זיקוקים די-נו-כבר, תפסיקו…

טכנולוגיה נאותה

מעבר לתהייה אודת התרומה הריגושית של הזיקוקין לחגיגות יום העצמאות, ניסיתי למצוא תשובות לשאלת ההשפעה הסביבתית של זיקוקי די-נור. לא הפתיע אותי שלא מצאתי שום אזכור רלוונטי לנושא בעברית. אבל אספר לכם מה כן מצאתי.

מעבר לתהייה אודת התרומה הריגושית של הזיקוקין לחגיגות יום העצמאות, ניסיתי למצוא תשובות לשאלת ההשפעה הסביבתית של זיקוקי די-נור. לא הפתיע אותי שלא מצאתי שום אזכור רלוונטי לנושא בעברית. אבל אספר לכם מה כן מצאתי.

אז למרות מה שנהוג לחשוב, את המנהג הזה לא הביאו אלינו האמריקאים, וגם לא הסינים – אלא הצרפתים, על הדרך יחד עם יבוא כלי נשק, בעשור לקום המדינה. מה הפלא? היצרן הייתה חברה צרפתית.

אז מה באמת ההשפעה של זיקוקי די נור על איכות האוויר?

החיפוש שלי לא הניב מספיק מחקרים מדעיים מבוססים אודות ההשפעות הסביבתיות. אין זה אומר שאין השפעות כאלו, אלא פשוט שאין נתונים ומסקנות מספקות.

מה שאנחנו כן יודעים הוא הרכב הזיקוקים, ושכל החומרים הללו אכן מתפזרים באוויר (הם לא מתנדפים לחלוטין, חומר נשאר חומר – הם רק משנים צורה). חשבתם פעם מאיפה מגיעים הצבעים לזיקוקין? על בטוח ראיתם אותם בשיעור המעניין ההוא עם המורה לכימיה שבו היא הדליקה כל מיני מתכות או הפילה אותן לארלן-מאייר עם מים.

אלו חומרים? גופרית ופחמן דו חמצני בפיצוץ וכדי לעודד את הבערה משתמשים באשלגן חנקתי; באריום (barium) משמש לצבעים ירוקים, בנוסף על היותו ידוע כמסוכן לבריאות. אפילו יש על שמו מחלת ריאות – Baritosis; מלחים על-כלוריתיים של מתכות שונות הנפלטות לאוויר, אשר חלקן ידועות כמסוכנות ועל חלקן עוד אין מספיק ידע מצטבר: נחושת (כחול), קדיום, עופרת, אלומיניום (הלבן), רובידיום (סגול), סטרונטיום (אדום) ועוד – כאשר רבים מהחומרים נבדקו רק חלקית להשפעות בריאותיות וסביבתיות, ובד”כ בתנאי מעבדה.

האם הם מגיעים אל הקרקע או האם אנחנו באמת נושמים את הזיקוקים בזמן המופע או לאחריו? זאת שאלה שאין עליה תשובה מדוייקת, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שבלי זיקוקין זה יותר בריא מאשר עם. אם נוסיף על הנזק הסביבתי האפשרי את העלות הכלכלית, המצב נראה בכי רע.

העניין הוא שזיקוקי די-נור הפכו להיות סמל ממלכתי לחגיגות יום העצמאות, וקשה להוקיע סמלים שכאלו, גם אם הם מסוכנים לסביבה או אפילו ישירות לבריאות החוגגים. האם יש אלטרנטיבות?

ובכן, העובדה שאינדיוידואלים ימנעו מהחגיגות, לא יעשה אותן לפחות מזהמות. על מנת לחסל את הזיהום במקרה הזה, צריך לעשות פעילות ציבורית (אם כי מקומית, ברמת העיר/ מועצה). אבל משהו אומר לי שיש רבים שלא יוותרו על המופע המפוקפק, על כן נצטרך לספק תחליפים של ממש לזיקוקים. הנה, למשל, חלק ממופע זיקוקים אלטרנטיבי ביום העצמאות ב-2008 במקום שנקרא הר סטון בארה”ב. לגבי האנרגיה שמופע זה צורך, ככל הנראה שאנרגיה שייצור הזיקוקים צורכת, עם האנרגיה שבהובלה החוזרת ונשנית (בעוד שמכשירי הלייזר מובלים פעם אחת וניתן להשתמש בהם פעמים רבות) היא גבוהה יותר.

