מחשבות על שלום, קיימות וטורבינות

מחשבות על שלום, קיימות וטורבינות
הדפסה

את אלעד ונעם פגשתי לראשונה בקורס טורבינות רוח בהנחייתם, לפני כשנתיים וחצי, בורטיגו, קיבוץ נתיבל"ה. אז, כשעוד חשבתי שלהקים טורבינת רוח זה פשוט, נרשמתי באותו היום שקיבלתי את הפלייר. הקורס ערך שבוע, והיה מרתק. אם עוד לא יצא לכם לבנות מכשיר שמייצר אנרגיה, זאת תחושה אדירה של סיפוק, הרבה יותר מהסיפוק של לבנות כיסא או אפילו מערוגת הירקות (טוב, לפחות בשבילי). את הטורבינה בנינו מאפס(!), כולל הגנרטור (ליפפתי במשך יום שלם סלילי נחושת), התורן ואפילו הלהבים, שגולפו מצינורות ביוב רגילים למדי (: – חוויה אדירה לכל מי שנפשו בעז"ב (עשה זאת בעצמך).

 

סרטון קצרצר ששלפתי מהבויידם כדי להמחיש את הטורבינה שבנינו בקורס. אם תשימו לב לכובע קש שמסתובב שם למטה, תראו שזה אותו אחד שנמצא על ראשי בתמונה שלמטה (הוכחה שהייתי שם!).

אמנם אני עדיין שומר על עותק של חוברת הקורס (שומר ומוקיר) אך הדבר עושים קסמים על הטורבינה, רגע לפני שהיא נעמדת מול הרוחהחשוב שלמדתי בקורס לא היה הקמת הטורבינה עצמה. את זה אפשר גם לצלוח בעזרת החוברת בלבד, הרבה ניסוי וטעיה והרבה YouTube. הרווחים האישיים המשמעותיים שלי מהקורס דווקא היו אחרים – קודם כל, אלעד ונעם נתנו שילוב מדהים של ידיים טובות ותיאוריה. למדתי הרבה טכניקות ושטיקים של בית מלאכה על הדרך, תוך כדי שאנחנו בונים, ושאבתי בשקיקה את ההרצאות התיאורטיות שליוו את הפתיחה של כל בוקר ופתחו לי פתח לכל התיאוריה שמאחורי המערכת. בדיעבד, עם הידע הזה, ועוד הרבה עזרה מאלעד ונעם, הקמתי את מערכת החשמל ששירתה אותי נאמנה במשך שנתיים, ואפילו תכננתי לעתיד לחבר את הבלאגן שיצרתי גם לטורבינת רוח.

אבל יותר מזה – הדבר שהכי נשאר איתי מהקורס בכלל לא היה קשור לתחום הטכני והמעשי – אלא דווקא למה שנעם ואלעד עושים מחוץ לבית המלאכה, המושא שעבורו הם בונים את טורבינות הרוח.

קומט מי?

את קומט מי הקימו אלעד ונעם סביב 2007-8, וזה בעצם בלעז ראשי התיבות של השם הארוך הזה – "Community, Energy and Technology in the Middle East", או בקיצור Comet Me. הקונספט: הקמת מערכות היברידיות של אנרגיה מתחדשת (רוח ושמש ביחד) לכפרים עניים בדרום הר-חברון על מנת לספק להם את הזכות הבסיסית לחשמל. לא כמויות אדירות של אנרגיה, בעיקר כדי לשפר את היכולת הכלכלית שלהם, בעזרת מקררים לחלב, ומחבצות חשמליות קטנות שמאפשרות ייצור בקצב גבוה יותר של מוצרי חלב עיזים, פרנסתם העיקרית של תושבי הכפרים. הרוב המוחלט של הכסף למימון המערכות מגיע מקרנות ארופאיות.

