אדם האשים את חווה, והיא האשימה את הנחש. מאז הנחש מתקדם על גחונו, ובני האדם גורשו מגן העדן וחייהם נעשו קשים, מנותקים מעצי הפרי היפים והטעימים. האם סקרנותו של אדם לדעת טוב ורע – השתלמה לו? איני בטוחה. לצד ההתרגשות מגילוי ידע חדש, נוצר לא אחת קרע תרבותי בין מי שהיינו לפני הגילוי ומי שאנחנו מבקשים להיות לאחריו. למרות הזמן הרב שחלף מאז הגירוש, מוצאת אני את עצמי ”מתגעגעת” לשפע הנגיש שהיה בגן עדן, לאור העובדה שכיום מציאת פירות בשלים וראויים למאכל היא עדיין אודיסאה.

אצלנו במשפחה כולנו אוהבים את עץ החרוב. הבילוי האולטימטיבי: גם טיול, גם טיפוס, גם ליקוט וגם טעם טוב! הפרי מתוק, ואם מבקרים אצל עץ נדיב במיוחד הוא יזכה אתכם בדבש שנוטף מפרותיו.

האביב מגיע לשיאו בעיניי כאשר עצי התות מתחילים לחלק לעוברים ושבים את מרכולתם המתוקה.
התבוננות בעצי התות נותנת לי השראה. הדרך בה עץ התות יודע מה לתת ומה לשמור להמשך. את הפרי הבשל, הגדוש מתיקות, הוא מוסר באדיבות. את פירותיו הבוסר הוא מסרב להפיל, מחזיק בכוח. ואם בכל זאת נקטוף ונטעם נגלה פרי חמוץ. זו דרכו של העץ להסביר לנו שהוא עוד לא מוכן ועלינו לחכות.

פרי בשל הוא בעל טעם נפלא ויוצר תגובה בסיסית בגוף. פירות לא דורשים חימום או בישול, לא הוספת מלח ותבלינים – אפשר פשוט לאכול אותם ולהנות כמו שהם. רוב הפירות גדלים באזורנו ולכן יש לאכילת פירות גם יתרון סביבתי בחיסכון אנרגיה וזיהום: אין צורך לשנע אותן מקצה אחד של העולם לקצהו שני. שאריות פירות קל לקמפסט וכך להחזיר נוטריינטים לאדמה. יותר עצי פרי משמע מזון נגיש, אוויר נקי, מזג האוויר נעים יותר וסביבה נאה המאפשרת מגוון ביולוגי.