יש המתייחסים לרעיון השבת מים אפורים כאל פצצת זמן מתקתקת ומעוניינים להכשילו. יש הרואים ברעיון זה עיסוק בלתי מזיק, ו/או דאגה סביבתית הכרחית, ו/או אמצעי פשוט וקל לחיסכון במשאבים. אז מה מספרים לנו, מה לא מספרים לנו, איך זה נראה בעולם, ומה אומר חוק "שימוש חוזר במי דלוחים" שעבר לפני כשבועיים בקריאה טרומית בכנסת? על כך במאמר שלפניכם.
אזהרה: המאמר הבא אינו אובייקטיבי!
ניתן היה לצפות שאספר על התקדים החקיקתי המדהים שעבר בכנסת, ועל הדמוקרטיה המוצלחת שלנו אשר פועלת לטובת האזרח והסביבה, אבל אני יודע שאי אפשר להתל בכם עם השטיפה הירוקה (Green Wash) הזאת, אז ניגש ישר ולעניין. אנסה להביא במאמר הבא את ידיעותיי ודעותיי הצנועות בנושא ביורוקרטיית המים האפורים שלנו כסקירה אחת מקיפה (ולא סימפתית). המאמר מתבסס על דברים ששמעתי בכנסים, קראתי בספרות ובפרסומים בנושא וליקטתי מאנשי מקצוע בתחום. אפשר ורצוי להתווכח.
קצת הגדרות בשביל ההתחלה
ישנן הגדרות רבות למים אפורים. הנה שתיים:
א. "מים מזוהמים במידה מאוד זניחה, שניתן לנצלם מחדש ”(1).
ב. “כל השפכים הביתיים שמיוצרים בבית מלבד השירותים נקראים מים אפורים…למים אפורים קשים לטיפול כמו מי כיור עמוסים במוצקים, או מי שטיפת חיתולים אני קורא "מים אפורים כהים". הרבה מהרגולטורים קוראים להם מים שחורים, אך רמת הפתוגנים במים האפורים הכהים ביותר, היא רק שבריר קטן מזו שיש במים השחורים"(7).
העדר אחידות בהגדרות המושג מעיד על חוסר בידע והעדר תקינה.
כאשר אנו דנים במערכת להשבת מים אפורים, בדרך כלל הכוונה היא למערכות מקומיות שהטיפול והשימוש במים מתחיל ונגמר באתר אחד. זאת להבדיל ממערכות ריכוזיות לטיפול בשפכים (הנקראות מט"שים – מתקן לטיפול בשפכים) בהם מובלים מים מנקודות ישוב שונות למקום אחד בו הם מטופלים בטכנולוגיות עתירות אנרגיה.
הוי ארצי מולדתי
כאזרחים בארץ ההזדמנויות המוגבלות רובנו חושבים ש"שילמתי על המים, ועכשיו הם שלי". אולם, מה שנעלם מעינינו היא העובדה שלא קנינו את המים בברזים שלנו, אלא בסך הכל שילמנו על הזכות להשתמש בהם. אי לכך קיימים בישראל חוקים האוסרים על הפקת מים. מתוך חוק המים (2) -
“סימן ג', 22א.(א) – לא יקים אדם מתקן או מבנה המיועדים להפקת מים או להטייתם ממקור אחר, למעט הפקה או הטיה ממערכות חלוקת מים הנמצאות ברשותו של אדם המשתמש במים כדין, אלא על פי רישיון הקמה מאת נציב המים ובהתאם לתנאי הרישיון…”
“סימן ג', 23 – רישיון הפקה – לא יפיק אדם מים ממקור מים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים ובין אם קבל אותם מספק אחר – אלא על פי רישיון מאת נציב המים ובהתאם לתנאי הרישיון.
כל זאת למרות סעיף 9 – "כללים לשמירת המים (תיקון: תשל"ב)” המציין:
"חייב אדם -
(1) לנהוג במים הבאים לרשותו ביעילות ובחסכון;
(2) להחזיק את מתקני המים שברשותו במצב תקין כדי מניעת בזבוז מים;
(3) להימנע מסתימתו ומדלדולו של כל מקור מים;
(4) למנוע סתימתו ודלדולו של מקור המים ממנו הוא מפיק מים.”
אנו רואים כאן סתירה חלקית. מצד אחד, החוק אוסר על הפקת מים (טכנית, מים אפורים נחשבים למים מופקים), מאידך בסעיף 9 לעיל נאמר כי מחובתו של אדם "לנהוג במים… ביעילות ובחסכון". הפרדוקס הוא שהשבת מים אפורים היא היא יעילות וחיסכון.