 

וכל זה עוד בלי שדיברנו כלל על זיהום הרעש ועל האימה שהזיקוקים מטילים בקרב כלבים (תודה לאסף על הטיפ, בכלל לא חשבתי על זה, בתור בעל של כלבה שמעולם עוד לא חיה בעיר, ועוד כל-כך קרוב לזיקוקים).

אולי לחגיגות של השנה זה מאוחר מדי כבר (טוב, בטוח שזה מאוחר) אבל איזו עירייה / מועצה מקומית תחליט ראשונה לנסות לקרוא תיגר על הקונספט ולנסות משהו חדש לשנה הבאה? אם היו שואלים אתכם, מה הייתם אומרים? לבטל או להשאיר?

קצת מקורות לקריאה נוספת

לתוכן זה נכתבו 6 תגובות

  • עודד גלעד |

    ברביעי ביולי 1999 ישבתי עם עוד עשרות אלפי אמריקאים ותיירים בגינה שמתחת לאובליסק בוושינגטון סיטי, לחזות במופע הזיקוקים הגדול. זה התחיל יפה, ונמשך יפה, אבל אחרי חמשת הדקות הראשונות שהשמיים התפוצצו בפול-ווליום וללא הרף כבר נמאס לי, אחרי עשר דקות התחילו לרדת פתיתי אפר מהשמיים, שהזכירו לי שריפות אחרות. בעודי תוהה על הסיבה לכל ההשתוללות הזאת לא יכולתי שלא להיזכר במשפט הארמי “איסתרא בלגינא – קיש קיש קריא”. עגלת המיינסטרים האמריקאית ריקה מערכים אמיתיים ומשמחת-אמת, ולכן היא צועקת כל כך חזק…

  • אהבתי מאוד את הרעיון של הלייזרים. אני עדיין מאוד אוהב את הזיקוקין, אבל מופע לייזר אכותי יכול להיות מרשים לא פחות. אני רק מקוה שאפשר למצוא מופע קצת יותר מרשים מהסרט הזה של הר אבן, כי אני די התאכזבתי ממנו…

    אלעד.

  • גם אני חשבתי את זה בזמן המופע בו הייתי בפרדס חנה. רואה את האנשים מסתכלים על הזיקוקים בהתרגשות ואוטמת את אוזניו של בני בן ה3 שהיה מפוחד מהעניין הזה. והיום בני הזכיר כמה פעמים בפנינו שהוא לא אוהב זיקוקים. אמרתי לו שאני אדבר עם מארגני המופע ואבקש ששנה הבאה לא יהיו זיקוקים. העניין הוא שאנשים ממש אוהבים את זה.

  • ביליתי היום כמעט שעה בלנוסת ולהרגיע את ג’וני מהפיצוצים העזים בהר אדר. באותו זמן חשבתי על העלות המטורפת שיכלה לתרום רבות למערכת החינוך במקום או לצרכים אחרים, חשבתי על הקולות של הפיצוצים שמזכירות לי רעשים עם קונוטציה פחות טובה, לא חשבתי על הזיהום אומנם אבל אותי זה כבר לא מרשים כמו פעם. הלייזר הוא אופציה לא רעה, הבאנו לילדים שנה שעברה מופע לייזרים לפעילות גדולה והיה נחמד, פחות מושקע מהר סטון אומנם (באמת? הר אבן?)

    אני מוותר על התענוג, ג’וני מחזק את עמדתי.

עליך להתחבר כדי לבצע פעולה זו...

הצטרפות

דילוג לתוכן