו. מבלי משים הפכנו לנקודה תירותית ולנציגים מטעם עצמינו לאידיאולוגיה די שונה מזו הרווחת בעולם הבנייה המקומי.

הבחירה לייצר בעצמנו ולא לקנות מוכן, לבנות בעצמנו ולא לשכור עובדים. להשקיע כסף ומשאבים שיש לנו ולא ללוות מהבנק. הקווים המעוגלים של הבית, עובי הקירות והקשתות, כולם הפכו את אתר הבנייה למוקד עניין ואותנו, לעיתים, לחסרי סבלנות אל מול אינסוף השאלות הביקורים התכופים והסקרנות שהוא עורר בעוברים ובשבים.

זה מכבר הפסקתי לנסות להסביר שלא, לא בונים ככה בישראל, וסביר להניח שאם הייתי בונה בית כזה בישראל היו הורסים אותו. לעקשנים ניסיתי להסביר שעולם הבנייה בישראל שונה מהותית ומשמעותית מכאן. אני לא בקי מדי בחוקי הבנייה הברזילאים אך באופן ודאי ישנה תחושת מערב פרוע בכל הקשור לאישורים וחתימות. עובדה חיובית מאד מבחינתנו כיוון שלא טרחנו להוציא אפילו אישור אחד. בברזיל עדיף לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.

פינות עגולות

פינות עגולות

 
הדיסונסס - הבית שלנו, ובית הבטון של השכן

הדיסונסס – הבית שלנו, ובית הבטון של השכן

מה שתרם משמעותית לדיסונס היה הבית שנבנה מעבר לכביש (בסרטון לעיל). השכן, בעל בית מרקחת מצליח בעיר הסמוכה, בנה בשטחו המגודר בלבני בטון את ביתו. הבית, אף הוא עשוי מלבני בטון ובעל גג מרעפי בטון על מסגרת ברזל שנבנה באותה תקופה ממש אך במהירות כפולה היווה וממשיך להוות אנטי תזה משעשעת לבית האדמה אותו ניסינו לבנות ולניגודיות בין הלקנות הכל מוכן ולבין להכין הכל בלי לקנות.

הבית אותו בנינו מורכב משני חלקים מלבנים כשהפינות קטומות ומעוגלות, הראשון יהיה הסלון והמטבח כשהגג הינו גג פירו-סמנט מקומר. החלק השני הינו בעל שני קומות. בקומה הראשונה ימצאו השירותים והמקלחת, המדרגות ומין חדרון קטן שישמש כמשרדון או פינת עבודה.

 

דרום הבית

בקומה השנייה נמצא חדר השינה התחום בתוך גג רעפים עם שיפוע של כמאה אחוז ועם יציאה אל גג הפירוסימנט המקומר שמעל הסלון. יום אחד תהיה שם כמין מרפסת. הרצפה בקומה השנייה אף היא עשוייה מפירו סמנט ומחוברת לגג הסמוך עם קוצי ברזל ורשת.

פתחי הדלתות והחלונות בבית תחומים בקשתות, יש בבית לא פחות מעשרים ואחת קשתות, משלושה סוגים וקימורים שונים. שתים עשר קשתות בקומה הראשונה ותשע בשנייה.

 

הבית מצפון

כך חלפו הימים והחודשים. זה לקח כשמונה
חודשים ארוכים, מזמן חפירת היסודות עד סיום הנחת הרעפים, של עבודה סיזיפית ולא פוסקת, ששה עד שבעה ימי עבודה בשבוע של דריכת בוץ, סחיבת מריצות והנחת לבנים. שבועות ארוכים וגשומים בהם עסקנו בטיוח בטון על רשת, בעבודות עץ ומחיית דמעות וזיעה.

לא היה קל, תהליך הבנייה, בעיקר כשנאלצנו לשהות ולהחרך שעות ארוכות תחת השמש הקופחת (השמש ברמה הברזילאית יוקדת בצורה לא רגילה, אף יותר מהשמש המדברית שבארץ, מזג האוויר עצמו, לעומת זאת, די ממוזג ולא חם מדי). כמעט ויתרנו כששוב ושוב כיסינו וגילינו קירות רטובים מגשם. לרגעים היה נדמה שהגשמים העזים ישטפו את כל עבודתנו לטמיון.

 

לא היה קל ולא פשוט, למרות הניסיון המסויים שהיה לנו בבנייה באדמה מעולם לא התמודדנו עם פרוייקט בסדר גודל כזה. זה היה קשה שבעתיים כשהתקשנו למצוא עובדים או עוזרים בכדי להקל על התהליך.
לא היה קל, כזוג בודד במדינה זרה, לבנות יחד במהלך היום ולהביא את הבנייה איתנו למיטה בלילה. היו חילוקי דעות, תסכולים, שרירים דואבים יבלות, נחישות ואהבה, שרק בזכותה התקדמנו, לבנה אחר לבנה, אל עבר הסיום.

