לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – מסע מתורה אל עבודה

הדפסה

כמו להרבה אחרים שבילו את ילדותם במעבר בין דירות שכורות או כאלו שסתם גרו בבית של ההורים שלהם היה לי חלום – לבנות לעצמי את הבית כשאגדל. כבר כילד אהבתי להסתובב באתרי בנייה או להתבונן על מבנים מעניינים, לדרוך על מסמרים חלודים ולנסות להבין איך עשו אותם, הבתים. אהבתי לפרק מכשירים ולבדוק אם להתחשמל זה באמת כואב כמו שהמבוגרים טוענים וחלמתי, חלום מופרך בקרב ילדים בני-ברקים מצויים, להפוך לנגר או חשמלאי לכשאגדל.

כבוגר יצא לי לעבוד מעט בשיפוצים ובעבודות כפיים במקביל לניסיון להשלים בגרויות בכדי שגם אני אוכל להשתלב בחברה וללמוד באוניברסיטה איזה מקצוע אטרקטיבי, נגיד ארכיטקטורה. למזלי נכשלתי.

נפגשתי עם תחום הבנייה באדמה כמעט "בטעות". לאחר חזרתינו מטיול במזרח אני ובת זוגי ליה, הצטרפנו לקבוצה הזכורה כקומונה האנרכיסטית של אסף ויחד התנסנו בהרפתקאה של שכירת חוות "אדמאמא" למשך שנה.

בית אדממה - חוץעקב מה שדמיינו כמצוקת דיור החלטנו לשנס מותניים ולבנות לעצמינו מעון. בתי הבוץ הקיימים בחווה והדוגמאות השונות לטיח ואומנות אדמה נסכו בנו השראה ואומץ ויחד עם הרבה עזרה מחברים וחברות הקמנו במשך מספר חודשים את הניסיון הראשון שלנו למבנה אדמה.

למעשה זהו חדר קטן , כשלוש על חמש, שחציו חפור באדמה. הקירות בעובי כשלושים ס"מ שנבנו בשיטת קוב. את האדמה שנחפרה דרכנו בבור עצמו יחד עם קש שלקטנו משדה סמוך.

במבנה הזה חסר אלמנט כל כך בסיסי בבניה באדמה, יסודות.
הקירות הונחו ללא יסודות בסיס או יריעה כלשהי על גדת הבור. כשלאחר מכן הן טוייחו משני הצדדים בשתי שכבות של טיח אדמה.

כבר בשנה הראשונה הופיעו סדקים ורטיבות בחיבור בין הקירות לשפת הבור. אותם נאלצנו לשפץ ולתקן.

לאורך הבנייה השתדלנו ככל הניתן למחזר ולהשתמש בחומרים שהיו בחווה, והיו לא מעט. בסופו של הפרוייקט הוצאנו כמאה ש"ח בלבד על צירים לחלונות וברגים.

בית אדמאמא  - פנים

בית אדמאמא – פנים

4755

איני יודע מה מצבו של המבנה נכון לכתיבת שורות אלו. אני מדמה שהעדר היסודות הוא קריטי והמבנה לא יחזיק מעמד לעוד הרבה שנים. אך למרות זאת למדנו שיעור חשוב – לא חייבים משכנתא בשביל לבנות בית ואם יש לך קצת אדמה, קש ומים, הגבול הוא השמים.

כשהסתיימה השנה והקבוצה נפוצה לכל עבר החלטנו לנסות את מזלנו הפרמקלצ'רי בניכר. יצאנו במסע אחר הארץ המובטחת דרך שנת התנדבוית בחוות אורגניות בספרד ארגנטינה ברזיל ופרגוואי. התנסנו בטכניקות בנייה וטיח שונות, קלענו, צבענו, שתלנו, וחפרנו ולבסוף, איכשהו, בלי לתכנן, נפלנו כאן באמצע ה"סאראדו", הסוואנה הברזילאית.

טיוח "אל קוליברי" - פטגוניה

טיוח "אל קוליברי" – פטגוניה

חיפוי אדמה לבקתת עץ - קורדובה, ארגנטינה

חיפוי אדמה לבקתת עץ – קורדובה, ארגנטינה

תנור אדמה - פרגוואי

תנור אדמה – פרגוואי

טיח סיד - גויאס

טיח סיד – גויאס

בשלושת השנים האחרונות השתקענו בכפר קטן בשם אוליוס דה אגואה במדינת גויאס שברמה הברזילאית המרכזית, כמאה וארבעים קילומטר מברזיליה, בירת ברזיל.

