ל.ר. שואל:
“אתמול סיימתי קילו טחינה, אז חשבתי לי לשמור את הצנצנת פלסטיק. תוך כדי שטיפת כלים נתתי למים שגם ככה יורדים ישר, לזלוג לתוך הצנצנת כדי להשאיר אותו בלילה שיתרכך ועל הדרך לא להשקיע מים מיוחדים לתהליך.
הרגע כשבאתי לנקות את הצנצנת, במבט חטוף הנחתי שעם כל האנרגיה שתידרש לי כדי לנקות אותה (מים, סבון, אולי עוד השרייה, זמן), כבר עדיף לזרוק אותה לפח.”
זה מזכיר לי שאלה שהייתי מתמודד איתה בטיולים בתנועה – חד פעמי מול שטיפת כלים רב פעמית.
מצד אחד לכולנו ברורים החסרונות של כלים חד פעמיים: יצירת זבל שבלתי אפשרי למחזר אותו, מה גם שהכלים החד פעמיים הזולים הם אלו שהפלסטיק שלהם הוא מהאיכות הגרועה ביותר עד כדי כך שלא ניתן למחזר גם אם היה מוקם מערך מחזור תומך. ומצד שני, אל לנו להזניח את המגרעיות בשטיפת כלים רב פעמיים – צריכת מים, זיהום שנגרם כתוצאה מהסבון / דטרגנטים אחרים וזמן. גם אם אנחנו מזניחים את המרכיב האחרון – הזמן – עדיין התשובה לשאלה היא בהחלט לא חד משמעית.
על אף שהשאלה של ל.ר. היא קצת שונה, החלטתי לענות על זה באופן רחב, ומקווה שאצליח לענות ולו במעט על השאלה שנשאלה בהמשך.
שני מושגים חשובים
WATERGY – ווטרג’י (אין למושג מילה עברית מתאימיה, אפשר בנתיים לקרוא לו “מינרגיה“) מבטא את הקשר החזק בין מים ואנרגיה. מכיוון שכדי לייצר אנרגיה דרושה כמות מסויימת של מים (כמה מים זה כבר תלוי בסוג האנרגיה) וכדי לייצר (יותר נכון לכרות, להוביל ולאגור) מים דרושה כמו מסויימת של אנרגיה. ולענייננו, כשאנחנו שוטפים כלים – ביד או במדיח – למים יש מחיר אנרגתי ולאנרגיה יש משמעות בצריכת המים שלנו, אם מסתכלים על זה הוליסטית כמובן.
LCA – ניתוח מחזור חיים (Life Cycle Analysis) היא הערכה של ההשפעה הסביבתית של מוצר מסויים לאורך כל חייו, מהרגע שבו ראשון החומרים נכרה ו/או מיוצר, ועד הרגע שבו הוא מתפרק לחומרי הגלם חזרה, כולל ההובלה, ההשפעה על גזי חממה ורעילות אחרת, או בקצרה – כל ההשפעה הסביבתית של המוצר באופן מלא. לפחות זאת השאיפה כמובן.
בפועל, ליישם ניתוח מחזור חיים בצורה מדוייקת יחסית (להיות לגמרי מדוייק, זה כמובן לא אפשרי) דורש ידע אינטרדיסיפלינארי נרחב, ולרוב גם אם היכולת קיימת, איסוף הנתונים עצמם מגביל את האפשרות לבצע את הניתוח. על רוב הפעולות שלנו בדרך כלל אין לנו נתונים מספיק מדוייקים, וכמובן שבכאלו הערכות, כל שינוי קטן שתי ספרות אחרי הנקודה הוא משמעותי כשמכפילים ומחלקים את המספר המון פעמים תוך כדי החישוב.
למרות הקושי ביישום, לדעתי ניתוח מחזור חיים היא הדרך היחידה לפתור שאלות מהסוג הזה. בעצם, הגישה ממש בנוייה לצורך השוואת ההשפעות הסביבתיות של מוצר, שזה בדיוק-בדיוק מה שאנחנו בודקים כאן.
תשומות
תשומות הן כל מה שאנחנו משקיעים כדי לעשות פעולה מסויימת, ובהקשר שלנו, כדי לייצר, לתחזק ו”להפטר” מהמוצר.