רק אומר הסתייגות אחת, לפני שאני מתחיל לשבח. אמנם קל לי לומר, בבית החם והנעים שלי, עם חשמל זמין ומים זורמים, אבל יש מקום להדיין על הסוגייה האם חשמל הוא אכן זכות בסיסית לחיים. ההגדרה הזאת לזכות בסיסית היא על בסיס השוואתי (כלומר, השוואה אל רמת החיים הכללית וגזירת הזכויות מתוכה) כשאפשר להגדיר זכות בסיסית גם בדרכים אחרות. פלוני יטען שזכות בסיסית היא אך ורק מה שנדרש לנו כדי לחיות – מים לשתייה, אוויר לנשימה, מזון למאכל, ואי פגיעה בחיי אדם. אלמוני יכול לטעון שההגדרה הזאת מוציאה מן הכלל את הזכות לקורת גג. בעוד שאפשר לחיות בלי קורת גג, הרי אפילו בימינו אני מניח שיש עוד שבטים אחרונים שחיים כך, לאחדים מאיתנו זה כבר יישמע קיצוני. זהו, סיימתי להסתייג. בואו רק נאמר שאני חלוק בדעתי בנושא זה, מבחינה פילוסופית גרידא.

אני רוצה לקום בבוקר ולראות שאני חלק מהפיתרון – לא חלק מהבעיה

את המשפט הזה נועם אומר, בסרט התעודי "הטורבינה האנושית" שנעשה על קומט מי ועוד חברים הפעילים בקבוצה. אותי, באופן אישי, הפרוייקט הזה מרשים ביותר, משתי סיבות בעיקר:

חיוך כזה עם היד על המתג זה רק מישהו שהיה בטוח שלעולם לא יהיה לו חשמלא. עושים ולא מוחים – רוב הפעילות ה"אקטיביסטית" סביב נושא הרב-לאומיות בישראל היא מחאתית. בעיקר הפגנות ופעילות הסברתית, בתוך ישראל ומחוצה לה. הבעיה שלי עם הפעילות הזאת היא הדרישה מ"אחר" כלשהו לשנות את המציאות, כאילו "אני" לא חלק ממנה. ה"אחר" יכול להיות הצבא הכובש, המדינה, היהודים. אני, אסף, נמנה על כל השלושה (על הראשון כבר לא, אבל הייתי, בערך…) ואני חלק מהמציאות הזאת, עד כמה שזה כואב לומר.

והנה באים נעם ואלעד וחברים, ואומרים די – אנחנו רוצים להיות חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. ופתרונות תמיד בסופו של דבר, נחקקים בעשייה נקודתית, אמיתית. על הדרך, בין מערכת סולארית לטורבינת רוח, נוצרים קשרים, והכי חשוב – נסגרים פערים. נכון, זה קורה בין בודדים, אבל רק כך פערים יכולים להסגר – פנים אל פנים. מי שחושב שיש דרך אחרת הוא מנותק או בירוקרט.

ב. חיבור בין סביבה לחברה – היום אמנם זה כבר יותר ברור שיש קשר הדוק בין בעיות סביבתיות לבעיות חברתיות, אבל איך שהוא בעשייה היומיומית של המגזר הרביעי (עמותות וארגונים) לרוב זה לא בא לידי ביטוי. אולי כי הארגונים הללו הם דור המדבר, ונולדו עוד טרם פרוץ התובנה הזאת ולכן המטא מורפוזה קשה להם מדי. קומט מי, כארגון צעיר מעדיף לגעת בבעיה תוך כדי עשייה במקום במחאה (ראו סעיף א'), ויוצר קשר ברור בין זכויות אדם, אנרגיה, קיימות, ושלום כדרך חיים.

מערכת הבקרה והמצברים בתוך מקרר ישן - גאוני!!אין הרבה פרוייקטים שמשלבים בין עשיית שלום לסביבה מתוך הבנה מערכתית, ולא מוחים על הקיים אלא ממש עושים כדי לשפר אותו. פרוייקט נוסף בעל אותו בסיס עקרוני ואותן הנחות יסוד, שיצא לי להשתתף בו למשך יום אחד, הוא הפרוייקט של דר' ארנון גורן מקיבוץ משמרות. ארנון הבין שמי שאחראי לזיהום המים של אקוויפר החוף באזור השרון הוא היושבים על ההר (דוגמא לכך שבעיות סביבתיות הן חוצות גבולות ולאומים), ואפילו רק מסיבה אנוכית חשוב וראוי לעזור להם להקטין את זיהום המים. כך הוא הגיע להקמת מערכת אגנים ירוקים לטיהור מי השופכין של 5 משפחות באום-ריחן, עם שימוש מחדש במים לצורך השקייה חקלאית מקומית.

