אדם האשים את חווה, והיא האשימה את הנחש. מאז הנחש מתקדם על גחונו, ובני האדם גורשו מגן העדן וחייהם נעשו קשים, מנותקים מעצי הפרי היפים והטעימים. האם סקרנותו של אדם לדעת טוב ורע – השתלמה לו? איני בטוחה. לצד ההתרגשות מגילוי ידע חדש, נוצר לא אחת קרע תרבותי בין מי שהיינו לפני הגילוי ומי שאנחנו מבקשים להיות לאחריו. למרות הזמן הרב שחלף מאז הגירוש, מוצאת אני את עצמי ”מתגעגעת” לשפע הנגיש שהיה בגן עדן, לאור העובדה שכיום מציאת פירות בשלים וראויים למאכל היא עדיין אודיסאה.

כל שבוע נפרסם מידע על מוצר אחד הנבחר מסל הקניות הסטנדרטי. נשאל אם אנחנו בכלל צריכים אותו, נגלה איך אפשר להכינו לבד, איפה אפשר לקנותו מעסק מקומי, או למה עדיף בלעדיו… והפעם – אבקת מרק!

בחזוננו אנו רואים רשת של אתרים בהם מטופחים חורשי מאכל ים-תיכוניים, אשר לאחר ביסוסם הם כמעט ואינם דורשים תשומות מים ואנרגיה לא מתחדשת. לכן הם מהווים אסטרטגיה מצוינת בניסיון להתמודד עם משבר מרובע: אקלימי, אנרגטי, אקולוגי וכלכלי.

”טוב, אני מקווה שלפחות אתה באזור שהאוויר בו לא מזוהם…”, אמר חבר שבא לבקר אותי בטבעון קצת אחרי שעברתי לבית החדש. החלטתי לחקור מעט ולבחון מה מסתתר מאחורי האמירה הזאת – האם באמת באותו מקום ישוב רמות הזיהום יכולות להיות כל-כך שונות משמעותית, או שמא זאת רק אגדה אורבנית?

פעם כולם הכירו את מי שגידל להם את הירקות. ואת הקצב, האופה, הסנדלר והחייט. היום, עבור רובנו, רוב מוצרי הצריכה שלנו מגיעים מרחוק, נארזים ע”י מכונה או פועלים (ובמקרה הרע, ילדים) שלעולם לא נפגוש בהם, מדברים בשפה שאנחנו לא מבינים. אורי מספר לנו, שלפחות לגבי הירקות והפירות שלנו, יש אפשרות אחרת.