מה שקסם לי במקום מעבר למזג האוויר, הטבע המדהים, הנחל שזורם במורד העיירה והאנשים מכניסי האורחים (שלא לדבר על התוכים, הקופים, הציפורים והנחשים) היתה התחושה של החופש והשחרור, תחושה שהתקשתי להרגיש בארץ. תחושה שעדיין קיימת בי.

נהר הזהבלמקום הגענו כמתנדבים בחווה אורגנית קטנה הסמוכה לכפר ולאחר מספר חודשים של התאהבות קלה החלטנו להשאר ולהשתקע.

הכפר – אשר שמו בתרגום לעברית הינו "עיני המים" על שם המעיינות הרבים שבאזור – הינו כמין כפר אומנים בו מתגוררים כשלושת אלפים או פחות תושבים. המבנה הדמוגרפי מורכב בחלקו מברזילאים מקומיים (חלקם צאצאים לקילומבולו, התיישבות של עבדים שברחו מאדוניהם והתיישבו באזור), וחלקו מאומנים ובני מעמד הביניים מברזיליה ומהערים הסמוכות שלפני כשלושים וחמש שנה, בזמן הדיקטטורה הצבאית, גילו את הכפר, נשבו בקסמו וכיום הם מונים מעל למחצית האוכלוסיה. רבים מהם גרים עדיין בברזיליה ומגיעים לכפר רק בסופי שבוע בכדי לחפש "שקט" כפרי, לשתות בירה ולהמלט מהקצב העירוני.

בלוקו דאס פיראנייהס - קרנבלהאוכלוסיות המתגוררות בכפר מקיימות בינהם מין סמביוזה מעניינת – המקומיים מרגישים שייכות שבטית ופרימיטיבית למקום ומחשיבים את המהגרים העירוניים להם הם מוכרים בשמחה את שטחיהם כ"אאוטסידרים", ועם זאת ישנה קבלת אורחים מוחלטת ואדיבות ברזילאית טיפוסית.

בחודשים הראשנים להגעתנו הכפר והאנשים מקבלי האורחים תרמו לנו כמעט את כל צרכינו ועזרו לנו למלא את דירתינו השכורה בכל טוב, ממקרר, תנור וכלי מטבח עד למיטה, ארון ושולחן. במבט לאחור התחושה החמימה הזו והקבלה ללא תנאים היא זו שנתנה לנו את האומץ להשאר.

הכפר, למרות הקרבה לברזיליה והעובדה שהוא שוכן בסמיכות לכביש המחבר בין שלושת הערים הגדולות והמודרניות במדינת גויאס, הינו מין שעטנז מוזר בין עבר להווה. תופעה מוכרת ונפוצה בברזיל הקרועה בין רצונה להחשב כמדינה עכשווית ומתקדמת ובין המציאות בה אינספור אנשים חיים עדיין בעוני ובחוסר כל ונאלצים לשתות קוקה קולה רק אחת לחודש. קטירה - הריקוד המקומי

בברזיל, שאמנם שחררה את עבדיה זה מכבר, תוכלו בלי להתאמץ למצוא אינספור עבדי שכר מינימום חיים לצד עשירים ובעלי מעמד ביניים "נאורים" ומשכילים. תוכלו למצוא גם שאריות ממנטליות של עבדים-אדונים שאמנם צרמה לי מעט בתחילה אך כאחד שזכה לשרת שירות קרבי בצבא ישראל התרגלתי גם אליה. כך גם כאן בכפר, הדיסונס הזה קיים על עליבותו ומציאותו המרה והאנושית. הרחובות הוותיקים והמבוססים של העיירה נקנו זה מכבר תמורת פרוטות מהמקומיים שכרגע מתגוררים ומתרכזים בעיקר באיזור ה"וילה" שבמעלה הכפר ולפרנסתם עובדים בעבודות השונות אותם מספקים להם בעלי האמצעים.