תשומות של כלים חד-פעמיים (אלו הן תשומות שנכונות רובן ככולן לכל המוצרים החד-פעמיים ולא רק לכלי אוכל) – חומר גלם, מינרגיה בייצור, מינרגיה בהובלה, ומינרגיה ב”חיסול”. בד”כ מחזור של כלים רב פעמיים הוא בלתי אפשרי, בכלל צורת השימוש והמזהמים שמתווספים לחומר הגלם (מזון בכלים, צואה בחיתולים, וכן הלאה)
תשומות של כלים רב-פעמיים (ושוב, נכון בד”כ גם לכל המוצרים הרב-פעמיים) – חומר גלם, מינרגיה בייצור, מינרגיה וסבון / דטרגנטים בתחזוקה, ומינרגיה ב”חיסול”. בד”כ לרוב המוצרים הרב-פעמיים היום קיים מערך מחזור מינימלי עד סביר, שגם דורש מינרגיה בתפעול שלו כמובן.
חוץ מהתשומות, ניתוח מחזור חיים מלא יתייחס גם לזיהום שיוצרים הכלים החד-פעמיים עצמם (במהלך הייצור ובסילוק), ומולו לזיהום שיוצרים הכלים הרב פעמיים במהלך הייצור ובזיהום המים האיטי אך מתמשך בסבון / דטרגנט.
מחקרים
יש הרבה מחקרים מפוזרים פה ושם, והמסקנות, אם עושים ממוצע, לא חותכות בבירור. למרות זאת, בחרתי כאן להציג שניים.
מהדנס סביבתי בשם פבלו, ענה על שאלה דומה ביתר פירוט באתר Treehugger. אתם מוזמנים להציץ במחקר ובמסקנות שלו.
מתוך המחקר (שעסק בהשוואה בין צלחות חד-פעמיות לצלחות רב-פעמיות):
The key to the question of durable vs. disposable lies both in the production of the product and in its use. The eco-efficiency of a reusable plate depends on the plate being used many times over many years to take the place of hundreds of paper plates. Where the disposable plate beats the reusable is in the fact that it does not need to be washed. In fact, the plates manufacture becomes so insignificant over time that we can say that it is negligible. The comparison therefor turns into the energy and water required to wash the reusable plate vs. the energy and water used to produce, transport and dispose of a paper plate.
פבלו אומר, ובצדק (יש בזה הגיון), שככל שאנחנו משתמשים יותר פעמים בכלים הרב-פעמיים, כך המינרגיה בייצור, הובלה וסילוק הכלים הרב פעמיים הופכת להיות יותר ויותר זניחה. כך שהמשאווה הסופית היא בעצם:
כלים חד פעמיים כלים רב-פעמיים
חומר גלם + מינרגיה וזיהום בייצור + = חומר גלם + מינרגיה וזיהום בתחזוקה
מינרגיה וזיהום בהובלה +
מינרגיה וזיהום בסילוק
ממחקרו הוא מציג את הטבלה הבאה.
כשציר ה-x מייצג את מספר השימושים וציר ה-y מייצג את הmaterial Intensity שזה בעצם שם מדעי מפוצץ לאיכות החומר מבחינת כמות משאבים לייצור.
הקו הכחול מייצג כוסות פלסטיק חד פעמיות. הקו הירוק מייצג כוסות נייר (רגילות, אלו עם ציפוי הפוליאתילן, לא משהו מיוחד), הקו האדום מייצג כוסות קרמיקה (שוב, רגילות לגמרי), והקו האפור מייצג כוסות פלדת אל-חלד. מה שעולה מהטבלה הוא שלפי ניתוח מחזור החיים שערך פבלו, שאחרי קצת פחות מחמישים שימושים כוס חרס משתמשת בפחות מינרגיה מאשר כוס פלסטיק. לגבי כוס נייר, כנראה שאחרי סביב ה-8 שימושים כוס החרס הופכת להיות עדיפה (! שמונה? הרבה פחות ממה שנטיתי לחשוב על כוסות הנייר). לגבי פלדת אל חלד, מדובר במספרים הרבה יותר גבוהים, אך עדיין, אחרי ארבע מאות שימושים (שווה ערך לנניח חצי שנה במשרד, כנראה שפחות), כוס הפלדת אל-חלד עדיפה על שימוש בכוסות חד פעמיות.
מחקר אחר אותו סיקר הבלוג “מצב טפט” מציג תוצאות דומות.
הטבלה מציגה את מספר השימושים בהם גוברת כל אחת מסוגי הכוסות הרב פעמיות על כוסות נייר ועל כוסות קלקר חד פעמיות. כאן ניכר בבירור שמבין החד פעמיות יש להעדיף את כוסות הקלקר על פני הנייר אם אין ברירה אחרת, אך ככל הנראה מדובר בניתוח מחזור חיים של אנרגיה וחומרים בלבד, והוא לא לקח בחשבון את ההשפעות הבריאותיות של הקלקר, שידוע היום שהוא מסרטן, והוצא אל מחוץ לחוק כשימוש לכלי אוכל בלא מעט מדינות (ביניהן ישראל?). בטבלה הזאת מתווספות כוסות הזכוכית והפלסטיק הרב-פעמיות שמקבלות ניקוד אפילו טוב יותר משל כוסות החרס.