DSC01870בנייה בלבני אדמה היא ללא ספק עבודה תובענית ומאומצת, בוודאי קשה יותר מרוב השיטות הקונבנציונליות שהחלו לרווח כאן, אך הסיפוק הוא כה רב שהופך את הכל, בעיקר במבט לאחור, לחוויה מעצימה ומרתקת, כזו שמשאירה טעם של עוד.
לאחר כל אותם חודשים ארוכים ועוד לפני הרכבת הדלתות החלונות, לפני שזרמו מים בצינורות הבית -בחרנו לעזוב את הבית השכור בו גרנו ועברנו להתגורר בקומה השנייה (המוכנה-כמעט עם טיח האדמה הראשוני וחוטי החשמל המבצבצים מהשקעים) של פרוייקט הבנייה המאובק והמבוצבץ שלנו.

לעבור לבית לפני הסיום אינה פעולה שהייתי ממליץ לאחרים לעשות. לרוב זה מתכון להגרר עם הסיום אך הזמן שבין כך נמרח ונמתח, העייפות שהחלה לנסוך בנו ונסיעתה המתקרבת של ליה ארצה הכריעו את הכף.

וכך ביום בהיר מצאנו את עצמנו מעבירים את מטלטלנו אל הפרוייקט שהפך לכמעט בית. פתחי החלונות והדלתות עדיין אטומות ביריעות פלסטיק, ממתינות לי שאסיים את המשקופים והחלונות. הסלון מטויח בטיח אדמה ראשוני, המדרגות אינן ובמקומם סולם מאולתר מאפשר את העלייה לקומה השנייה בה אנו ישנים.

נישות - קומה שנייה - ישנם שישה נישות זהות משתי צידי החדרהמקלחת הזמנית עשוייה חצי צמיג הפוך ו"הוט באקט" – דלי מים חמים וכוס. רק השירותים הם אותם שירותים כמו בבית הקודם שלנו, דלי פלסטיק לצד שק נסורת.

ליה, בינתיים, נסעה לביקור ארצה. מבלי משים כבר חלפו מספר חודשים בהם הספקתי להכין בקושי מספר משקופים וכמעט דלת, התאוששתי קלות מהמאמץ הרב, נטעתי, שתלתי, סידרתי והתרגלתי אל הבית והחצר.

קל לשכוח את התהליך והתוצאה ולהתרכז במה שנותר בכדי "לסיים". אך ברגע כתיבת שורות אלו, כשאני יושב בקומה השנייה אני נמלא
בסיפוק ובשמחה – לראשונה בחיי אני מתגורר בבית משלי, כשהמילה משלי, יסלח לי על חוסר הצניעות, מקבלת משמעות אישית ממש.

הסיום, כפי שציינתי, עדיין רחוק, או אם להיות אופטימי, קרוב מתמיד. חלק הארי של הפרוייקט נמצא מאחרינו וכרגע נותר לשנס מותניים ולהתפנות לחלק המתסכל והמתמהמה בכל פרוייקט בנייה, הגימורים והפרטים הקטנים.

חלון ישיבה - קומה שנייה

אני אוהב לומר או לחשוב שאדמה זה החומר של העתיד, בהנחה שישנו עתיד, של עולם הבנייה. המצב בגזרת הבנייה הקונבנציונלית, בברזיל כמו במקומות אחרים, הוא די עגום ומייאש. זה מכבר התעשייה עסוקה בלהזין את עצמה ביותר ויותר חומרים עתירי אנרגיה ומשאבים היוצרים לרוב בתים מנוכרים וחסרי מגע אישי, כשהכל צבוע בורוד מסטיק או צבע אקרילי לבן נגד עובש וסביבם מדבר של דשא ואספלט.

לא אכחיש שמפעם לפעם רוחי נופלת. בעיקר למראה הבתים האחידים שממשיכים לנבוט סביב, מטעי האקליפטוס שנועדו להזין בין השאר את הכבשנים למפעלי הלבנים שבאזור (שבאיטיות וללא תשומת לב הופכים את הרמה מגן עדן למדבר), שטחי המרעה ושדות התירס והסויה המהונדסת שמחליפים במהירות ודורסנות את שאריות הסוואנה היפהפיה ודוחקים  את הקופים, התוכים ובעלי החיים בשם הקדמה והזכות של כולם, כך טוענים הפוליטיקאים, לבית, חשמל, מים והרבה בשר, או במילים אחרות, הזכות להתפתח.

למעשה מדובר כאן בהרבה יותר מבחירה שרירותית של חומר זה או אחר אלא בשיקוף ארכיטקטוני של החברה אותה אנו בוחרים ליצור. מנותקת מסביבתה, מלאכותית, מנוכרת, אחידה, נקייה. עכשווית.