הרחובות הללו כמובן סלולים באספלט שחור ונקי, הגינות ירוקות ומטופחות והבתים גדולים ומרווחים כמו הרכבים של בעליהם. ככל שמטפסים במעלה העיירה ומתרחקים מהכיכר והכנסייה המכוערת האספלט נעלם הבתים מתנמכים והרכבים (אכן יש לציין, פופולאריים בצורה מפתיעה גם בקרב אנשים הנחשבים קשי יום, בוודאי עקב העדר תחבורה ציבורית נאותה) מאובקים ומתפרקים. למעשה ניתן לדייק ולומר שיש כאן שתי כפרים, הראשון הינו כמין שכונה או רצון לשכונה בורגנית נקייה ושבעה והאחר, טוב, לא ניתן להסתיר זאת, הוא הכפר שנועד לתמוך בשכונה הזו. בכפר האחר, השני דרכי האדמה לא סלולות ומלאות בבורות ותעלות מהגשמים החזקים, בקבוקי פלסטיק ונילונים שנתקעים בחריצי הדרך ואבק אדום, שבתקופה היבשה נדמה כבעל הבית האמיתי של המקום.

אותם אנשים, אלו שנחשבים לעניים, הם אלו שכבשו אותנו בהגעתנו לכאן. בפשטות האנושית החמימה, בסקרנות התמימה ובדוגמא האישית שזה בהחלט אפשרי, גם בברזיל במאה העשרים ואחת, לחיות ולהיות מאושרים עם מעט. מעט כסף, אני מתכוון (ואם עדיין מתקשים להיות מאושרים קצת קאשאסה, כוהל המזוקק מקני סוכר, תמיד עוזרת).

זה עדיין נפוץ לראות בכפר חצרות מלאות בערוגות תירס וירקות לצד שתילי מנדיוקה, עצי מנגו, אבוקדו ומספר תרנגולות מהדסות. ברחובות הכפר עדיין מסתובבים בחופשיות סוסים, פרות, וילדים שזופים ומשוחררים המטפסים על עצי המנגו והאנונה בחיפוש אחר פירות. המילים קיימות, פרמק'לצר, מיחזור, אוכל אורגני ועוד מושגים מפוצצים מעין אלו זרים, כמובן, לאותם אנשים. אנשים אלו חיים בפשטות וחווית הרגע, דרך חיים הנמצאת גם כאן בהכחדה איטית ואשר נחווית על ידם כצורך וכנחיצות. זו הדרך היחידה, דומני, לשינוי המשך וחיים ברי קיימא.

הכפר, ממש כמו המדינה בה הוא שוכן, כך מספרים ההסטוריונים המקומיים והקולות, עבר כבר הרבה גלגולים ושינויים מאז "גילו" אותו.

ישנם לא מעט אנשים המרגישים נאמנים וקשורים למקום (משתי הקצוות של הקשת הפיננסית) אך שם, באהבה, בהקשרות ובישיבה בברים זה מתחיל ומסתיים. את שאר העבודה, כמו ניקיון, חינוך ותרבות משאירים לעירייה או ליזמים עצמאיים שמופיעים מפעם לפעם עם תוכנית תרבותית כלשהי, ונעלמים כמו שהופיעו.
פיירה דו טרוקה - כיכרפעמיים בשנה, זו האטרקצייה שמייחדת את הכפר מאחרים ושמה אותו על מפת התיירות באיזור הרמה, מתרחש בכפר מזה ארבעים שנה שוק החלפות. זה התחיל כשוק החלפות בזמן בו האיזור היה עדיין מלא באיכרים ובמשפחות שהתגוררו בחוות קטנות בסביבה ושחיו, כמו רבים אחרים במדינה זו לפני העברת בירת ברזיל מריו דה ז'נירו אל מרכז היבשת, כמעט ללא שימוש בכסף. עם השנים האיכרים מכרו את אדמותיהם, עברו לערים ופעולת ההחלפה הוחלפה בכסף. כיום נשאר רק השם הסמליות והאירוע – הפיירה דו טרוקה.

בובות ענק - פיירה דו טרוקהתחושתי בשלושת השנים האחרונות היא של התפתחות מואצת, כפי הנראה התפתחות דומה לזו שמתרחשת כעת במקומות רבים בברזיל השועטת קדימה בניסיון נואש להדביק את העולם הישן על תחלואיו ומעלותיו. ההתפתחות הזו הביאה בתוך שנים מעטות לעלייה חדה במחירי השטחים והבתים ויצרה עניין מחדש בקרב פנסיונרים, מחפשי שורשים עירוניים ויזמים שנמלטים מהערים הגדולות הסמוכות בחיפוש אחר מקום מגורים או נופש אלטרנטיבי.