אני מציע לכם לקרוא את הביקורת על המחקר באתר עצמו, כיוון שהשאלות שהכותב מעלה הן רלוונטיות ביותר. רק אומר במשפט אחד, שהביקורת גורסת כי התעלמות מההשפעות הסביבתיות (היצמדות לחשבונאות מינרגטית בלבד) מטה את הכף לטובת החד-פעמי, כך שבסיכומו של עניין, לדעתו של כותב הביקורת אך ללא סימוכין אמפיריים – הכללת ההשפעות הסביבתיות בניתוח תתמוך עוד יותר בשימוש בכלים רב פעמיים.
אמנם מאתר אחר אבל אותו מחקר, שמציג את הטבלה הבאה – צריכת האנרגיה הכללית פר שימוש לפי מספר השימוש של כל סוג כוס. פירוש אחר של הטבלה שלמעלה. אחרי 1000 שימושים בכוס חרס היא מחזירה את ההשקעה האנרגטית שלה מול כוס קלקר חד פעמית (שוב, זה רק חישוב אנרגטי בלבד, ללא התחשבות בזיהומים וכל השאר). מסקנה קטנה מהמחקר הזה: קנו פחות כוסות, השתמשו בהם יותר.
וזה לא בדיוק קשור כי זה מדבר על חסכון כלכלי, אבל עדיין נחמד לראות. הגרף מציג חיסכון כלכלי של אלפי דולרים למוסד שמשתמש בכמות כוסות ליום.
קודם כל – הפחתה בתשומות
כמו שאמרנו, עושה רושם שרוב המחקרים, לצורך פישוט המשוואה, מתעלמים מההשפעות הסביבתיות שיש לסבון ו/או דטרגנטים משטיפת הכלים כתשומה נוספת, וכמזהם שממשיך את דרכו הלאה במורד זרם הצריכה שלנו.
אבל חבר’ה, אם אתם כבר עושים כבר את המאמץ, ומשתמשים בכלים רב-פעמיים, לא תעשו עוד קצת מאמץ ותחסכו בתשומות? איך עושים את זה:
בשטיפה ידנית
- כמה שפחות סבון.
- סבון כמה שיותר ידידותי, אם אפשר (וכן, אני יודע שזה קיצוני) עדיף כזה שהכנתם בעצמכם שבו במקום נתרן (מלח לא שימושי כל-כך הממליח את הקרקע) הוא מורכב מאשלגן (מלח שצמחים אוהבים ונחשב בעל מקדם זיהום של שישית מאשר הנתרן). על איך עושים את זה עוד נכתוב משהו פעם.
- עוד דרך קיצונית – בלי סבון בכלל. בחוות פרמקלצ’ר באנרגנטינה הם משפשפים את הכלים עם קמח תירס גס, כשהטענה שהעמלין והיובש מורידים את הלכלוך והשמן מהכלים ומעשירים את התירס בנוטריינטים. פעם ביום מרוקנים את התירס לתרנגולות, והם נהנות מתירס מועשר. כן, זה קיצוני. עובד? עובד. לא מדהים מבחינה הגיינית, לדעתי.
- כמה שפחות מים. אפשר להפנים הרגלים שיתמכו בזה למשל – לשטוף את הכלים ישר אחרי האוכל, כי יש פחות כלים אז הכל נשטף יותר מהר, וכי המזון עדיין לא הספיק להתייבש על הצלחות (אז אפשר גם עם פחות סבון); לסבן קודם את כל הכלים ורק אז לשטוף את כולם; אם שותים הרבה קפה/תה, אז אפשר כל היום לחזור אל אותה כוס בלי לשטוף אותה עם סבון, רק עם מים בין שתיה לשתיה.
- מים אפורים – לדאוג שהמי השטיפה יחליפו מים שפירים להשקייה בכל מקום שזה אפשרי.זה לא הפחתה בתשומות אבל זה שימושחוזר בתשומות שכן הוצאנו. על איך עושים את זה דיברתי ואדבר, אבל זה מחוץ ליריעה של מאמר זה.
- באירועים גדולים – שלושת הגיגיות – שיטה מוכרת לשטיפת כלים לקבוצות, שמשתלמת מבחינת מינרגטית רק בקבוצות של מעל 25 (זרקתי מספר, לא באמת מדדתי). שלוש גיגיות כשבראשונה מורידים את הלכלוך הקשה, בשנייה מסבנים ובשלישית שוטפים. מאוחר יותר כשצריך להחליף את המים, את הראשונה שופכים לקומפוסט, את השנייה הופכים לראשונה, והשלישית לשנייה. הגיגית ששפכנו לקומפוסט מתמלאת במים חדשים והופכת לשלישית, וחוזר חלילה.
