- זמן השלמה: מספר שעות
- רמת קושי: קל
- עלות: זניחה
- חומר בידוד
- כהל
- מים
- פחית שימורים
- צינור נחושת
- צמח בעל שמן אתרי
- צנצנת
- צנרת גינה
- כוהליה
- סכין יפנית / מנתחים
רקע
בתחילת השבועיים בהם שהיתי בפרוייקט פרמקלצ’ר מסויים במנדוזה, ארגנטינה, לבעלי המקום, תוך כדי הכרותי עם המקום והתכניות שלהם להווה ולעתיד, עלו שני צרכים נפרדים לכאורה.
הצורך הראשון, והפחות משמעותי – שיחי הנענע, מפאת עודף מים בגינה, השתלטו והתפרשו בקצב גבוה, גבוה בהרבה מכמות תה הצמחים שבאפשרותם לשתות. עלה הצורך לטפל בנענע בצורה יעילה יותר מאשר לדלל אותה ללא שום שימוש.
הצורך השני, והחשוב יותר, נגע בשאלת הפרנסה. הם חקרו דרכים שונות שבהם יוכלו להשיג כסף על מנת להחזיר הלוואה על רכישת אדמה.
הם הסבירו לי שאין להם סיבה לקטוף את נענע ולייבש אותה לתקופה השחונה, כיוון שסיפרו לי שאותה נענע מקבלת השקייה קבועה בין כה וכה, כך שלא חסר נענע טרייה אף-פעם.
אני לא זוכר מה העלה בי מחשבה זו, אך העלתי בפני המקומיים את הרעיון לבנות מכשיר שיוכל למצות שמנים אתריים. כשהבנתי מהם ששוק השמנים האתריים באזור לא מאוד מפותח, הרעיון קסם עוד יותר, כיוון שהסכמנו יחד ששמנים אתריים יכולים להמכר בתשואה יפה.
החלטתי לצאת לדרך עם בניית אב-טיפוס פשוט. המטרה העיקרית של האב-טיפוס הייתה להראות להם (ולי) שמיצוי שמנים אתריים אפשרי אפילו גם בהשקעה מועטה.
עם יציאתי לדרך עמדו בפני שתי בעיות עיקריות:
- במכשיר המקורי (על שם “קלווינג’ר”) השתמשתי במשך שעתיים במסגרת ניסוי מעשי להפקת שמנים אתריים בקורס פארמקולוגיה שהשתתפתי בו. למרות שהשיעור הזה נחקק לי בראש חזק יותר מכל שאר הקורס, את המבנה המדויק של המכשיר לא זכרתי, ובכמה דקות אינטרנט שהיו ברשותי לא מצאתי תרשימים מספקים של המכשיר, כך שהייתי צריך לשחזר את המכשיר מהזכרון.
- את הכל נדרשתי לבנות רק עם חומרים שיש כבר בחווה, כך שהתוצאה הסופית תהיה מאולתרת למדי בכל מקרה.
בשלב הראשון הייתי צריך להסביר, לעצמי ולמקומיים, כיצד המכשיר נראה וכיצד הוא עובד בדיוק. לשם כך שרטטתי, מהזכרון, שרטוט סכמטי זה.
כשחזרתי לציבילזציה, שוטטתי עוד קצת באתרים הרבליסטיים והגעתי להסבר מלא על המכשיר כולל שרטוט מדויק יותר, באתר עיל”ם:
“מערכת קלוונג’ר”. הצמחים מוכנסים בגולת זכוכית(2) ביחד עם כמות מים ומורתחים באמצעות פלטת חימום (1). האדים (המכילים גם את השמן האתרי) עולים עד המעבה (4), שם הם מצטננים, הופכים לנוזל (מים) ומצטברים בתחתית העמודה, כאשר השמן האתרי צף למעלה.
בעזרת מעבר (3) מתחתית העמודה, עודפי המים חוזרים לגולת הזכוכית, והשמן האתרי נלכד מעל המים, הנותרים בגובה קבוע (חוק “כלים שלובים”). בסוף התהליך, ניתן לרוקן את השמן האתרי לבקבוק בעזרת ברז הריקון (5). משך הזיקוק תלוי בסוג הצמח, ובד”כ נמשך לא יותר משעתיים.
יש לזכור שבעת הבנייה לא היה באמתחתי המידע שלעיל. האב-טיפוס שלנו תוכנן בשלושה חלקים: המיכל, המכיל את המים והחומר הצמחי המכיל את השמן האתרי, המעבה שמצנן את האדים היוצאים מהמיכל, ומיכל האגירה שמחזיק את השמן האתרי בשלב ההפקה הסופי.
מהר למעלההמיכל
בתחילה החלטתי להשתמש בבקבוק זכוכית גדול בנפח 4.5 ליטר שמצאתי. את קצה הצינור שממשיך אל המעבה הכנסתי בלחץ לפיית הבקבוק, עטוף בחומר בידוד שלא יאפשר לאדים לברוח החוצה (במקרה הנוכחי השתמשתי בחתיכת פלסטיק מוקצף).