ההשתתפות החד-פעמית שלי בפרוייקט, איך אומרים, "נתנה לי כאפה", ודרך יום העבודה היחיד הזה הבנתי את הכוח האדיר שיש בלפתור בעיות יחד, גם אם האחריות הייתה כאן של מישהו אחר, נניח המדינה. לקיחת האחריות לידיים, פתרון בעיה סביבתית נקודתית, שגורמת לבעיה סביבתית רחבה יותר, שמשפיעה על כל האזור, ועל יותר מלאום אחד – זה השלום שאני רוצה לעשות. זאת הפגנה, לא של כוח, אלא של פתרון. הפגנת פתרון.

הסרטון הזה צולם לפני כמעט שנה, ביום העצמאות ה-63 למדינת ישראל. ועכשיו, הברכה עומדת למבחן.

 

מתוך הסרטון:

"אנרגיה. לצערנו אנחנו רוויים באנרגיה של פחד וקונפליקט. אנחנו מקווים שהתקנת מערכות אנרגיה מתחדשת בקהילות העניות בדרום ההר, היא חלק מהדרך למיגור אנרגית הקונפליקט ולהעצמת החיבור האנושי באזור. למען מדינה שמוקירה את הצרכים הבסיסיים של כל תושביה ומספקת אספקת מקורות אנרגיה ומים לכל אדם בכל מקום ללא קשר לרקע פוליטי ומוצא. למען מדינה שמנצלת את כוחה, משאביה, והטכנולוגיה שלה להעצמת כלל אזרחיה ושכניה. אני מדליק משואה זו כעדות לאור של עשייה לעתיד טוב יותר"

ניוזלטר מפתיע

לפני ימים אחדים קיבלתי את הניוזלטר של קומט מי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי. כל הניוזלטר עסק באותו נושא. אנסה לתמצת אותו, ואתן לכם שיעורי בית – לקרוא את הניוזלטר ולצפות בסרטונים והכתבות בעניין. לפני כשלושה חודשים הוצאו צווי הריסה נגד שש מערכות היברידיות אותן הקימו נועם ואלעד בכסף פרטי (של קרנות, והדגש – לא מכספי מדינה) ובשיתוף פעולה עם התושבים במקום ומתנדבים.

במשך שלושת החודשים האחרונים נועם ואלעד המירו את האנרגיה האישית שלהם (והם אכן ראויים לתואר "טורבינה אנושית") מהקמת מערכות חדשות לאלו שעדיין זקוקים, להגנה על המערכות הקיימות ומניעת צווי ההריסה. חלק מההריסה כבר החלה. עד כמה שידוע לי, עדיין לא נהרסו מערכות, אבל כן נהרסו הרבה דברים אחרים חשובים לא פחות, כמו מיכלי מים ומבנים חקלאיים.

 

משפט אחרון

נניח שכל זה לא היה מזיז לי. כלום. אפילו לרמה האנוכית יש כאן תיק (Case, נשמע יותר טוב באנגלית…). ולו רק מהסיבה שבתור עושה זאת בעצמו שרוצה לשמור על הזכות לעשות בעצמו עולה כאן הסצינה מהקלישאה הפוליטית הידועה של מרטין נימולר (זה שהיא קלישאה לא מוריד מעוצמתה, רק שם אותה בקונטקסט):

"בהתחלה הם באו לקחת את היהודים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי יהודי. אז הם באו לקחת את הקומוניסטים, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי קומוניסט. אז הם באו לקחת את אנשי האיגוד המקצועי, ואני לא הרמתי קול, כי לא הייתי איש האיגוד המקצועי.ואז הם באו לקחת אותי, ולא נשאר עוד איש, שיוכל להרים את קולו למעני"