במדיח כלים
- מדיחי כלים חדשים יותר צורכים פחות מים, פחות אנרגיה ופחות סבון, מתוך מודעות הולכת וגוברת של היצרנים. עד כמה חסכנים? אני לא יודע. אני מוותר על הרעיון של מדיח. מעדיף לעשות את זה בעצמי.
- למשרד – במשרד בד”כ הכלים שהכי הרבה משתמשים בהם אלו כוסות, ואוכל אולי בכלל מביאים מהבית בכלי פלסטיק שמחממים במיקרו. אז אספר לכם שאני לא זוכר איפה אבל ראיתי מדיח כלים קטנטן ששוטף 3-4 כוסות תוך דקה וחצי. אני משער שפר כוס, המדיח הזה יכול להיות חסכוני מאוד, כי חלל השטיפה לא גדול כל-כך, וכל העבודה ממוקדת יותר. והוא גם חסכוני במקום. כנראה שלשטוף את כל הכלים מסדר פסח הוא לא יעשה בצורה יעילה כל-כך, אבל כמו שאמרנו – למשרד יש צרכים אחרים.
שלוש מסקנות
1) ב”מצב טפט” הכותב מסכם בשתי פסקאות הבאות:
קיימת גם הנקודה הישראלית: אנו חיים בארץ שחונה וחייבים בחיסכון במים, יש שיטענו, ובצדק. גם אם זהו גורם מקומי המתעלם מהתמונה העולמית, עדיין קשה לבטלו בזלזול. לדידי, שימוש באמצעים בזבזניים במים (ייצור כוס נייר) כדי לחסוך בהם ברמה המקומית, בעייתי וחוטא למטרה, אך גדולה מכך היא ההתעלמות ממחסור גדול נוסף בישראל — קרקעות, ואלה ללא ספק ידרשו אם ייצור הפסולת יגאה. בעיה אחת שמחליפה בעיה אחרת. ישראל דלה במים, אך גם דלה בשטחים נוספים להטמנת פסולת. וכמו להוסיף חטא על פשע, בתורה הטמנת כוסות הנייר עלולה לזהם מי תהום.
חומרי הניקוי המשמשים במדיחים יעמדו בעתיד תחת בקרה בישראל בדומה לאבקות הכביסה. צעד מעין זה יוריד משמעותית את זיהום הדטרגנטים; נוסף על כך, ניתן לעשות שימוש בחומרי ניקוי המכילים דטרגנטים מתכלים (Biodegradable detergent), גם בשטיפה ידנית וגם במדיח.
2) לל.ר. – גם אם לא ברור עד הסוף מה עדיף – חד פעמי שנזרק או רב פעמי שנשטף (למרות מה שהובא לעיל), מה שכן ברור שלהשתמש שימוש חד פעמי בכלי רב פעמי זה הרע משני העולמות (ובאותה נשימה, לעשות שימוש רב פעמי בכלי חד פעמי, זה בעצם הטוב משני העולמות, אבל מי יחיה כך?).
לדעתי, כל עוד אפשר, ובהתחשב שהפחתנו בתשומות ככל שניתן, אם לכלי יכול להיות שימוש רב פעמי יישים עבורי, עלי לשמור עליו. קשה לעשות LSA למצב כזה כיוון שאחרי שימוש חד-פעמי בהובלת הטחינה, נעשה הסבה לכלי לשימוש אחר – קטניות יבשות, ברגים ומסמרים, וכו’ – כך שהחישוב עצמו מסתבך. אבל (וכאן באה המסקנה השלישית)
3) מה שחשוב הוא השאלה, והשאלה היא באיזה עולם אני רוצה לחיות – אם את הכלים שלי אזרוק אחרי שימוש חד פעמי, מה עם דברים אחרים? האם זאת רק שאלה של עלות-תועלת (ז”א אני לא זורק אחרי שימוש אחד כי המוצר יקר ברמה הכלכלית? ראו: הזבלבלוקים) – מה יהיה על היחסים שלי עם בני האדם שסביבי, עם ילדי, עם האדמה והאוויר? אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, והפרטים הקטנים יכולים להיות חד פעמיים או רב פעמיים.
מעבר לשאלה הנקודתית, מה שכל אחד מאיתנו בוחר לעצמו משליך ומשפיע על הצורה בה אנחנו צורכים הכל.