בכפר זה, לאחר מגורים של כשנה וחצי, התאקלמות קלה ולימוד השפה, ניסיון לפתיחת עסק וסגירתו, חלומות, אכזבות והתפכחות, מפגשים, ביקורים ופרידות, החלטנו להשאר ולהכות שורש…

באחד הרחובות הלא סלולים (אך מאלו שיום אחד בקרוב יסללו, מאיימים במחלקת הפיתוח בעירייה הישנונית של העיר הסמוכה) והיחסית שקטים של העיירה הפכנו אנו, זוג מהגרים לא חוקיים מארץ הקודש הכה אקזוטית למאמינים האוונגליסטים הרבים שבכפר, לבעלייה הכמעט חוקיים של פיסת שטח אדמדמה וצרובת שמש.

מזמן הגעתנו לאזור ולברזיל חלומנו היה ועודנו לרכוש פיסת שטח קטנה. בברזיל, למי שהתייאש מישוב הנגב ומתעניין, זה עדיין אפשרי להקים חווה קטנה ומקיימת במחיר של דירה בבאר שבע. עם זאת המציאות, כתמיד, אומרת את שלה, כך שנאלצנו "להתפשר" ולהסתפק לעת עתה על חצי דונם בכפר. יום אחד, חלמנו, אנו חולמים, נמכור אותו והבית שעליו ונקנה לנו חוונת.

מהרגע שרכשנו את השטח היה ברור לנו שאת הבית שנקים עליו נייצר ונבנה בעצמנו מאדמה, התקציב שעמד לרשותינו היה ונשאר זעום אך העדר התקציב יוצר נחיצות ויצירתיות בה צמד המילים "בנייה טבעית" מקבלת משמעות כנה חיונית ורעננה יותר.

הדפסה

אודותי

פורסם ב מאמרים ומתוייג תחת , , , , . שמור את הקישור הישיר.

5 תגובות ללֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ – מסע מתורה אל עבודה

  1. ב"ה

    נשמע מסע מרגש ומרתק,
    שתהיה ברכה ושמחה בלימוד שלא נגמר לעולם…
    אנחנו בנתיים בונים את ביתינו מבוץ ושקי אדמה כאן,
    תקפוץ לביקור ביום מן הימים,
    אסתר

  2. שפיר זאב:

    קובי שלום! זה מרשים מה שאתה חולם ועושה.באמת.אבל הייתי רוצה לראות אותך לצידי/נו מסייע לנו כאן ויוזם פתרונות ויוצר מפנה מתבקש.זה הכי אמיתי. בהצלחה! זאב

    • קובי שלו קובי שלו:

      אין אדם אוהב את מולדתו מפני שהיא גדולה, אלא מפני שהיא שלו.

      "לא למען פינה אחת נולדתי, מולדתי — תבל זו כולה

      סֵנֵקָה, פילוסוף רומי

      כישראלי וכמהגר אני נתקל רבות בדעות קדומות על יהודים וישראלים. בין השאלות – "איך זה שיהודים תמיד עשירים" או "אתה לא מתגעגע לארץ?" אני פוגש בניסיון להבין את הסיבות שגרמו לי להחליט לעזוב מלכתחילה את הארץ
      אני מוצא שההסבר הכנה והקרוב ביותר הוא שפשוט בארץ נדמה היה לי שלא אוכל להגשים את חלומותי. או במילים אחרות, אצטרך להתפשר ולחכות לשינוי מהותי שיתחולל במערכת ואצל אחרים בשביל שאצליח אני, בלי השכלה פורמלית ובסיס כלכלי, לחיות בכבוד ובשלום על אדמת ארץ ישראל.
      אחרי שיצאתי וטיילתי וראיתי שזה אפשרי, שהעולם גדול, שהחיים והאתגרים ממשיכים גם מחוץ לגבולות הקפדניים של מדינת ישראל.
      שהשינוי אותו אני רוצה לחיות לא באמת קשור במקום ובשפה במנהגים או במולדת אלא ברצון לחיות בחופשיות, לא לתת דין וחשבון על כל צעד ולהתרחק ממוקדי חיכוך מיותרים. כיוון שמצאתי שחיים אלו אפשריים אני מתקשה לראות את עצמי חוזר לאחור

      תודה על העידוד!

      קובי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להעלות תמונה (למעלה)