ובכן, כשהרסו לערבים בדרום הר-חברון את הטורבינה, לא הרמתי קול, כי מה אני, ערבי?! אז הם באו להרוס לי את מערכת המים אפורים (והאשימו אותי כמו פושע על שרציתי להפסיק להשתמש במערכת הביוב, ושרציתי להפסיק לשלם להם, ולהתחיל לשלם לאמאדמה במים נקיים), אבל אז כבר לא נשאר עוד איש… בקיצור, הבנתם את כוונתי, מיציתי את מנת הפואטיקה שלי להיום.

סיכום

תקראו, תראו את הסרטונים, ואז תפיצו. ואם יש לכם גם רעיון איך לעזור באופן ישיר, אז גם תעזרו. רק חשוב לי לומר עוד דבר אחד: אקטיביזם זאת מילה מסובכת עבורי, ולכן אני בוחר לא להשתמש בה (לא עבור עצמי, בכל אופן בשיחות עם אנשים קשה להמנע…). מבחינתי, הפעילות המבורכת של נעם ואלעד, יחד עם הפעילות שציינתי במשפט על ארנון גורן, הן דוגמאות מציאותיות לאיך מפגש אמיתי קורה בין אנשים ונוצר משהו על דרך החיוב, ללא האשמות, ללא שלילה. לא צדקה, אלא שינוי – מקומי, נקודתי, אישי.

בדרך כלל, כמו שאני תופס זאת, צדקה רק מנציחה את המצב.

הדפסה

אודותי

פורסם ב סיקורים ומתוייג תחת , , , , , , . שמור את הקישור הישיר.

9 תגובות למחשבות על שלום, קיימות וטורבינות

  1. נתנאל:

    http://www.haoona.com/article_i.asp?id=1166
    קישור למאמר מעניין לגבי מי אשם במצבם של הפלסטינאים
    מי מרוויח מהכסף האירופי שזורם לשם
    וככל שיזרום לשם כסף חיצוני הוא ישמור שהפלחים ישארו עניים

  2. נתנאל:

    ראיתי את הטורבינות האלו כמה פעמים כשהסתובבתי באזור.
    שיערתי שהן במימון אירופי, אבל לא העלתי בדעתי שיהודים שותפים לזה.

    הערבים האלה חיים בתנאים לא תנאים. נכון.
    אבל מי שאשם בזה זו ההנהגה הפלסטינית, לא אנחנו.
    ההנהגה הפלסטינית מעוניינת להיות איתנו במלחמה. ועל מנת לשמר את מצב המלחמה, הם משתמשים באזרחים הפלסטינים בתור בני ערובה וממשיכים לשכן אותם במחנות פליטים עלובים, ולא נותנים להם את האפשרות להתפתח.
    ואם תגיד, "מה אכפת לי ההנהגה והפוליטיקה,
    בזה שהקמתי טורבינה עזרתי למאהל אחד לחיות בתנאים קצת יותר טובים"
    אז זאת טעות,
    כי בהקמה של טורבינה, או מה שלא יהיה, העזרה לא תהיה לאזרחים אלא להנהגה:
    ככה יבואו גם לפנות את הטורבינה- צעד בלתי נמנע במדינת חוק- והנה קיבלנו עוד סצינה כיבושית שמצטלמת היטב.
    (מעניין לבדוק האם האירופאים מממנים בנית טורבינות גם בשטחי A, שהם בשליטה אזרחית פלסטינית, שם לא יהיו פינויים, או שאם יהיו הם לא יהיו ע"י צה"ל)

    מבחינת העם הפלסטיני יש פתרון אחד- מדינה אחת לפלסטינים.
    הם חושבים על הפתרון הזה כי נתנו להם את האופציה והם מרגישים שיש להם סיכוי.
    הם אף פעם לא יתפשרו על פחות מ-100% מפלסטין נקיה מיהודים.