אני אמשיך לבוסס בבוץ, מנסה להאחז ברעיון הקהילתי שבנייה כזו כופה עליך. כי לבנות באדמה זה הרבה יותר מחומר ובנייה גרידא אלא פעולה שכופה אותך לאחוז יד עם אלו שסביבך. פעולה שמחברת אותך עם השורשים הקמאים של הבנאי והיוצר שנמצא בכולנו. פעולה שמבקשת ומזמינה מגע ישיר ויחודי ושיוצרת מבנה בלעדי ואישי. אם עדיין לא התנסתם אני ממליץ בחום.

הבית - חלק א'

הדפסה

אודותי

פורסם ב מאמרים ומתוייג תחת , , , , , . שמור את הקישור הישיר.

8 תגובות לקַח לְךָ אִשָּׁה וּבְנֶה אִתָּהּ בַּיִת

  1. זיו:

    תודה רבה על השיתוף!
    ממש מרתק לקרוא…

    אתם מדהימים –
    והבית שהרמתם יפייפה (:

    נשמח לעדכונים… איך הולך?

  2. אלכס קצאן:

    קראתי כל מילה בשקיקה. ישר כוח!!! בהחלט עושה חשק גדול ומעודד מאוד לבנות בעצמך. תענוג של כתיבה, קובי יקר. אתה מקיים הלכה למעשה את הציווי האלוהי 'לעובדה ולשמרה'. תמשיך כך!

  3. וואו. מרשים ביותר.
    ואם את הבית הבא תבנו כאן בארץ, בגליל המערבי, אני אבוא לעזור. מבטיח.

  4. אלמוג יצחק אלמוג:

    מאמר מקסים. אני מקנא בך שיש לך בית שכולו מאדובה. תמשיך לכתוב מאמרים טובים על בנייה באדמה. אני אולי רק בתיכון אבל כבר בגילי אני בונה באדמה ואני חייב לומר שאתה ממש מקצועי. אני מחכה למאמר הבא

  5. שרון אסיס שרון אסיס:

    נערץ. אתם שני אנשים נחושים מאוד. נשמע שלצד הדבר הנפלא שעשיתם בשבילכם, עשיתם הרבה יחסי ציבור לעניין הקיימות.

    אולי בשביל הפינישים כן תקחו עזרה חיצונית? יש לי חברה שגידלה 4 ילדים (שניים מהם תאומות בנות כלום) בבית לא גמור עם חורי חלונות. זה רק הילדים שהביאו אותם להסתער נחושים עד קו הסיום.

    עושה חשק להרים פה בית בחצר.

  6. מירה מילר:

    תודה אל כתבה מופלאה תמונות וסרטונים. הרגשתי ברקע את שירי החלוצים……( אני לא צוחקת).
    כל כך גאה בכם על הנחישות ועל התוצאות המדהימות. תתענגו על הסיום, תשתעשעו עם צבע קישוט ותאורה. תודה על השיתוף מאוד רוצה (מבקשת) לראות עוד תמונות. הקשתות יפות, רעיון עובי הקירות חכם! אפשר יציבות והקל על החיבור?
    אני מעצבת פנים במקצועי, מאסתי בקוביות והתחרות. חולמת על בתים "גמישים" אבל זה סיפור אחר.
    איך אתם בונים את הפתחים? הקשת קבועה או נפתחת?
    בהצלחה בהמשך.
    מירה

    • קובי שלו קובי שלו:

      תודה לכולם על התגובות החמות!!!

      מירה, לאחר התלבטויות החלטנו לנסות מספר דרכים לסגירת פתחי הקשתות. הדלתות וחלונות הישיבה יהיו עם משקופים מקושתים (אתגר בפני עצמו) ושאר החלונות יהיו בעלי משקופים מלבניים ואת הקשתות נסגור במספר דרכים. משברי זכוכיות עד בקבוקים בבוץ.
      אשתדל לעדכן בבוא העת….

      שרון, מספר פעמים ויתרנו על עזרה חיצונית מהסיבות הבאות. בהרבה מקרים המחיר אותו גובים הבנאים המקומיים הוא זהה ליומית אותה אני מצליח לקבל עבור עבודותי כך שמבחינה אקונומית ופרקטית פעמים רבות עדיף לי שהעבודה תתעכב בעוד יום ולעשות אותה בעצמי מאשר לנסות ללמד בעל מקצוע (לרוב הם חסרי סבלנות אל מול שיטות "אלטרנטיביות" לבנייה) ואז לצאת לעבוד בחוץ בכדי לשלם לו. בעתיד אני אנסה להביא מתנדבים, אבל זהו סיפור אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להעלות תמונה (למעלה)