בניסיון הראשון שעשינו הבקבוק, שלא תוכנן למשימה זו, התנפץ לאחר כמה דקות של חימום, ועל כן החלטתי להשתמש בפחית שימורים גדולה בנפח 8 ליטרים במקום. את המכסה הכנתי מאותו פלסטיק מוקצף.
בעקרון, כל עוד ניתן להזין את המיכל במים ובחומר הצמחי בתחילת ההפעלה ללא עבודה קשה, המיכל לא יינזק מהחימום והאיטום יהיה הרמטי, כל מיכל יצליח למלא את התפקיד. כדאי לשים לב שחומר הבידוד יכול לעמוד בחום האדים שנוצר בתוך המיכל.
מהר למעלההמעבה
החלק של המכשיר שתפקידו לעבות את האדים היה החלק המסובך ביותר לאלתר במקרה הזה. לתפקיד הצינור שהוביל את האדים בחרתי צינור נחושת של גוף קירור ישן כלשהו.
מסביב לצינור הנחושת היה עלי להוסיף צינור נוסף שיוביל את מי הקירור. לצינור הנוסף צריך להיות פתח כניסה ופתח יציאה, כך שמי הקירור רק יקררו את האדים שבתוך צינור הנחושת בלי להתערבב בהם בשום צורה. לצורך כך השתמשתי במחברי צינורות השקייה ישנים ובחתיכת צינור בקוטר 25 מ”מ. התמונות מדברות בעד עצמן.
מהר למעלה
מיכל האגירה
כמיכל האגירה באב-טיפוס השתמשתי בצנצנת זכוכית רגילה ומעוקרת (“סטרילית”). הקצה ה”קר” של צינור העיבוי הגיע עד למעל הצנצנת, בכוונה שהשמן האתרי יטפטף עם המים אל תוך הצנצנת.
בתרשימים שלעיל אפשר לראות כי במכשיר המקורי תהליך האגירה הינו מתוחכם יותר. מכיוון שזהו היה אב-טיפוס ראשוני בהחלט, החלטתי לא להתעקש בנושא זה, אך כשבונים מכשיר זיקוק שצריך להיות יישים וכלכלי, כדאי לשים לב לחלק זה ולאפשר דרך קלה להפרדה בין השמן האתרי למים, כמו למשל בקלוונג’ר המקורי.
מהר למעלההניסוי
והנה, כאן תוכלו לראות כיצד האב-טיפוס תפקד בפועל. הניסוי נעשה בשעת החשכה, עניין שהגביל את איכות הצילום, אך בכל זאת…
מהר למעלהסיכום
באופן כללי, אני מרוצה מהצד הטכני של ההתנסות, משהו בסגנון “הניתוח הצליח, החולה מת”. אין ספק שבניית המכשיר הצליחה, אך התוצר לא היה שמן אתרי כמו שציפיתי לו, אלא הידרוסול שנחשב חלש בהרבה מהשמן האתרי (מים ארומטיים, המכילים את הארומה של השמן האתרי, אך אינם שמן אתרי). ישנן שלוש אפשרויות לכך שלא הצלחתי להפיק שמן אתרי באיכות מספקת:
- איכות השמן האתרי של צמח המנטה – לצמחים שונים יש איכות שונה של שמן אתרי. אני לא בטוח, אבל יש אפשרות שלמנטה יש פוטנציאל שמן נמוך יחסית, מה שאפשר לי למצות אך ורק אירוסול.
- אידוי במקום בישול – במהלך השיטוטים ברשת לצרכי התחקיר אודות מיצוי שמנים אתריים, קראתי בכמה מקורות במקביל כי ישנה עדיפות לאדות את החומר הצמחי באדי מים על פני לבשל אותו בתוך המים ממש. ניתן לבצע זאת על ידי תוספת קטנה של רשת בתחתית המיכל הראשון שתחזיק את החומר הצמחי מעל גובה פני המים במיכל.
- בעיות אחרות בטכניקת ההפקה – מפאת היות המכשיר מאולתר, ובלי להצביע במדויק על הנקודות שעשויות להיות בעיתיות בביצוע, הסיכויים טובים שיעילות המכשיר נמוכה. סביר להניח שבתכנון מדוקדק יותר ניתן לבנות מערכת קלוונג’ר ביתית בעלת יעילות גבוהה יותר.
עדיין נשארה לי לכל הפחות שאלה אחת גדולה אודות הפרוייקט, והיא שאלת הכלכליות של הפקת שמנים אתריים במכשירים ביתיים עשה-זאת-בעצמך. אשמח לשמוע מחשבות ודעות של מביני דבר בתחום.
עוד אשמח לשמוע על נסיונות של מפיקים מנוסים ממני, שהצליחו להפיק שמנים אתריים איכותיים מצמחים שונים במכשיר מיצוי ביתי סטייל עשה-זאת-בעצמך.