  3. אופיר:

    יש לי חבר טוב שגר בחוות בודדים בין מצפה רמון לדשה בוקר ,
    השכנים הנחמדים שלו (אנשי המדבר)
    גנבו לו כבר כמה פעמים את המערכת הסולרית
    ואת הטורבינת רוח גנבו מזמן
    הוא לא פחות עני מהאנשים שאתם עוזרים להם אבל כן הוא נחשב יהודי
    (הוא אתאיסט בעצם כי נשבר לו מכל העולם
    ולכן עבר למדבר כי חשב ששם יעזבו אותו לנפשו ולאומנותו)

    אולי אתם מוכנים לעזור גם לו ?
    ואולי גם לשכנים שלו ואולי כך הם יפסיקו להטריד אותו , לאיים עליו , לגנוב ממנו ולהרוס את רכושו ?

    מה אתם אומרים ?

    אני איתכם ואשמח לקשר בינכם

    • הי אופיר.
      קודם כל, כשאתה מדבר על "אתם" אתה מתכוון לקומט-מי.
      בכל מקרה, אני אישית לא מאמין שיהודי בעל אדמות (שנתנו לו מהמדינה עם מטרה משנית של לוחמה דמוגרפית ב"אנשי המדבר" כמו שאתה קורא להם), עני כמו הקהילות בדרום הר חברון, או שהצבא הורס לו את הבית אותה כמות פעמים כמו שלהם הורסים.

      בעוד שחברך היהודי נלחם בגנבים, כמוך וכמוני, (רק שהוא ממוקם במערב הפרוע, וזה מה שמשחק לרעתו) – הקהילות בדרום הר-חברון נאבקות בכיבוש, וללא אמצעים כלל.

      כמובן, שזו דעתי האישית.

      בכל זאת, אתה מוזמן לשאול את קומט-מי אם יהיו מוכנים לעזור לו, כי מהכרות אישית הם אנשים נהדרים, טובי לבב ושמחים לעזור באופן כללי.

      • אופיר:

        כן ברור שהכוונה שלי היא לקומט מי

        הפוליטיקה משחיתה כל חלקה טובה והיא כלי שליטה מצויין באוכלוסיה על מנת שלא נחשוב לרגע שאנחנו מסוגלים לחשוב בעצמנו .
        החבר הזה ביקש חלקת אדמה במדבר ואחרי כל התהליך המתיש קיבל
        לאחר שקיבל עבר אותה מסכת התעללות מצד האח הגדול כי בעצם קיבל אדמה אבל לא רשות להתגורר אלא רק לעבד אותה כחקלאי , רק שהמקום לא מתאים לחקלאות (הוא חשב בתחילה על תיירות בקטנה בשביל שתפרנס לו את האומנות)

        הטמטום הוא שבמקום שישתפו בעולה הוא ושכניו ובחסות הכאילו אישורים שיש לו יעשו משהוא יחד הם נלחמים אחד בשני .
        איפה ההגיון שמזמן פינה את מקומו לחשדנות ושאר דעות חשוכות שמקורן בפחד קיומי .

        איך אני יוצר איתם קשר (קומט מי) ?

        תודה מראש
        אופיר

  4. מיכל:

    הכל טוב ויפה רק למה את כל האקטיביסטים האלה מעניינים דווקא אלה בהר חברון ולא כל מי שפה בארץ רוצה להתפנות רגע לחיות ולא לרדוף אחרי פרנסה לממן את חברת חשמל?

    מטריד…

    ללכת לעזור רחוק זה מחמיא לאגו
    לעזור לקרובים לפעמים קשה יותר…

    • הי מיכל,
      אני דווקא רואה את זה כשני חצאים משלימים.
      איך אומר המשפט הידוע? יש להלחם בערבים כאילו אין ספר לבן, ולהלחם בספר הלבן כאילו אין ערבים.
      אמנם לא בקונטקסט, אבל המוסר השכל ברור (:

  5. העברתי לכמה אנשים, כולל כמה נציגים בכנסת, אם זה יעזור זו כבר שאלה אחרת.
    תודה אסף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להעלות תמונה (למעלה)